דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

על הזכות של זקנים בריאים "למות בכבוד"

בסוף חודש מאי התפרסמה בעיתון הארץ ידיעה שכותרתה: "קשישים שאינם חולים יוכלו לעבור המתת חסד בשווייץ: ארגון 'אקסיט' להמתות חסד ירחיב את שירותיו מכיוון שקשישים רבים, שרואים בזקנה פרק לא מכובד, מבקשים את עזרתו למות." להלן ציטוט מתוך הידיעה:

המתת חסד היא חוקית בשווייץ ובאופן טכני גם אדם בריא וצעיר יכול להשתמש בשירותים של ארגון אקסיט ושכמותו. אבל בדרך כלל חברות העוסקות בתחום קובעות קריטריונים פנימיים מי רשאי לדעתן להשתמש בשירותיהן ומי לא. הארגון השווייצי אקסיט, שמסייע לאנשים המעוניינים בכך למות, הודיע השבוע כי ירחיב את שירותיו גם לקשישים שאינם חולים סופניים. הארגון הוסיף לשירותיו סעיף הכולל "התאבדות בגלל גיל מבוגר", המאפשר לאנשים שסובלים מבעיות פסיכולוגיות או פיזיולוגיות הקשורות בגיל מבוגר לבחור לסיים את חייהם. (פרנץ', 2014)

ידיעה זו מרעישה, שכן עד כה ארגונים להמתת חסד בשווייץ שירתו רק אנשים החולים במחלות קשות או סופניות (שילה, 2011). עתה, לראשונה, ארגון להמתת חסד מאפשר לקבוצת אנשים בריאה להיעזר בשירותיו.

מתנגדים להמתת חסד של חולים סופניים טוענים, בין השאר, שמדובר בפרקטיקה מסוכנת העשויה להוביל, במדרון חלקלק, להמתת חסד של קבוצות אוכלוסייה נוספות. והנה, אכן, עתה ארגון "אקסיט" רואה בזקנה כשלעצמה סיבה מספקת לסייע לאדם לסיים את חייו. הזקנים ראשונים אפוא להחליק במורד המדרון.

ארגונים להמתת חסד מסתמכים על נורמות מקובלות בחברה כדי לקבוע אילו אוכלוסיות רשאיות להיעזר בשירותם. הם שואבים לגיטימציה לפעילותם מההסכמה החברתית שבנסיבות מסוימות חייו של אדם אינם חיים ראויים. כך, למשל, הם מסייעים לחולים במחלה קשה או סופנית לשים קץ לחייהם משום שיש הסכמה חברתית רחבה שמצבי חיים אלו הם סבל גדול מנשוא. מנגד, ארגונים אלו אינם מסייעים לאדם צעיר ובריא לשים קץ לחייו, משום שהחברה רואה בחייו של אדם צעיר ובריא דבר יקר ערך שראוי להילחם עליו. אם כן, ההחלטה להחיל את הזכות להמתת חסד על זקנים בריאים מעידה על התגבשות של הסכמה חברתית לתפיסה שהמוות עדיף על פני החיים כאדם זקן.

מה הופך את תקופת הזקנה לרעה כל כך עד כי המוות נתפס טוב ממנה? הטיעון המובא בכתבה להחלת הזכאות להמתת חסד על זקנים בריאים הוא שהזקנה נחשבת בעיני זקנים רבים "פרק לא מכובד". "כבוד" הוא מושג חברתי; הכבוד שאדם רוחש כלפי עצמו בכל תקופה בחיים מושפע מהמסרים שהוא מקבל מהחברה. חברה כשלנו, המעריצה את הנעורים ומודדת את ערכו של אדם בתפוקות שהוא מייצר, מתעלמת מערכו של האדם הזקן ורואה בו מעמסה. אנשים זקנים החשופים למסרים מפחיתים לאורך זמן עשויים להפנים אותם ולחוש שהקיום שלהם אינו דבר מכובד. שלא כסבלם של חולים במחלות קשות וסופניות, שהוא גזרת גורל שאין לשנותה, סבלם של אנשים זקנים המרגישים שקיומם אינו ראוי הוא סבל בידי אדם שיש לו תקנה. אך במקום לנסות לשנות את פני החברה ולהפכה להומניסטית יותר, מוצע לאדם הזקן פתרון "מכובד" של המתת חסד. 

 

סוגיית "הזכות למות" היא לכאורה סוגיה מוסרית ניטרלית, קונפליקט בין ערך קדושת החיים לבין ערך האוטונומיה של האדם על חייו ועל מותו. אך אין לנתק את הדיון בסוגיה זו מהיחס של החברה כלפי אנשים זקנים ומתפיסות גילניות המזינות את הדיון הציבורי. האהדה הציבורית לזכותם של זקנים בריאים להמתת חסד גוברת בשעה של גידול חסר תקדים בשיעור הזקנים באוכלוסייה והתייקרות הטיפול הרפואי והסיעודי הנדרש לעיתים קרובות בשנות החיים האחרונות. יש הטוענים שאריכות ימים אינה רצויה לחברה, ומזהירים מפני מצב שבו זקנים רבים יתפסו את המקום על פני כדור הארץ הצפוף (Jacoby, 2011). הזקנה נתפסת כנטל חברתי ובעיה התובעת פתרונות (חזן, 1984). כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת התאורטיקנית הפמיניסטית בטי פרידן שפכה אור על הגילנות המזינה את הדיון הציבורי בסוגיית הזכות למות:

 

"לאחרונה גוברת ההתעניינות ב"זכותם" של מבוגרים החולים במחלה סופנית למות. אבל האומנם פילוסופיה זו היא עימות חדש ומתוחכם עם היותנו בני תמותה, ושליטה על מותנו שלנו? ואולי האנשים המבוגרים בחברתנו שמאבדים עצמם לדעת, [...]  כדי להימנע מלהיות לנטל על ילדיהם פשוט מתאימים את עצמם ל"פתרון הסופי" שמציעה החברה שלנו באופן מובלע ל"בעיית" הגיל?" (עמ' 39). "אני חוששת שמא "הזכות למות" תיתפש לא כבחירה אישית אלא כצורה חברתית מקובלת של המתת חסד. [...] האם העלייה חסרת התקדים הזאת בהתאבדות של זקנים היא עדות להתפשטותה של גישה הגורסת שהתאבדות היא פתרון מקובל לבעיות החיים, במיוחד לבעיותיהם של זקנים? ואולי היא מעידה על קשירת קשר מפורשת או מובלעת של המשפחה והחברה כדי להאיץ את מותם? [...] 'התאבדות רציונאלית' לעתים קרובות מחפה על שיתוף פעולה מצד ילדים בוגרים, המסכימים בשתיקה עם הורה מבוגר וחולה, המודע לכך שהטיפול הרפואי שלו גוזל את משאבי המשפחה. כשהוא אומר 'תסתדרו טוב יותר בלעדי', והם אינם מוחים, הילדים מעודדים את ההורה להתאבד (עמ' 342 - 344). מה עלול לקרות אם "החובה למות" תהפוך להיות נספח ל"זכות למות"?" (פרידן, 1996, עמ' 332).   

 

ארגון "אקסיט", הקובע לאלו אוכלוסיות לאפשר המתת חסד, מתבסס על הנורמות החברתיות בדבר אילו חיים אינם חיים ראויים, אך גם, בה בעת, מקבע ומבסס את הנורמות הקיימות. מה שאפשרי ומקובל מבחינה תרבותית נתפס בעיני רבים לגיטימי ואף מוסרי. הכללת זקנים בריאים בין הזכאים להמתת חסד מעניקה משנה תוקף לתפיסה החברתית שהזקנה היא פרק לא מכובד, ואף מכרסמת בעצם הזכות של אנשים זקנים לחיים. במקום לקדם את זכותם של זקנים בריאים "למות בכבוד" עדיף לקדם את זכותם לחיות בכבוד. 

 

 

שרה הלפרין, עו"ס אזורית למניעת התעללות בזקנים, לשכת צפון, עיריית ירושלים

 

מקורות

 

חזן, ח. (1984). הזקנה כתופעה חברתית. תל אביב: ספריית האוניברסיטה המשודרת.

פרידן, ב. (1996). התחדשות - צמיחה בגיל השלישי. (תרגום: ד' נגבי). אור יהודה: ספריית מעריב.   

פרנץ', מ. (2014, 27 במאי). קשישים שאינם חולים יוכלו לעבור המתת חסד בשוויץ. הארץ, המהדורה הדיגיטלית (פורסם במקור ב"גרדיאן"), נדלה מתוך http://www.haaretz.co.il/.premium-1.2333027

שילה, א. (2011, 8 באוגוסט). כך הפכה שוויץ ל"בירת תיירות המוות". וואלה! חדשות. נדלה מתוך http://news.walla.co.il/?w=/14/1848528

Jacoby, S. (2011). Never say die - the myth and marketing of the new old age. NY: Vintage Books.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים