דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

הסכמי יחס והתחייבות משפטית של ילדים לטיפול ודאגה: מה קורה כשהדברים משתבשים?

אחת התופעות המעניינות שניתן לזהות בשנים האחרונות מבחינה משפטית הוא הגידול של מה שניתן לכנות "הסכמי טיפול" או "חוזי יחס". מדובר על חוזים והסכמים, שבמסגרתם אנשים מבוגרים וזקנים מעבירים את הבעלות ברכוש משמעותי (בדרך כלל את הבעלות על המשק, הבית, או דירת המגורים שלהם) לילדיהם המבוגרים, כל זאת על בסיס הסכמה והתחייבות של הילדים המבוגרים לדאוג ולטפל בהוריהם הזקנים עד מותם. מדובר, לכאורה, בהסכמים שיש בהם הגיון רב: מצד אחד, ההורים הזקנים רוצים לסייע לילדיהם המבוגרים (שבכל מקרה יירשו אותם אחרי מותם), הם אינם מעוניינים כי כסף רב יתבזבז על עלות הטיפול על ידי מטפלים זרים או מטפלים בשכר, והם גם רוצים להבטיח שילדיהם יטפלו בהם בנאמנות עד יומם האחרון. הילדים המבוגרים מצידם אכן זקוקים לעזרה הכלכלית של הוריהם המזדקנים, ובכל מקרה שמחים לטפל בהם בזקנתם. כך שלכאורה מדובר במצב חיובי שכולם נהנים ממנו. אולם, באופן מצער, כולנו מכירים את המלך ליר של שייקספיר, וכולנו מכירים את הטבע האנושי, שבאופן מצער זכרונו קצר: ילדים מבוגרים רבים אחרי שמקבלים לידיהם את רכושם הכלכלי של הוריהם הזקנים, ולאחר שהם אלה השולטים ברכוש ולא הוריהם – "שוכחים" לעתים את התחייבותם, ומפסיקים לכבד את הוריהם.

5/08/2014

מקרים שכאלה מגיעים יותר ויותר לבתי המשפט בישראל. נתאר להלן סיפור דומה שהגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (תיק מספר 47590-04-13, פלוני נ' פלונית, בפני כב' השופט אסף זגורי). סיפור המעשה כפי שתואר על ידי בית המשפט היה כדלקמן:

אב ובתו עורכים הסכם מתנה להעברת זכויותיו של האב במשק חקלאי לידי הבת ומציינים בהסכם כי הבת מחויבת למלא אחר הוראות צוואת האב שנערכה בנפרד. הצוואה מטילה על הבת חובה לאפשר לבת הזוג של האב מגורים לצמיתות במשק ללא תשלום. ההסכם מדווח לרשויות המס ולרשות מקרקעי ישראל. הבת מתחילה לבנות בית על המקרקעין ואף נוטלת הלוואות משכנתא לשם כך. אך זמן קצר לאחר מכן מתגלעת מחלוקת מרה בין האב לבתו. הסכסוך אף גולש לאלימות מילולית. האב עותר לביטול הסכם המתנה ולחיוב בתו בתשלום דמי שכירות או דמי שימוש ראויים בנכס. הבת טוענת מנגד, כי המתנה הסתיימה וכי המשק שלה ושוב אין האב יכול לחזור בו. מהו הפתרון הצודק והאם מתיישב הוא עם הדין הנוהג?

להשלמת התמונה יצוין כי מדובר במשק חקלאי הכולל בית בן שתי קומות; לאב (שהוא אלמן), שלוש בנות בגירות והוא גר כבר מספר שנים בביתו עם ידועה בציבור. הבת הקשורה לסיפור המקרה התגרשה מבעלה, ואחרי הגירושין עברה להתגורר בקומה השניה בבית אביה. בשל הרצון להימנע ממצב שבו הידועה בציבור של האבא תזכה מסיבה כלשהי בזכויות הקניין במשק החקלאי, הסכימו האב ובת כי ייערכו שני מסמכים: אחד – צוואה, שבמסגרתה הבטיח האבא לידועה בציבור שלו את כל זכויותיו בפנסיה שלו; ושני – הסכם מתנה, שבמסגרתו העביר האבא את הזכויות במשק לבתו, תוך התחייבות שזו תמשיך ותאפשר לידועה בציבור להתגורר במשק עד יום מותה. בנוסף, הבת התחייבה לדאוג לכל מחסורו של אביה, לרבות: מזון, תרופות, חשבונות הבית ו"לכל מחסורו על פי בקשתו או צרכיו ככל שלא יוכל לבקשם". מערך מסמכים משפטיים זה הוסתר מהידועה בציבור עד לפרוץ הסכסוך שיתואר להלן.

כאמור, ההסכם דווח לרשויות המס, ניתן ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות במשק לטובת הבת. הכל היה ערוך ומוכן להשלמת העברת הזכויות. אולם, בשלב זה החלו הדברים להסתבך. לטענת האב, בסמוך לאחר חתימת ההסכם החלה הבת להפנות לו עורף: לנהוג כלפיו בחוצפה, לנבל את פיה כלפיו וכלפי בת זוגו ולהתנהג כלפיו בצורה מחפירה ומבישה. לטענת האב בכך הפרה למעשה הבת את התחייבויותיה.

הבת מצידה הכחישה את טענות אביה. לגרסתה, אביה חשש כי בת הזוג שלו וילדיה ישתלטו על המשק והיה זה הוא שיזם את כל ההסכמים והמסמכים המשפטיים. הבת הכחישה גם שהתנהגה בצורה לא מכובדת או לא ראויה כלפי אביה. לטענתה , הסכסוך החל כאשר דבר קיומו של מערך ההסכמים נודע לידועה בציבור, וזו ביקשה לסכל אותם ולהביא לביטולם.

בית המשפט מתחיל את הניתוח המשפטי שלו בבחינת הסוגייה במעטפת של חוק הירושה. על פי חוק הירושה, הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה עוד בחייו ומתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן – בטלים ואין להם תוקף. הרציונל של סעיפים אלה הוא הרצון שכל סוגיית העברת הרכוש לאחר מותו של אדם יבוצעו במסגרת המעטפת של המסמך המשפטי שנקרא "צוואה", ושלא יהיה ניתן לאכוף ולהתחמק ממסגרת זו על ידי מתן מתנות עוד בחיים אך מועברות רק לאחר המוות. בנסיבות העניין בית המשפט קבע כי הוראות סעיף זה לא חלות על המקרה הנדון משתי סיבות: האחת, פרוצדורלית - עורך הדין של האבא לא טען זאת בזמן. השניה, מהותית - ראוי לפרש סעיפים אלה של חוק הירושה בצורה מצמצמת.

 בנסיבות העניין, הצוואה שערך האב לא הובאה כתנאי מפורש בהסכם המתנה וכל האזכור שלה הוא ברמת הצהרה בלבד. ההסכם עצמו אינו שולל זכויות שנקבעו בצוואה ואינו מתיימר לשנות את מערך הזכויות הקבוע בצוואה. מסקנת בית המשפט לפיכך, כי לפחות מזווית המבט של חוק הירושה  מדובר בהסכם חוקי ותקף.

כעת בית המשפט עובר לבחון את החוזה על פי הדינים של חוק המתנה. סעיף 6 לחוק המתנה קובע כי הבעלות על מתנה עוברת עם מסירת המתנה לידי המקבל. במקרה שלנו, הואיל ומדובר במקרקעין, המתנה עצמה לא "עוברת" עד הסוף כל עוד הרישום במרשם המקרקעין לא הסתיים, או כל עוד מנהל מקרקעי ישראל לא נתן את אישורו הסופי להעברת הזכויות. במקרה הנדון, טרם הושלמה העברת הזכויות במשק לידי הבת, ולפיכך, המתנה, מבחינה משפטית, עדיין לא "נמסרה" לבת (וזאת, למרות שבפועל התגוררה במשק). הסיבה לדיון המשפטני בכל הנוגע ל"סיום" עסקת המתנה ו"מסירת" המתנה בפועל, נובע מהרלבנטיות של ההתנהגות המחפירה של הבת: על פי דיני המתנה, ניתן לבטל הסכם מתנה בשל התנהגות מחפירה – רק במידה והמתנה עדיין לא נמסרה, ו"הסכם" המתנה לא הסתיים בפועל.

