דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

מצמוצים - דמנציה (אבחון מוקדם)

1/11/2009

תופעות הדמנציה הראשוניות מקדימות, בדרך-כלל, את הזיהוי והאבחון של גורמיה. ההערכות למשך הזמן מראשית הסימנים לאבחנה ההחלטית, משתנות מעט בין החוקרים. ישנם הטוענים לחמש ויותר שנים וישנם הטוענים לכשנתיים. המעכבים העיקריים את האבחון נעוצים בשני "השותפים": בחולה מחד ובסביבתו המשפחתית והחברתית מאידך

 

כאשר רות החליטה לטלפן אל אמה היא לא ידעה בבהירות מה הניע בה את הדחף. היה זה מאין מסר סמוי, מטושטש, קריאה עלומה שחדרה אל נימי נפשה ופסחה על ההכרה. כאשר חשבה בעניין בדיעבד הסבירה שזו היה מאין 'תקשור טלפתי', ניגון חושי שאינה יודעת להסבירו בהגיון הקיומי.

 

רות סיימה את יום העבודה כמנהגה, כפי שסיימה אותו מדי יום. סגרה את התיקים שעבדה עליהם בימים האחרונים והטמינה אותם בארון הנעול. אחר הצהרים עבדה בשלושה תיקי משפט ולא הצליחה למצות את הסיכומים הנדרשים ממנה. בחנה את חפצי החדר כדרך שנהגה בסיומו של יום עבודה. החליקה במבטה על סוגרי החלונות ומתחה מעליהם את הווילונות – הכול מעשים שבשגרה. כך נהגה בסיימה עבודתה בשעות מאוחרות עת ראשית החושך וכך בשעות בו עוד זוהר האור בחוצות. רק לאחר שחלצה את סנדליה והרתיחה את המים בקומקום לשפות לעצמה כוס קפה של ערב, נעורה בהכרתה התחושה העלומה והתמונה המטושטשת של אמה. כאשר שפתיה מתוחות בחיוך תמים ופליאה, מה בעצם קורה לה? נטלה את הטלפון וחייגה לבית הוריה. קול אמה מהעבר הנגדי עורר ביעף את חששותיה. שקלה את התמונה ששטפה את מחשבתה והחליטה בנחישות לא להיסחף לבהלה. בקול מאופק הזדהתה ושאלה: "היי אמא, הכול בסדר?"

 

קול אמה נשמע באוזניה יגע ומלחש. נשימותיה כבדות, מאומצות, ורות שמעה מאין חרחור לא ברור מתערב בין הנשיפות. "אמא, הכול בסדר אצלך? מה זה שאני שומעת, אתְ מרגישה בסדר?"

"כן בת, אצלי הכול בסדר זה רק אבא, אתְ יודעת, הוא לא מפסיק לספר ולדבר וזה כל-כך מעייף, לא ישנתי כל היום, אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו."

"מי אמרת אמא, עם מי אתְ מדברת שם?"

היה רגע של שקט. רות חשה במאין מבוכה בתגובת אמה. "לא, לא חשוב בת, תשכחי מה שאמרתי, כנראה סתם חלמתי. אתְ יודעת איך זה, אני מתגעגעת אליכם ואתם אף פעם לא כאן כשאני צריכה לכם וגם... גם אבא איננו."

"אמא, הייתי אתך בשבת, היום רק יום רביעי. צביקה ומיכל היו לפני שבוע ויבואו שוב השבוע, ואתְ יודעת שאני לא גרה רחוק, אתְ לא באמת לבד."

"לא, לא אני לא יודעת, אתם לא יודעים. אתם לא יכולים לדעת ואתם גם לא מקשיבים למה שאבא אמר."

"אמא, הייתי בת שבע-עשרה כשאבא נפטר, צביקה היה בן שלוש-עשרה, זה הכול היה לפני כמה? חמש-עשרה שנים? בערך. הכול השתנה מאז ומה שאבא אמר אז הוא אמר לנו כילדים. אנחנו לא ילדים יותר."

"כן, נכון, אתם כבר לא ילדים יותר, את צודקת. אתם תמיד צודקים. לוּ אבא היה כאן אולי היה לי עם מי לשוחח. הוא גם יכול היה לומר לכם." שוב שתקה לרגע של דממה ולאחריה, כמו לא הפסיקה לדבר המשיכה: "אולי הוא עוד מעט ישוב. צריך להחליף את הברז במקלחת, אני חושבת שהצינור נסתם."

