מדור חדש: על הזיקנה ביהדות

הקריאה של המסורת היהודית, אלינו ואל משפחותינו, ברורה: מחד גיסא להכיר במגבלות הזיקנה ובייחודם, ומאידך גיסא לכבד את הזקנים, להיעזר בחוכמתם, להקשיב לניסיונם ולקרב אותם אל מרכז הבמה

הרב יובל שרלו, ראש תחום אתיקה בארגון רבי צהר

אחת התופעות המרתקות ביותר בעולמה של היהדות הוא תרבות המחלוקת, ועושר המקורות המנוגדים והסותרים. נדיר מאוד למצוא בעולמה של היהדות עמדה חד ממדית, שמתארת זווית אחת בלבד. התבנית המופלאה של התלמוד הבבלי ושאר המקורות היהודיים, שבנויה משיח חי ופועל בבית המדרש, ולא בסידור אנציקלופדי של מסקנות, היא הדרך המתאימה ביותר לביטויה של תנועה זו. הביטוי ״המדיה היא המסר״ משתקפת היטב בעובדה זו. 

עושר המקורות מתחיל גם בתנ״ך. כל המבקש לבסס את תפיסת עולמו על כתבי הקודש שלנו יגלה עד מהרה שהוא יכול למצוא שם כמעט את כל התנועות הרוחניות האפשריות. האתגר הגדול הוא אפוא להימנע מלבוא משוחד מראש עם עמדות אישיות, ולנעוץ אותן בפסוקים נבחרים, כי אם לעמוד באתגר האמיתי: לנסח ״כתוב שלישי״ שיאחד את התפיסות השונות לכדי מבט רחב ומקיף שכולל את הזוויות העשירות של הסוגיה. 

כזה הוא גם היחס לזיקנה. אנו יכולים למצוא שתי תנועות המופיעות בתנ״ך, הרלוונטיות במיוחד עבורנו, שמכירים היטב את שני הצדדים של חווית הגיל. בתשובה לשאלה האם הזיקנה היא עידן של דעיכה וכאב, או שמא של חוכמה ותבונה, אנו מוצאים שני כיוונים מנוגדים לכאורה. מחד גיסא, בסוף ספר קהלת, מתוארת הזיקנה כתקופה בה הגוף הולך ונחלש, ועימו גם התודעה. הפעולות הפשוטות של היומיום הופכות מאתגרות. "ויָרֵאוּ גַּבֹּהוֹת בַּדֶּרֶךְ, וְיָנוּץ הַשָּׁקֵד... וְיָסֹבֵב הַגָּלְגַּל עַל הַבּוֹר", כך נכתב שם – תיאורים שמדברים אל ליבנו ומביאים לידי ביטוי את תחושת השינוי הגופני, הפחד מהעתיד וההתמודדות עם מגבלות חדשות, כולל קוגנטיביות ורגשיות. 

בד בבד, בספרות החכמה (משלי ואיוב), ולמעשה כבר בתורה המחשיבה מאוד את ״זקני העדה״, מוארת הזיקנה באור אחר: "תִּפְאֶרֶת בַּחֻרִים כֹּחָם, וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה" (משלי), או "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" (איוב). בעיניהם, השנים שצברנו, ההתנסויות והידע שצברנו – הם מקור לעוצמה, להדר ולגאווה. לא בכדי יצווה המקרא: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא), קריאה לכבד, להוקיר ולתת מקום של כבוד ונוכחות לאנשים בגיל השלישי.

יש מי שיראו בדברים אלו סתירה – איך אפשר גם להישבר וגם להיות מקור לחוכמה? אך האמת עמוקה ומעודדת הרבה יותר: שני ההיבטים הללו קיימים זה לצד זה, ולמעשה – משלימים זה את זה. הזיקנה מזמינה אותנו להכיר בגוף, לחיות בשלום עם האתגרים, אבל גם לראות את עצמנו כאוצר ידע, דוגמה ומגדלור למשפחה ולחברה. ביטויים כמו "אל תשליכני לעת זיקנה" (תהילים) משקפים גם את החשש מהזנחה, אך גם את התביעה הערכית – לא להיעלם, להמשיך להיות רלוונטיים, להישמע ולהשפיע.

הקריאה של המסורת היהודית, אלינו ואל משפחותינו, ברורה: מחד גיסא להכיר במגבלות הזיקנה ובייחודם, ומאידך גיסא לכבד את הזקנים, להיעזר בחכמתם, להקשיב לניסיונם ולקרב אותם אל מרכז הבמה. כל אחד ואחת מאיתנו נושא עמו סיפור חיים ייחודי, תובנות, זיכרונות, חום ואהבה – דברים שהגוף לא תמיד מצליח לבטא, אבל הנפש שומרת ומעבירה הלאה. היהדות לא מבקשת לבחור צד – לא להלל את החוזק של הנעורים ולא להתעלם מהאתגרים של הזיקנה – אלא לראות את התמונה השלמה. יש מקום לכאב, ויש מקום להדר ולחוכמה. זו קריאה לאיזון, לרגישות ולהקשבה אמיתית לעצמנו ולסביבתנו, ולבניית חברה שמוקירה את זקניה באמת, ומאפשרת להם להמשיך להיות חלק מרכזי ומשמעותי בחיים המשותפים לכולנו. לעמדה כפולה זו ישנן גם משמעויות אתיות רבות, ובטור זה אנסה לעסוק בהן במשך הזמן. 

אני מודה למערכת ״דורות״ על ההזמנה לכתוב טור קבוע בתחומי הזיקנה, האתיקה והיהדות, ומקווה להתמיד בעיסוק בסוגיות יסוד המפגישות את הנושאים האלה. המבקשים להגיב מוזמנים לעשות זאת בפייסבוק של ״דורות״ ולתייג אותי, ואנסה להתייחס לכל תגובה.