 

משהגיע בית המשפט למסקנה שמדובר בעסקת מתנה שעדיין לא הסתיימה ולכל היותר מדובר בהתחייבות ליתן מתנה עתידית, עובר בית המשפט לדיון בשאלה האם ניתן לבטל את המתנה. בעניין הנדון קובע בית המשפט קביעה מעניינת ביותר מבחינה משפטית. כדברי בית המשפט: "סבורני, כי המבנה המשפטי היכול לשאת את מטעני דיני המתנה יחד עם דיני החוזים הכלליים ודיני תום הלב הינו קביעה שיפוטית, כי כל הסכם מתנה להעברת משק חקלאי מהורה למי מילדיו, בעודו של ההורה בחיים בגדר הסכם מתנה הכולל תנאי מפסיק מכללא, כאשר התנאי הוא חובת כיבוד הורים. זאת להבדיל מחיוב שבצד המתנה." או במילים אחרות, ללא קשר עם הצדדים כתבו זאת בהסכם המתנה, כל הסכם מתנה שבמסגרתו הורה מעביר את המשק החקלאי שלו לילדיו הבוגרים בעודו בחיים, כולל בתוכו, בפועל, הסכמה מחייבת שאם הילדים לא יכבדו בפועל את הוריהם – ההסכם יבוטל. בית המשפט ממשיג זאת באופן הבא: "דברים אלה מלמדים, כי יכול וצריך בית המשפט לקבוע בהסכמי מתנה מסוג אלה תנאי מפסיק מכללא בדבר כיבוד הורים, בבחינת "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על הנחלה החקלאית שקיבלת מהם במתנה".

בית המשפט מסכם את הרעיון המרכזי של פסיקתו במילים הבאות: "שיקולי צדק, הגינות ותום לב אינם יכולים להתיישב עם העובדה שבת המקבלת מתנה מפנה עורף לאביה, מעליבה אותו בפרהסיה, מכנה אותו בכינויי גנאי ואינה מכבדת את בת זוג או מפריעה לו לעשות שימוש בנחלה. שיקולי צדק והיעדר התנהגות מחפירה ניתנים לקביעה משפטית בחוזה, גם אם לא נרשם הדבר במפורש וזאת מכוח חובת תם הלב הכללית."

בהמשך לקביעות המשפטיות הללו, בית המשפט אף קובע כי מבחינה עובדתית התרשמותו הייתה כי הבת אכן התנהגה התנהגות מחפירה כלפי אביה. לפיכך, התוצאה המשפטית אליה הגיע בית המשפט היא כי הסכם המתנה בין האב לבת בטל ומבוטל וכי הבעלות במשק הייתה ונותרה בידי האב. בנוסף, בית המשפט חייב את הבת לשלם לאביה הוצאות משפט בסך 40,000 ₪.

מדובר על פסק דין מרתק, אשר ברור מהאופן שבו השופט בחר ללכת כי לתפיסתו, אי ביטול הסכם המתנה יהווה אי צדק קיצוני. לפיכך, המבנה המשפטי שהוא יצר מהווה פסיקה חשובה ומשמעותית, שיוצרת מעטפת שבמסגרתה, בעתיד, הורים זקנים אשר בוחרים לתת מתנות ולהעביר לילדיהם את הבעלות על ביתם או דירתם על בסיס התחייבות הילדים לדאוג ולטפל בהם – הורים אלה יוכלו לבטל את הסכם המתנה אם ועד כמה שהילדים לא יעמדו בהבטחתם לטפל בהוריהם ולכבדם.

 עו"ד פרופ' ישראל (איסי) דורון, פרופ' למשפטים וראש החוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים