מפגש מחזק, חיבוק מרגש, אבל ובכי, תקווה וגאווה: ארבע תמונות משגרת המלחמה

מנהלת תוכניות ג'וינט אשל פותחת את יומן המלחמה שלה: הפעילות המבורכת של אפ +60, הביקור יוצא הדופן בשוק חקלאי בבית דיור מוגן, תמיכה בחברת צוות שהוריה נחטפו, ומה שאנחנו לומדים דווקא עכשיו מהאזרחים הוותיקים

ורדית יצחקי לייבוב

מנהלת תוכניות אפ +60 בג'וינט-אשל

מפגשי אפ 60 פלוס: להתחבר מחדש לכוח של האזרחים הוותיקים

מאז ה-7 באוקטובר התפרקנו כולנו במעגלים שונים בכל כך הרבה ממדים: יש רגעים ביום שאנחנו לא מאמינים שמה שקרה אכן קרה. יש רגעים ביום שאנחנו מבינים ולא מסוגלים להכיל את הכאב שבהבנה. יש רגעים ביום שכולנו נושאים חרדה, רגשי אשמה, חוסר תקווה. ויש גם רגעים שבהם הלב מוקיר את היש, ומתרגש מהדברים הקטנים בחיים.

בתוך כל מנעד הרגשות והרגעים האלה, המומחים אומרים שצריך לנוע. כל אחד במה שהוא יכול, כל אחד במידה שמתאים לו, כל אחד בצעדים קטנים למה שעושה לו טוב, כל יום ביומו. אנחנו נמצאים כאן מכל רחבי הארץ, בני 60 ומעלה, כדי להיות כאן כוח אחד למען השני.

מרכזי אפ 60+ על האנשים שבהם, הם פלטפורמה להתחבר מחדש. להתחבר מחדש לכוח הקיים באזרחים הוותיקים, להתחבר מחדש לניסיון החיים, להתחבר מחדש לערכים שלנו, להתחבר מחדש למחשבות על יום המחר. מרכזי אפ 60+ הינם כתובת עירונית לאומית שמלווה אזרחים ותיקים העוברים שינוי בחייהם בעקבות מעבר מעבודה לפרישה - כתובת שמאמינה ביכולת של האנשים, האזרחים הוותיקים עם ניסיון החיים שלהם, להתמודד עם שינויים. כתובת שמאמינה במסוגלות של אנשים בכל גיל לאמץ הרגלים חדשים. כתובת שנותנת כלים לניהול שינויים ואירועים בחיים מתוך הבנה ותפיסה כי בידיים שלנו היכולת להוביל את עצמנו. נראה לי שבימים הללו יותר מתמיד אנחנו מקבלים תוקף ומשמעות חדשים לערך החיים ולערך ההזדקנות.

ומתוך כך אנחנו פה - כל מרכזי אפ 60+ על אזרחיה הוותיקים מתחברים מחדש. ולמה זה כל כך חשוב דווקא עכשיו? כי במצב שאנחנו נמצאים בו, בכאוס הרגשי, הפיסי, המנטלי, בכאוס של שיגרת החיים שלנו, בהיעדר שיגרה כלשהי, אנחנו יכולים לייצר אי של ודאות. הנטייה של כולנו היא לעצור ולא להיות מסוגלים לחשוב על יום המחר. אבל יום המחר מגיע וכל אחד מאיתנו הוא עוגן לעצמו, למישהו אחר. ולאזרחים הוותיקים, יש היום יותר מתמיד חשיבות לשמור על היכולות והמשאבים שלהם כולם.

"כמה טוב לקבל חיבוק": מפגש מרגש בין דוכני פירות בדיור מוגן

חשבתם פעם לקנות פירות וירקות בחצר של דיור מוגן?! אגלה לכם סוד, אני תושבת נתניה כבר 15 שנה ולא הכרתי את דיור מוגן "לב גנים". אבל כשפרסמו בשכונה שהמקום פותח את שעריו לחקלאים מהעוטף, אני ועוד רבים כמוני מהשכונה, הגענו בהמונינו. אז קודם כל כבר סימנתי לי מקום להזדקן בו - בלב העיר, בצל פארק ירוק ומוריק, מקום שנותן הרגשה של בית. יתרה מכך, מקום שמבין חשיבות של חיבור בין המרחב לבין הקהילה.

שוק האיכרים בלב גנים. עוזרים ליישובי העוטף

בעודי משוטטת בין הדוכנים, פגשתי את גדי פורת, עורך ומנהל מגזין דורות. זה היה מפגש מחזק, אבל הדבר המחזק יותר, ויסלח לי גדי, היה כשראיתי מפגש פיסי של חיבוק חם ואוהב בין מוכר התבלינים המתגורר באשקלון לבין דיירת הדיור המוגן, אישה מבוגרת נתמכת בהליכון.

החיבוק ביניהם היה כל כך חזק, מרגש ומכל הלב ומלווה במשפט מצד המוכר: "כמה טוב לקבל חיבוק, וחבל שלא הבאתי איתי את הבת שלי היום". מרוב שהתרגשתי הייתי חייבת לשאול: "אתם קרובי משפחה?" והתשובה הפתיעה אותי: "לא, אנחנו בכלל לא מכירים, אבל לי יש כל כך הרבה אהבה לתת לבחור הצעיר הזה מאשקלון, אחרי מה שהוא עובר".

הגרון נחנק מדמעות: האסונות של חברת הצוות

שלעולם לא נדע יותר, לנהל תוכנית כשלאחת מנשות הצוות יש שני הורים חטופים.

אי אפשר להאמין, הדבר לא נתפס, לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. בכל מפגש צוות של מרכזי אפ 60+ הגרון נחנק מדמעות.

צוות אפ +60 ביישובי הנגב המערבי: (מימין לשמאל) נעמה זקין, מורן בן ישי, אורלי דהן, אורנה בן טל, מיטל אזולאי

על כל אחד מאנשי הצוות אפשר לראות ולהרגיש את הכאב הקולקטיבי, אבל לצערנו גם את הכאב האישי בגין חטיפתם של גדי מוזס ומרגלית מוזס - הוריה של מורן מוזס בן-ישי מקיבוץ ניר עוז.

גדי הוא אזרח ותיק, מודל ודוגמא. פגשנו אותו הלכה למעשה כאשר התארחנו בקיבוץ ניר עוז.

זה התחיל ברחבת הדשא הקסומה של הקיבוץ, תחת צל עצים מוריקים, שם שיחקנו כמו ילדים, ואז גדי סיפר לנו על הקיבוץ בכל כך הרבה ציונות וגאווה.

הדבר הקסום שקרה היה כשגדי לקח אותנו לשטחי החקלאות בקיבוץ על הגבול, הסביר על תהליך הגידול ועודד אותנו לקטוף יבול. אני זוכרת בהתחלה את ההרגשה של חדירה לגבולות משק של מישהו, אבל גדי בשליחות שלו, ובהבנה שלו שאין כמו מגע ידיים עם האדמה, הדגים בעצמו איך קוטפים את הגזר, הצנוניות ואת תפוח האדמה.

הצוות שלנו היה מאושר מהמפגש עם האדמה ותוצריה ועם גדי שהיה איתנו שווה בן שווים, ענה על כל השאלות, הסמיק מהתשורה הצנועה שקיבל מאיתנו וענו ביחס לעשייה שלו ולהיותו מודל של זיקנה מיטבית.

מיותר לציין כי כשעמדנו על האדמות החקלאיות וראינו את עזה, הכיר גדי את שמות השכונות הנראות לפנינו, ויכול היה לספר על פעם פעם כשהעתיד היה נראה אחר.

לצערינו, בת זוגו של גדי, אפרת כץ בת ה-68, נרצחה, ומרגלית מוזס, אימה של מורן, גם היתה בין ההחטופים ושבה לישראל במסגרת הסכם הפסקת האש ב-24.11.

אזרח ותיק זה תואר כבוד! גם מהקונספציה של הגילנות צריך להשתחרר

שונאת את המילה קונספציה, אבל מאחר שהיא על שולחננו, אז יש עוד קונספציות לפרק.

מה דעתכם על קונספציית גיל פרישה וגילנות - פעמון חברתי שמצלצל בחברה מודרנית מערבית, שמגדיר אנשים רק בגלל גיל ולא בגלל ערך ותפקוד. הגיע הזמן שהמציאות הזו תשתנה, והאחריות לכך היא בידיים של כל אחד מאיתנו, קודם כל כלפי עצמו ואחר כך כולנו כלפי האזרחים הוותיקים בחברה.

להפוך להיות אזרח ותיק זה תואר כבוד!!! ולא תואר של זיקנה ושבריריות.

זה תואר שמגדיר תקופת חיים חדשה, וככזו יש באחריות האזרח הוותיק לצקת לתוכו עוד חלומות להגשים, עוד התפתחות לממש, עוד עשייה, עוד תרומה לחברה.

ככל שהאזרחים הוותיקים והחברה בכללותה יבינו שאזרחות ותיקה היא נקודת מקפצה לשיאים נוספים, נהיה חברה אחרת, טובה יותר.

מרכזי אפ 60+ חיים את התפיסה הזו כבר שנים, אבל עכשיו מסתמן שכולם חיים את התפיסה הזו הלכה למעשה - החל מאותם אזרחים ותיקים בין החטופים, שאף אחד מאיתנו לא מסוגל לדמיין איך הם מתמודדים, אותם אזרחים ותיקים שמחזיקים עכשיו קהילות שלמות ותורמים מניסיונם, אזרחים ותיקים שמתנדבים ומשתלבים באפיקי השתתפות שונים בחברה, אזרחים ותיקים שיכולים לספר על מלחמות ושברים שעברו בחיים, ועוד אינסוף אזרחים ותיקים שהם העוגן שלנו היום. בכל מפגש מקוון עם משתתפי מרכזי אפ 60+ הלב שלנו מתמלא בהתרגשות ותקווה שעוד יהיה פה טוב! גם בזכותם וגם בזכותינו. כי לכל אחד יש תפקיד בחברה, וכל אחד תורם בה.