 

צריך לעשות משהו עם אמא, חשבה רות. צריך לדבר עם צביקה ומיכל. אולי שינוי בסדר היום? אולי העייפות והקיץ מתישים אותה, אולי ניקח אותה שבוע בים המלח? אולי כדאי לשאול את הרופא שלה, שיבדוק את המינון של התרופות, היא כל כך עייפה בשבועות האחרונים. העייפות פשוט מבלבלת אותה.

 

רות החליטה לשוחח עם אחיה, עם צביקה. מחר תתקשר אליו.

 

* * *

 

"אמא, באתי".

אמנון פתח את דלת הבית ועמד מופתע מול ספה ריקה בסלון.

"אמא, באתי, איפה אתְ? אתְ כבר מוכנה? אסור שנאחר".

קולה של אמו שב אליו מחדר השינה. "מה קרה אמנון, מה אתה עושה כאן?"

"מזה 'מה אני עושה כאן', אמרתְ שאתְ רוצה לבוא אתנו. לא חשבנו שאתְ צריכה לבוא אבל אתְ התעקשת לבוא. נדברנו הבוקר שאני בא לקחת אותך בארבע ושתהיי מוכנה ואיפה אתְ עכשיו?

"לאן אתה רוצה לקחת אותי? מה, אני צריכה לנסוע? לאן לבוא אתך?"

 

אמא, מה אתך. מה זה 'לאן לבוא אתך?' שכחת שאנחנו מוזמנים אל רבקה קמחי, מסיבה לכבוד האירוסין של ורדה בתה? אתְ אמרתְ שאתְ רוצה לבוא אתנו".

"מתי אמרתי?"

"כשדברנו על זה בשבת ושוב הבוקר, דיברנו והסכמנו שאני בא לאסוף אותך בארבע."

"לא דיברת איתי הבוקר. מתי דיברת איתי הבוקר?"

"אמא, אתְ צוחקת אתי? מה זה לא דיברנו? אז עם מי דברתי, עם הרוחות? מה קורה לך, אתְ שוב שוכחת? אולי אתְ מתכוונת שאתחיל לחתום לך על השיחות בינינו?"

"זוכרת שבשבת הזכרת אירוסין של ורדה אבל לא זוכרת שדיברנו הבוקר. הבוקר בכלל הייתי במועדון, לא הייתי בבית."

"סליחה, גם לא הייתְ במועדון. הם טלפנו בערך בעשר שאלו למה לא באתְ."

"מי טלפנו?"

"לא יודע מי, אמרתי שבטח החלטת להישאר בבית, שאתְ מרגישה בימים האחרונים בעייפות ומעדיפה להישאר בבית."

"איזו עייפות אני מרגישה? על מה אתה מדבר? עוד תפיץ עלי דברים. מה, אני חולה בעינך, או סתם כבר זקנה מדי?"

"את לא חולה אמא אבל תרשי לי לומר לך שאתְ גם לא צעירה יותר."

"תודה לך בן יקר, תודה למחמאה."

"עזבי עכשיו, אז מה אתְ רוצה, רוצה לבוא אתנו?"

"לאן?"

"אמא, למסיבת האירוסין של ורדה, בתה של דודה רבקה."

"אא, מתי, היום? כן, בטח רוצה."

"עכשיו אמא, עכשיו. אתְ רוצה? אז מהר צריך לקום להתלבש ולבוא אתנו. כולם, גם הילדים, הנכדים שלך, במכונית למטה, מחכים לך."

 

* * *

"שמעתְ רוחמה? שמעתי בחדשות שהודיעו על גל מצמוצים במשק

"צמצומים אמא, צמצומים, לא מצמוצים. מה קורה לעברית שלך, לאחרונה אתְ מתבלבלת הרבה. אתְ בטוחה שהכול בסדר או שאני צריכה להתחיל לדאוג לך?

 

 

תופעות הדמנציה הראשוניות מקדימות, בדרך-כלל, את הזיהוי והאבחון של גורמיה. ההערכות למשך הזמן מראשית הסימנים לאבחנה ההחלטית, משתנות מעט בין החוקרים. ישנם הטוענים לחמש ויותר שנים וישנם הטוענים לכשנתיים. המעכבים העיקריים את האבחון נעוצים בשני "השותפים": בחולה מחד ובסביבתו המשפחתית והחברתית מאידך. הסימנים המוקדמים מאופיינים בּקִשיים בשְליפת שמות ובהגדרת או מיקום אירועים; בהחלשות סממני הזיכרון לטווח הקצר; תקלות בהתבטאות; קשיים ברצף הדיבור; טעויות בזיהוי חפצים; כשלים בתפקודי ה-ADL. עד להתפתחותם של שלבי מחלה מתקדמים נוהג האדם הנפגע בתגובות בלתי מודעות של הסתרת אירועים מביכים הנגרמים מהפרעות בזיכרון ומבלבול. אדם הפוגש במכר ואינו מצליח לזכור את שמו, מעבד אמצעי חיפוי העוזרים לו להתגבר על מבוכת השכחה. שכחת שמות היא כל-כך נפוצה, גם אצל מי שאינם נגועי דמנטיות, שמרבית הטועים בשכחה מסגלים לעצמם שיטות עקיפה מותאמות למפגש המתרחש. ישנם המגלגלים את המבוכה לתחום הבדיחות ואחרים עשויים להגיב בחוסר סבלנות ובכעסים על עצמם ועל האחר. כל תגובה מותאמת לאישיות האדם. אדם המסב עם בני משפחה או ידידים ותוך כדי שיחה פולט אמירה שאינה תואמת לתוכן, עשוי בד"כ, עוד טרם הערות ותגובה של המסובים, להסב את פליטת פיו לאמירה מבדחת או כניסיון לשינוי נושא הדיון. קרה שאדם השב בדרכו מהעבודה וניסה לפתוח דלת של בית/דירה שכן שאינו שלו, הוא התנצל לפני בעל/ת הבית שפתח/ה את הדלת מהעבר הפנימי, בטענה לדמיון הרב בין ביתו לביתם, אפילו שדמיון כזה אינו מתקיים. אדם (גבר או אשה) שהעמיס במרכול, בעגלה, מוצר שאינו בחירתו המודעת, תוך שפניו כוסו סומק ולעתים מבלי להסמיק כלל ותוך הסתרת המבוכה, ימצא מילים מתאימות להסביר לקופאית את המצאות המוצר בעגלה מבלי שתבחין במצוקתו.

 

גם בני משפחה וידידים מאחרים להבחין במצוקה הגוברת של בן/בת משפחתם, הגם שע"פ רוב הם מקדימים לחשוד במפגע לפני החולה. בן משפחה שכח מועד פגישה? התגובה הצפויה של רבים: 'מי לא שוכח לפעמים?' ויוסיפו 'זה בגלל עומסי העבודה!' אשה יצאה מביתה ושכחה לנעול את הדלת, 'שכחה? תזכור מחר!' אדם 'שכח' איפה הניח את הארנק שלו ולא הבחין שהארנק מונח מרחק מעט מעבר למקומו הקבוע, ילדיו יפטרו אותו ב'פקח מעט את העיניים סבא, אתה עוד לא סנילי!' האמירה הנפוצה "השכחה נטועה במהות קיומנו", היא קביעה מטעה ומעכבת.

 

עם כל הנאמר חשוב ביותר לזכור: לא כל שכחה ולא כל בלבול הם סימני התראה להתרחשות התחלתית של תופעות דמנטיות. יתרה מכך, גורמי שכחה ובלבול חולפים רבים בהרבה מונים משכחה ובלבול דמנטי. אין ספור גורמים בחייו של אדם עשויים להוות מניע לשכחה או בלבול. אבחנה ראשונה להבדל היא במקריות של האירוע, אי היקבעות של התופעה. שכחה ובלבול יכולים לקרות משום עייפות יתר; מתח; שקִיעוּת במחשבה מאומצת; מזון קלוקל או מצוקות עיכול; שינוי לא צפוי בחום הגוף; שינויי מצב או מקום; רגשי בדידות, ועוד סיבות לרוב.

 

הכתבה המלאה מופיעה בגיליון המודפס.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים