מנהגי אבלות של סבתא וסבא

מצד אחד לא חלה  עליהם חובת דיני האבלות החלים על קרובי משפחה מדרגה ראשונה, ומצד שני הם חווים את העצב כמו כל שאר בני המשפחה ואין להם דרך סלולה לנתב בה את הכאב והאבל

פרופ' יצחק בריק,

יו"ר האגודה הישראלית לגרונטולוגיה

ערכתי היום ביקור ניחומים אצל לאה אברמוביץ, סבתו של רס"ר במילואים איל ברקוביץ הי"ד. איל נפל בקרב ברצועת עזה, ביחד עם חברו הטוב רס"ר במילואים גל מאיר איזנקוט, במהלך מבצע הרואי לחילוץ גופותיהם של זיו דדו ועדן זכריה ז"ל משבי החמאס. המשפחה יושבת שבעה בסוסיא, בבית בו גדל איל. סבתו, לאה אברמוביץ, ישבה לקבל מנחמים בביתה שברובע היהודי.

איל מאיר ברקוביץ ז"ל. נהרג במבצע הרואי בעזה

לאה, אחת מראשוני העוסקים בתחום הזקנה בארץ, פועלת בתחום זה למעלה מחמישים שנה, כאשר אחד ממפעליה החשובים היה הקמת ארגון מלב"ב ביחד עם פרופסור רוזין ז"ל. למרות הרצון לתת לביקור צביון של ביקור שבעה היה בו קורטוב של  מבוכה משום שאין כל דרך ממוסדת, הלכתית או חברתית של ניחום סבים וסבתות. בשונה מהקיים לגבי קרובי משפחה אחרים, אין חובת שבעה, אין חובת קדיש, אין חובת שלושים ולא ברור גם מה לומר.

ביקור הניחומים הזה העלה בדעתי שקיימת בעיה בכל הנוגע למנהגי האבל בקשר לסבתות ולסבים. מצד אחד לא חלים  עליהם כל חובה של דיני אבלות, החלים על קרובי משפחה מדרגה ראשונה ומצד שני הם חווים את הכאב והעצב כמו כל שאר בני המשפחה ואין להם דרך סלולה לנתב בה את הכאב והאבל. ההלכה קובעת שצריך להתאבל על שבעה קרובים: אב, אם, אח, אחות, בן, בת ובן הזוג. ברשימה זו לא מופעים נכדים.

 יש להניח שהסיבה לכך היא שבעת שעוצבו מנהגי ודיני האבלות תוחלת החיים הייתה כה נמוכה שכמעט לא היו סבים וסבתות ולכן לא הייתה התייחסות לאבלם של סבים וסבתות לגבי נכדיהם.. עתה משתוחלת החיים עלתה משמעותית ולצערנו אנו חווים מקרים רבים של סבות וסבים שחווים אובדן של נכדים, ובמיוחד עתה, בעת מלחמה, ישנם לא מעטים מהנופלים שיש להם סבים וסבתות ואין כל מתווה ממוסד למהלך הראוי והמתאים למצב זה. מן הראוי שתינתן תשומת לב למתווה ראוי מבחינה הלכתית וחברתית.