ספר לדורות: "המשכיות ושינוי - גמלאיות שלא פרשו"

תשע נשות אקדמיה הוציאו ספר שמתאר את סיפוריהן ואת הדרך שמצאו כדי להמשיך ליצור ולהתפתח גם אחרי הפרישה מהעבודה

תשע נשות אקדמיה שעברו את גיל הפרישה הוציאו יחד ספר העוסק במהות הקשר בין העבודה לבין החיים האישיים.

המחברות, דבורה קלקין-פישמן, פרימה אלבז-לוביש, תמר אפל קמפו, לאה בר-אפרת, רחל הרץ-לזרוביץ', רות כץ, לאה הגואל, מיכל סובל, וליאורה אור, השתתפו יחד בקבוצת דיון על הקשרים בין החיים לעבודה במשך עשר שנים. מתוך מפגשי הקבוצה נולד הספר, שמביא את סיפורי חייהן. הוא מציע מסע מרתק בשבילי החיים, תוך בחינה מעמיקה של מגוון מסלולי התפתחות אישית ומקצועית. הפסיפס הצבעוני של סיפורי חיים מלאים ועשירים, שהפרישה היא רק נקודת ציון בהם ובפירוש לא סוף פסוק לחיוניות ולעשייה, משדר מסר אופטימי שכל קוראת וקורא ייצאו נשכרים ומחוזקים ממנו.

הספר כולל גם מבוא שסוקר ומשווה את הספרות המדעית הבין-לאומית בתחום, פרק העוסק בנרטיבים המרכזיים העולים בפרקים האישיים, וכן אפילוג המתאר את הפרידה מהעבודה על הספר ומחשבות לעתיד.

הספר ראה אור בהוצאת מכון מופ"ת והושק באירוע שהתקיים בבית יולס, בו מתגוררת אחת הכותבות. המחברות הודו להנהלת בית האבות על הרצון הטוב ולקהל הדיירות והדיירים שנכחו במפגש והקשיבו לנאמר בעניין רב.

"כקבוצת מכרות קבענו פגישה ראשונה בבית קפה וגילינו כי החבורה מוצאת שפה משותפת" כתבו המחברות. "משם החלה הרפתקה של פגישות חודשיות שנמשכת עד היום הזה. הקבוצה שהתגבשה כוללת רופאה אחת, היסטוריונית אחת, מומחית להוראת מתמטיקה אחת, שלש  פסיכולוגיות עם התמחויות שונות  (חברה, פרטים, חינוך) ושלוש סוציולוגיות. כל אחת בתת-תחום שונה – משפחה, רפואה, תאוריה.

ארבע חברות בקבוצה נולדו בארץ. אחת עלתה ארצה בילדות וארבע חברות הגיעו לישראל בבגרותן. כולנו זכינו להקים משפחות משלנו. כולנו הצלחנו לדבוק בעבודה שאהבנו עד לגמלאות - שאצל כולנו הגיעה מוקדם מדי. החובה המנהלית לסיים את ההתקשרות עם מקומות עבודה סתרה את הכרתנו כי עודנו מסוגלות לבצע משימות עבודה, וחשוב מכל - עבור כל אחת מאיתנו היה ברור כי טרם השלמנו את המשימות שהצבנו לעצמנו בעבודתנו. עם זאת התברר שכל אחת מאיתנו מצאה דרך להמשיך בעיסוקיה. אחדות המשיכו להנחות סטודנטים, אחרות המשיכו ללמד במסגרות לא פורמליות או עברו לתפקידים חדשים בארגונים שלא הכירו קודם".

עוד הן כותבות: "בפגישות דיברנו אמנם על היבטים שונים של העבודה ועל השילוב בין התנסויות בעבודה עם חיינו הפרטיים. אולם, שיתפנו את הקבוצה גם במה שהלהיב אותנו כתחביבים: כתיבת שירה, פיסול, נגינה,  כתיבה יוצרת. כך הכרנו זו את זו. בפגישות הרגשנו חופשיות לספר לקבוצה על אירועים חשובים במשפחותינו ובעבודה. שמחנו יחד על ההישגים שיכולנו לספר עליהם, אבל גם היה ברור שאפשר לחלוק עם החברות את הלקחים מהכישלונות.

והספר נולד: בהצטברותן של פגישות התנסינו בשני תהליכים לא צפויים. האחד - הקבוצה שהתקבצה באופן מקרי הפכה לקבוצת חברות קרובות. פיתחנו רוח של קהילה. בו זמנית היה תהליך אישי - כל אחת מאיתנו גיבשה ראיה חדשה של חייה ושל עבודתה. בחנו את סיפורינו האישיים לאור הסיפורים של האחרות.

זאת הייתה הנקודה שהביאה אותנו לרצות להנציח לקחים מהשיחות בכתיבה. כל אחת מאיתנו כתבה פרק על חייה  ועל עבודתה, על מקורותינו ועל קווים מנחים, על התפתחויות, על מטרות. קראנו את סיפורינו בפגישות בדקנו ביקרנו שיפצנו חזרנו. סיכמנו לקחים, ולמיטב הבנתנו ראינו שאנחנו בעצם כותבות ספר".