דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

ד"ר אסתר יקוביץ בריאיון לרגל צאת ספרה "טיפול בית": "הגיע הזמן לערוך שינוי דרמטי בחוק ביטוח סיעוד"

ד”ר אסתר יקוביץ, מבכירי המרצים והחוקרים בגרונטולוגיה באוניברסיטת בן גוריון ויו”ר בהתנדבות של עמותת הסיעוד “לב זהב”, הגישה לאחרונה למוסד לביטוח לאומי עבודה יסודית ובה המלצות לשינוי גישה בהפעלת חוק סיעוד, ביצירת סל שירותים אישי רלבנטי לצרכים הייחודים של הזקן ובהכשרת מטפלים ותגמולם, ועוד. בריאיון שערכנו בביתה לרגל הופעת ספר חדש שערכה בהוצאת אשל – “טיפול בית”- קובעת ד”ר יקוביץ באמירות נחרצות כי השיטה הישראלית מנציחה את התלות של הזקן ולא מתמודדת עם הסיבות לתלות והחוזקות של הזקן, שמרכזי היום לזקן אינם משרתים את המטרה לשמה הם הוקמו, ועוד
5/09/2011

ד”ר יקוביץ:“המגמות הדמוגרפיות היום של הזדקנות מהירה של האוכלוסייה והגידול המתמיד במספר הזקנים שזקוקים לטיפול ולתמיכה, ונתונים של מכון ברוקדייל מראים ש-40% מהאנשים שמעל גיל 75 זקוקים לעזרה. היום יותר ויותר שירותים ניתנים בתוך מסגרת הבית, כולל אשפוז בית, מתוך מגמה לחסוך בהוצאות, בעלויות הגבוהות של שירותי הבריאות (ימי אשפוז, כולל משכי אשפוז, מספר פעמים של אשפוזים, פניות לחדרי מיון ושירותים רפואיים כאלה ואחרים שהם מאוד יקרים). המגמה היום , בעולם כולו, להעביר כמה שיותר את הטיפול לתוך הבית. על כל רצף הצרכים והשירותים, החל מטיפול אקוטי כמו אשפוז בית, וכלה בטיפול ממושך, או טיפול של סוף החיים (הוספיס). כל השירותים האלה נשענים על המשפחה.

 

זאת אומרת, ללא משפחה אתה לא יכול לקיים שירותים לטיפול בית. אבל, גם המשפחה עוברת כיום כל מיני תהליכים ושינויים, גם מבניים, גם ערכיים, גם תפקידיים, ויש לזה השלכות על הזמינות של המשפחה לטפל בזקן, ועל הציפיות שלה מהמדינה להתערב ולשאת בנטל. לאורך השנים ובעיקר בחברה המערבית אנחנו רואים צמצום במספר הילדים. המשמעות היא - משפחות גרעיניות קטנות יותר, כלומר - מספר מטפלים פוטנציאליים קטן יותר. ואז נטל הטיפול בזקן נופל על מספר קטן יותר של מטפלים עיקריים. מה שהופך להיות משימה מאוד קשה ומכבידה. במקביל, יותר ויותר נשים, שבאופן מסורתי מילאו את תפקיד הטיפול, מצטרפות למעגל העבודה ודוחות את גיל הנישואים. שיעור הגירושין בעלייה מתמדת ומספר המשפחות החד-הוריות גדל. התוצאה של כל אלה - נשים שמילאו את התפקיד של טיפול באופן טבעי הן פחות זמינות היום לטפל בהורים זקנים. אחת התופעות המעניינות שאנחנו נחשפים להן - יותר ויותר מטפלים עיקריים הם גברים, בנים של הזקנים, תופעה שבעבר לא כל כך הכרנו. ובאמת, מספרם הולך ועולה בהתמדה.

 

 

זה מעניין. מחיר הגירושין.

נכון. אני בדיוק קראתי מאמר של סימפסון. סימפסון אומרת, שלראשונה, במשפחה אחת יש יותר זקנים לטפל מאשר ילדים. לזוג יש שני זוגות הורים - ארבעה זקנים. אני כבר לא מדברת על דור נוסף של זקנים עוד יותר, אז יכול להיות שיש במשפחה של 4דורות גם שישה ושמונה הורים שצריך לדאוג ולטפל בהם ורק ילד או שניים לטפל בהם.

 

מחקרים אומרים שהטיפול בבית זול לפחות בחצי מהטיפול המקביל במסגרת מוסדית. יש אנומליה בחלוקת התקציב של מדינות, גם בישראל, ש-50% מהתקציב הולך לטיפול מוסדי עבור 4-5 אחוז מהאוכלוסייה של הזקנים. זאת אומרת, שרק 50% הולך לטיפול הקהילתי. אז נכון שהטיפול הקהילתי הוא הרבה יותר זול. אבל זה לא כל הסיפור. הסיפור האמיתי הוא מה הזקנים רוצים, מה הם מעדיפים. המחקרים מראים שלמעלה מ-90% מהזקנים רוצים להישאר בבית בכל מצב.

 

היום הנטל של הטיפול הוא הרבה יותר כבד ממה שהיה, באופן יחסי, כי בני משפחה נדרשים היום לטפל במצבים הרבה יותר מורכבים ממה שהיה בעבר.. אני כבר לא מדברת על תשושי נפש. הטיפול בהם הוא בכלל קשה. הוא מתיש. הם רוצים לטפל, רק שקשה להם הרבה פעמים, קשה להם להתמודד.

 

 

יש היום בעולם תכניות שמטרתן לאבחן זקנים שפונים לקבלת עזרה בפעילות יום יומית ולבדוק כיצד ניתן לפתור את הבעיה, לטפל ולשקם יכולות, ולא להנציח את התלות, שזה מה שאנחנו עושים בחוק סיעוד. אנחנו מנציחים תלות

 

 

לכן, אני חושבת שהגיע הזמן לערוך שינוי דרמטי בחוק ביטוח סיעוד. היינו אור לגויים ב-1986 כאשר החוק עבר בכנסת ובעקבותיו נחקקו חוקים דומים גם בגרמניה, ביפן. אלא שאנחנו נשארנו דורכים במקום כאשר אחרים השיגו אותנו ועברו אותנו בגדול. הגישה בישראל היא שבהערכת תלות של הזקן בודקים את נקודות החולשה שלו, את נקודות התורפה, כדי לתת לו עזרה שתחליף אותו בביצוע המשימות היום יומיות. לא בודקים את נקודות החוזק שלו, ואת מה אפשר לחזק בו כדי לשמר את העצמאות שלו. אלה הם ערכים בסיסיים, אלף-בית בעבודה סוציאלית.

 

יש היום בעולם תכניות שמטרתן לאבחן זקנים שפונים לקבלת עזרה בפעילות יום יומית ולבדוק כיצד ניתן לפתור את הבעיה, לטפל ולשקם יכולות, ולא להנציח את התלות, שזה מה שאנחנו עושים בחוק סיעוד. אנחנו מנציחים תלות. לא מחזקים ולא מטפלים בסיבות לתלות.

 

 

ואת מאמינה שזה יוריד את שיעור הזכאים?

אני מעריכה שזה ידחה את המוגבלות למועד יותר מאוחר. יש הוכחות לכך. אחת הטענות שלי נגד חוק ביטוח סיעוד זה סל השירותים שהוא מצומצם, שהוא בעצם לא עונה לצרכים, שהוא מזמן, מזמן לא מעודכן ולא רלוונטי.

 

 

כלומר?

קודם כל, טווח השעות. שלוש הדרגות – זה לא עונה לצרכים, זה לא משקף את הבעיות של הזקן. ביפן למשל, יש 6רמות של גמלה כשהרמה הראשונה זה זקוק לעזרה. לא לטיפול, זקוק לעזרה. כדי לנסות לשמר את התפקוד שלו. אצלנו זקן שהוא בשלב מתקדם של אלצהיימר וזקן שיש לו בעיה בניידות וברחיצה ואולי בשליטה בשתן, שניהם יקבלו את אותה רמת גמלה כשהפער בצרכים הוא “שמיים וארץ”.

