לעולם לא עוד: איך להציל שוב את ניצולי השואה

מיוחד: יו"ר המועצה הלאומית לגריאטריה, במאמר על הטראומה החוזרת של ניצולי השואה בעקבות הטבח בעוטף. המאמר פורסם במגזין Lancet, ותורגם באישורו במיוחד למגזין דורות

פרופ' א. מרק קלרפילד markclar@bgu.ac.il

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע; אוניברסיטת מקגיל, מונטריאול, QC, קנדה

אני רופא גריאטר כבר יותר ממחצית מכמעט 74 שנותיי, ויהודי כל חיי. בימים הראשונים בהם עבדתי בקנדה, הרגשתי שנפלה בידי זכות לטפל במי שהיו חיילים במלחמת העולם הראשונה. מבחינתי, החיילים (בעיקר גברים) המזדקנים האלה, שסבלו קשות כששירתו את ארצם, היו עכשיו בטוחים. נהניתי מכל רגע בו טיפלתי בהם ודאגתי להם: הטיפול בריאותיהם שנהרסו מגז רעיל, החזקת ידיהם המסוקסות ומצולקות הקרב, שמיעת סיפורי המלחמה שלהם והסיוע להם בהתמודדות עם הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית שלהם. למרות שאני לא טיפוס שבוכה, כשיוצא הצבא הקנדי האחרון נפטר בגיל 109, בשנת 2004, רציתי להתייפח.

גם שלושה עשורים מאוחר יותר וכשהייתי מזה זמן כבר אזרח ישראל, חשתי כבוד עצום כיהודי שיכולתי לטפל בקבוצה מזדקנת מאוד של ניצולי שואה. הם סבלו אפילו יותר מאותם חיילים ותיקים, במובן זה שכמעט כולם היו אזרחים – שנקרעו מבתיהם, עברו התעללות אכזרית והיו עדים לזוועות בלתי נתפסות של חברים ובני משפחה שנרצחו סביבם מכל עבר. לכן, כמו במקרה של יוצאי הצבא, הרגשתי שניתנה לי זכות נעלה לעזור לניצולים אלה לעבור את דמדומי שנותיהם בנוחות ובביטחון. בשלב זה כבר היה לי ניסיון קליני רב עם החיילים לשעבר, והמעבר הקליני לניצולי שואה לא היה קשה.

כשהחל מטר רקטות החמאס על ישראל לפני כמה ימים, לא שמחתי כלל; אבל מכיוון שכבר חוויתי כמה מיני-מלחמות מעין אלה, בתחילה חשבתי בתמימותי שאני יודע למה לצפות. אבל כשהתחלנו לראות תמונות שהועלו בגאווה לאינטרנט על ידי חמאס וקבוצות פלסטיניות אחרות, של מחבלים חוטפים אזרחים בכל הגילאים (פעוטות, מבוגרים ואפילו זקנים המרותקים לכיסא גלגלים), פשוט לא האמנתי למראה עיניי. אך החדשות נעשו נוראיות יותר ויותר. עד מהרה נודע לי לחרדתי שחלק מהזקנים חסרי הישע האלה היו ניצולי שואה. כיצד זה ייתכן? אני יכול רק להסיק שכאשר אנשים צוללים לרשע, כנראה אין גבול תחתון לתהומות שיגיעו אליהם.

כתב העת המדעי הרפואי The Lancet קרא בצדק לחקור את השואה ואת חלקה של הרפואה הגרמנית הנאצית המאורגנת, ולהפנים את הלקחים כחלק מתוכנית הלימודים ברפואה. הוא הקים ועדת מומחים ייעודית ובלתי תלויה לצורך העניין (blue ribbon panel) שצפויה לפרסם את ממצאיה בקרוב, ויהיה חשוב ללמוד את המלצותיה וליישם אותן. הנחת היסוד של עבודה חשובה זו היא שסטודנטים לרפואה שיהיו מיודעים ומוגנים כראוי (הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה פסיכולוגית) לעולם לא יאפשרו עוד לזוועות כאלה להתרחש. אני תמכתי במהלך הזה לכל אורכו.

אבל האם מישהו איפשהו בעולם הזה יכול להגיד לי איך למנוע מניצולי שואה זקנים לעבור זוועות כאלה פעמיים בחייהם הארוכים? אולי ניתן למצוא מעין תשובה לכך בסיפור מתוך הספד על שמעון ויזנטל, ניצול שואה ומי שהיה לאחר המלחמה צייד נאצים מפורסם.

לאקונומיסט היה סיפור על ויזנטל עם מוסר השכל. בסוף המלחמה "הוא נלקח על ידי שומרי האס-אס, במדי הפסים הדהויים שלו, בכיוון המתרחק מהרוסים המתקדמים. אי שם באמצע פולין, הוא וקורפורל מהאס-אס חיטטו יחד בחיפוש אחר תפוחי אדמה. הקורפורל שאל אותו בלעג מה הוא יספר למישהו באמריקה על מחנות ההשמדה. מר ויזנטל אמר שהוא יגיד את האמת".

ומה הייתה תגובתו של החייל הנאצי? "הם לא יאמינו לך."

*המאמר תורגם מתוך מגזין Lancet ומתפרסם באישורו