 

הדבר השני סל השירותים. דיר-בלקום, מי צריך היום שירותי כביסה? חצי אחוז מהאוכלוסייה משתמשים בשירותי כביסה. זה סל השירותים? כמה הולכים למרכזי יום, אתה יודע כמה? 15,700 איש בכל הארץ, ב-172 מרכזי יום. 15,700 איש הולכים למרכזי יום מתוך כ-145,000 זכאי חוק סיעוד. בשביל זה השקענו כל כך הרבה כספים בבניית תשתית של מרכזי יום? אולי מרכזי היום לא משרתים את המטרה שלהם? אגב, זה גם עולה מתוך מחקרים שלי. מוצרי ספיגה, כמה זקוקים למוצרי ספיגה?

 

 

בגרמניה למטפלים זרים אסור להם לטפל בגופו של הזקן. רק מטפלות שעברו הכשרה ויש להם דיפלומה לטפל בגופו של הזקן. מטפלות זרות בזקן עוברות על החוק אם הן מטפלות בלי דיפלומה . אצלנו, אתה לא צריך שום הכשרה, שום ידע מקדים, רק תבוא, נגיד לך תודה רבה וישר לעבודה. אז נכון שקצת מדריכים, אבל זה לא זה

 

 

אגב, מה קורה בעולם עם מרכזי יום? שיעור השימוש שם במרכזי יום הוא גבוה יותר?

הוא יותר משרת. למשל בארה”ב, כמעט מחצית ממרכזי היום משרתים תשושי נפש. ולזה יש ביקוש. חוץ מזה, מרכזי היום פועלים במתכונת עם מרכיבים רפואיים. בישראל הרבה זקנים לא הולכים למרכזי יום, כי זה נתפס כשירות לאוכלוסייה ברמה סוציו-אקונומית נמוכה עם דגש יותר על שירותים חברתיים. אין שירותי שיקום ושירותי בריאות בתוך מרכזי היום, שירותים שקיימים בהרבה מקומות אחרים במרכזי יום בעולם.

 

לא רק בייבי סיטר?

בדיוק. אני כותבת עכשיו מאמר המבוסס על המחקר שלי, באיזו מידה מרכזי יום משמשים תחליף לשימוש בשירותי בריאות, אשפוזים וכו’. לא משמש תחליף. לדעתי, אם היו ניתנים יותר שירותי בריאות בתוך מרכזי היום היו נזקקים פחות לשירותי בריאות במרפאות ובבתי החולים. אבל אצלנו, כהרגלנו בקודש, כל אחד שומר על הטריטוריה שלו, עם הראיה הצרה וחלילה משיתופי פעולה. יש איסור על המרפאות של קופות החולים לפעול בתוך מרכזי יום. אני שואלת: למה? למה זה

 

אני חושבת שכל נושא האבחון צריך להיות בצוות רב-מקצועי. שתהיה ראיה כוללת של הצרכים של הזקן, ולא שרק אחות או פיזיותרפיסטית, או מרפאה בעיסוק עושה הערכת תלות. צוות כזה יבחן לא רק אם הזקן מוגבל, אלא יבחן את הסיבות למוגבלות ואם יש אמצעים להסיר או להפחית את המוגבלות, להקטין את התלות.. ביפן, בהערכת התלות יש צוות רב מקצועי ובו רופאים, עו”ס, אחיות, וקייס מנג’ר (מנהל טיפול), מישהו שרואה את המכלול. לצערי, אצלנו, חוק ביטוח סיעוד, שהיה מהפכה בתחום הטיפול במדינת ישראל ובבחינת אור לגויים - לא צעד עם הזמן. אנחנו כבר 25 שנים אחרי חקיקת החוק, והוא התקדם מעט מאד.

 

אני אקח אותך עכשיו לכובע השני שלך כיו”ר עמותת הסיעוד “לב זהב” ואני אגיד לך -תשמעי, חלק משינויים שאולי היו מתפתחים נמנעים בגלל המאבקים והאינטרסים של נותני שירותי הסיעוד. אתם מאד חזקים.

תראה, אני לא חושבת שניסו לאתגר את הגופים האלה ולהציע להם שיטות עבודה אחרות ושותפות מקצועית, והכשרה מקצועית. אני חושבת שאם היו באים ואומרים לנותני השירותים – בואו נפתח תוכניות הכשרה למטפלות, נעשה להם רה-סוציאליזציה, ובמקום ללמד אותם רק איך לרחוץ את החולה, בוא נלמד אותן איך הן יכולות לשמר את היכולות של הזקן, לשמור על העצמאות שלו, על התפקוד שלו - היו מוצאים בנו שותפים נאמנים.

 

ביפן, לדוגמא, לאחות המטפלת יש הסכם עם המטופל מה המטלות שלה ומה מוטל עליו לעשות. בארץ אין הסכם. כאן יש הסכם רק על תפקידי המטפלת. הזקן הוא בגדר פסיבי. אני חושבת שכאן מתחיל כל הסיפור - זה שורש העניין. וזה חלק מכל התפיסה שאני העברתי לביטוח הלאומי בדו”ח שלי. קבעתי גם סדרי עדיפויות, ומדרגתי את הנושאים שלדעתי צריכים שינוי וטיפול. וזה בראש הנושאים.

 

בהיותי בכובע הזה של יו”ר עמותה ציבורית, בהתנדבות מלאה, אני חושבת שגופים כמונו דווקא היו שמחים לקבל על עצמם אתגרים דוגמת אלה שהעליתי. לפתח תחומים חדשים של פעילות שמטרתם למנוע הידרדרות של זקנים למצב של תלות מוחלטת.

 

 

 

אם היו ניתנים יותר שירותי בריאות בתוך מרכזי היום היו נזקקים פחות לשירותי בריאות במרפאות ובבתי החולים. אבל אצלנו, כהרגלנו בקודש, כל אחד שומר על הטריטוריה שלו, עם הצרה וחלילה משיתופי פעולה. יש איסור על המרפאות של קופות החולים לפעול בתוך מרכזי יום. אני שואלת: למה? למה זה פסול? 15,700 איש הולכים למרכזי יום מתוך כ- 145,000 זכאי חוק סיעוד. בשביל זה השקענו כל כך הרבה כספים בבניית תשתית של מרכזי יום? אולי מרכזי היום לא משרתים את המטרה שלהם?

 

 

ובביטוח לאומי מאמצים את ההמלצות שלך?

הם הזמינו ממני את העבודה. מה הם עושים עם זה?- אני כבר לא יודעת. היו דיונים, והיו שיחות והצגתי את זה בכל מיני פורומים, ובנובמבר אני הולכת להציג את הדו”ח שלי בפני פורום מנהלת ביטוח לאומי ואני מאוד מאוד מקווה שמשם תבוא בשורה.

 

אני חושבת שסל השירותים היום לא עונה לצרכים, הוא לא רלוונטי כמעט.. אני חושבת שהיה צריך להעשיר את הסל שירותים בהרבה מאוד שירותים שהזקן צריך שתהיה לו בחירה. אין לו היום בחירה. את זה הוא לא צריך, הוא לא צריך מוצרי ספיגה, כי הוא ברוך השם שולט. הוא לא צריך שירותי כביסה כי יש לו מכונת כביסה. אז מה נשאר? הוא לא צריך קריאת מצוקה כי הוא גר עם הבן זוג או עם הילדים. אז מה? אז מטפלת, יופי. אז יש מטפלת שמטפחת תלות. אנחנו לא עושים בזה לחלק גדול מהזקנים טוב. אני חושבת שצריך לעבור לשיטת האינדיבידואל באדג’ט. זה לא שנותנים לך כסף. יושבים אתך, עם המשפחה שמטפלת בך, ובודקים מה הצרכים שלך. מה אתה צריך. אתה אתה צריך תחבורה, אתה צריך פדיקור, אתה צריך ליווי לקופ”ח, אתה צריך עזרה בשעות הערב?- בונים לך סל שירותים אישי.

 

 

אני גם מאוד צריך שמישהו ייקח אותי להצגת תיאטרון או לסרט.....

נכון. צרכים תרבותיים הם גם צרכים. לפעמים יותר חשובים מאשר לרחוץ אותך. ולא רק זה, אין כאן גמישות בשעות הטיפול, כי רוב המטפלות עובדות בשעות הבוקר, ואני דווקא צריך מישהו בשעה 9בערב שישכיב אותי, שייתן לי את הכדורים, שייתן לי את ארוחת הערב. ואין לי את זה. בערב אני לבד בין ארבע קירות. אין את הגמישות כפי שהיא קיימת במקומות אחרים, וכפי שהיא צריכה להיות.

 

לסיכום, סל השירותים צריך לעבור רביזיה בצורה שתכלול גם שירותי שיקום. אולי הזכאי צריך לפיזיותרפיה, לחזק לו את שרירי הרגליים, להתאים לו מכשיר הליכה מתאים.

 

 

במסמך שלך יש גם התייחסות למצוקה שעוד תלך ותחריף בנושא כוח אדם? כלומר, יופי לדבר שמישהו יטפל בי בשעות הערב לפני שאני הולך לישון. מי יעשה את זה?

יש גם התייחסות לזה, ויש גם התייחסות למטפלים העיקריים. עד היום התייחסו אל בני המשפחה כמובנים מאליהם. זה לא קיים יותר בעולם הרחב. פרופ’ מייקל פיין מאוניברסיטה בסידני אומר שהערכת צרכים צריכה להתייחס לשני אנשים שמעורבים בתהליך הטיפולי. המטופל והמטפל העיקרי. מה הצרכים של המטפל העיקרי? מה הקשיים שלו? מה הבעיות שלו? וזה היום חלק מהתייחסות בכל מדינות ה-OECD, שהמטפל, בן המשפחה המטפל, הוא חלק מהחבילה. הוא חלק מהמכלול.

 

 

ואיך המדינה נותנת פתרונות לצרכים של המטפל העיקרי?

בכל מיני צורות. האחד - היא מאפשרת גמלה. אתה יודע, למשל בגרמניה, אם מטפל לוקח חופשה מהעבודה כדי לטפל בבן משפחה - משמרים לו את זכויות הפנסיה. ממשיכים להפריש לו לזכויות פנסיה. בחוק גמלת הסיעוד כלול תשלום עבור זכויות המטפל העיקרי. במדינות כמו אנגליה, אירלנד ועוד יש מה שנקרא - גמלה בגין זה שאתה מפסיק לעבוד או מצמצם את היקף העבודה כדי לטפל בהוריך, מסתכלים עליך כעל עובד.

 

 

וגם אז זה עדיין יוצא זול יותר מאשר לאשפז את הזקן במוסד?

כן. אין מה להשוות. אגב, בחוק בגרמניה וביפן יש אפשרות לאנשים לבחור בין גמלה כספית לגמלה בעין לבין סידור מוסדי. רוב האנשים בוחרים להישאר בבית. הרוב המוחלט. צריכה להיות ראיה רחבה. יש בספר החדש התייחסות בדברים שלי, במבוא ובאפילוג, לפיצול שקיים בשירותים. לא יעלה על הדעת שיש היום שתי מערכות מקבילות של טיפול בית. אחת – זה מה שנקרא home careשניתן על ידי יחידות המשך טיפול וטיפול בית של קופות החולים. ויש את טיפול הבית שניתן על ידי הביטוח הלאומי. שתי המערכות האלה פועלות כשני מקבילים שלא נפגשים, וזה לא יעלה על הדעת.

 

 

 

עוד בהמשך הראיון:

 

רוקנו בעצם מתוכן את התפקיד של העובדים הסוציאליים ולא יודעים לנצל את הכלים המקצועיים שיש בידם להביא לשיפור השירות, לשיפור איכות החיים של הזקן ולמלא את הייעוד האמיתי שלהם. אני לא חושבת שאנשים אחרים יכולים לבוא ולהחליף את העו"ס.

 

אחת הטענות שלי נגד חוק ביטוח סיעוד זה סל השירותים שהוא מצומצם, שהוא בעצם לא עונה לצרכים, שהוא מזמן, מזמן לא מעודכן ולא רלוונטי

 

 

ניתן לקרוא את הראיון המלא בגיליון 134 של "דורות".

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים