בערוב היום: מאפייניה של האוכלוסייה הזקנה בעת מלחמה

ד"ר ליאורה בר-טור

פסיכולוגית קלינית מומחית, מדריכה בפסיכותרפיה ומייעצת למשפחות, מנהלים וצוותים העובדים עם האוכלוסייה המבוגרת

הפרק האחרון בחיים הוא הזדמנות להשלמה ולקבלה שמאפשרת את סיום המסע בשלווה. אלא שכיום, רבים מהזקנים חשים שהם עומדים בפני סוף עצוב. האם הם יזכו לחוות תקומה ופריחה מחדש? הם יוכלו לעצום עיניים בפעם האחרונה בידיעה שהשאירו מאחוריהם בית חזק ובטוח?

"הצל שלי ואני" 

בימים אלה כשהעצב והדאגה עוטפים את כולנו, צעירים וזקנים כאחד, ניראה שמציאות החיים שבה "אור וצל משמשים בערבוביה" בחיים של כולנו, ובזיקנה בפרט,  השתנתה. הצל מלווה אותנו בכל פינה חודר לתוכנו וכמו שיהודה פוליקר שר בכאב:

"הצל שלי ואני יצאנו לדרך

השמש עמדה כך בערך

פעם אני מוביל

ופעם צל על השביל

עננים התכנסו בשמיים

התחילו לרדת טיפות מים

צילי התכנס בתוכיהמשכתי לבדי בדרכי"

היטיב לתאר זאת אהרון שבתאי בשיר שהתפרסם לפני כשבוע בעיתון הארץ:

במה שונה ההתמודדות של הזקנים היום מזו של הצעירים בשנים? לכאורה רב המשותף על השונה, והרי ממילא השונות בין הזקנים עצומה ויש להיזהר מהכללות. אך חשוב עם זאת להתייחס לכמה מאפיינים יחודיים,  בעיקר בהתייחס לאוכלוסיית הזקנים ביותר. אלה שמסע החיים הארוך מותיר אותם בימים אלה עייפים וחלשים יותר. לשק הלחצים העכשווי ניתן אולי למצוא כמה "אבנים כבדות" נוספות:

מגבלות פיזיות, חולשה וקושי בניידות.

מאפיינים אלה נכונים במיוחד לגבי הזקנים ביותר והיו נכונים גם לפני השבעה באוקטובר, אך היום, בעת חירום, מקשים עוד יותר על התפקוד ועל שמירה של רציפות המענה ומחוברות הזקנים לקהילה. תהליך ההזדקנות המאוחרת הוא למעשה תהליך של אבל מתמשך. העצב על האובדנים הוא חלק מהתהליך . רוב הזקנים החווים ירידה באנרגיה ומידה מסוימת של ירידה קוגניטיבית נוטים להתכנס, לשהות מרבית הזמן בבית, לשמור על הרגלים וחפצים מוכרים, להימנע משינויים ולהמעיט ביציאות למרחקים ארוכים.

"הכי טוב לי בבית" – זה משפט אותו אני שומעת רבות. ההכרח להתפנות מהבית, מהסביבה הטבעית, ובוודאי חורבן הבית הפיזי של חלקם, מהווים התמודדות אשר דורשת משאבים פיזיים רבים אך גם משאבים רגשיים ומנטליים. יכולת התמודדות עם מציאות שהשתנתה היא ההגדרה המקובלת לבריאות נפשית בזקנה, וזו דורשת גמישות פסיכולוגית אשר אינה בהכרח קיימת אצל זקנים רבים.

הצפה של אירועים ואובדנים טראומטיים מהעבר

אובדן בהווה עלול להצית מחדש טראומות של אובדנים קודמים, והזקן או הזקנה יחוו מחדש חוויות טראומטיות מהעבר. בספרות, מצב זה מכונה "קרוואן של אובדנים טראומטיים" (Hobfoll & Wells, 1998) .

כך למשל, אסתר בת ה-83 חשה מוצפת מזיכרונות טראומטיים מתקופת מלחמת ששת הימים, כאשר הייתה אמא צעירה לשני ילדים קטנים ובעלה הוגדר כנעדר. לבסוף, הוא הובא לקבורה משותפת יחד עם חללים נוספים כי לא ניתן היה לבודד את גופות החללים. אסתר כועסת, מאוד כועסת; על ראש הממשלה, על כל הממשלה, על הבן שלה שלא מבקר מספיק, על משרד הבטחון שלא דאג בזמן לאלמנות במלחמת ששת הימים ולקח לו זמן רב להתארגן. הכל מתערבב והיא כל-כך בודדה.

בת שבע, בת 83, היא ניצולת שואה, אם שכולה, ואף על פי שהאבדות הרבות בתקופה זו מזכירות לה את האובדן הפרטי שלה, היא מצליחה לשמר חוסן מצטבר של שנים מאתגרות ורוויות בטראומות. "אני בסדר", היא אומרת לי, "לא קל, אבל כבר עברתי הרבה בחיים. מה שעצוב לי זה ההורים השכולים. אני יודעת מה מחכה להם. איך הם יסחבו את המוות של הילדים שלהם כל החיים. החיים שלהם נהרסו". 

נראה כי המשימה העיקרית הניצבת בפנינו בימים אלה, בכל הנוגע לאוכלוסייה הזקנה, היא ליצור מעטפת מגוננת זמנית אשר תסייע להם לגייס חוסן אישי ולהיעזר בחוסן הקהילתי והחברתי המוצע

גילנות

נראה כי תופעת הגילנות במדינת ישראל עדיין נוכחת ומורגשת גם בעת הזו (בר-טור, 2022, 2020; דורון, 2013). כך למשל, רבים חשו כי היא צצה כאשר יוכבד בת ה-85, חטופה ששוחררה משבי חמאס, "העזה" לדבר בלי הרבה פילטרים. היו אשר השמיצו אותה ואמרו שהיא סנילית.

ד"ר רות מלקינסון בת ה-85, בגילה של יוכבד, אישה פעילה, חיונית וחכמה, כעסה מאוד על תגובות אלו, הרי הן באותו גיל. מדוע שמים על יוכבד תווית של סנילית? ניתן לתהות האם זה נעשה רק בכדי להצדיק את מה שלא רוצים לשמוע? לפני כחודשיים חזרו מספר נשים זקנות משבי החמאס בעזה. במעבר מידיהם של המחבלים אל רכבי הצלב האדום, נשים אלה צעדו בכבדות, עיניהן כבויות והחיוך על פניהן נראה מאולץ ואל-ביתי. אך הן גילו צלילות וחוסן נפשי רב, למרות שבני משפחתן נרצחו ונחטפו ואף על פי שלחוויית האל-ביתיות הנוראה נוספו גם השריפה וההרס המוחלט של בתיהן. זאת, חרף גילן המתקדם, ואולי בזכות הבית בו חיו שנים רבות ואשר לעד יישאר בתוכן. ניתן רק לקוות כי גם בהמשך הן יצליחו להסתגל למציאות החדשה, החסרה והכואבת.

בדידות

האויב המר של האוכלוסייה הזקנה הוא הבדידות, וזאת בשל העובדה כי רבים מהם מזדקנים בביתם לבד. תחושת האל-ביתיות עלולה ללוות כל מי שביתו התרוקן מילדים ובני או בנות זוג. אומנם הזקנים לקחו חלק במחאה החברתית, יצאו להפגנות וגם היום בזמן מלחמה הם שותפים למאמץ הלאומי בכל דרך אפשרית, בהתנדבות, בפעילות אזרחית, בעצרות הזדהות עם משפחות החטופים ועוד; אך רבים מהם חוזרים לבית בו הם לבדם, ועימם רק זיכרונות וגעגועים לאנשים יקרים אשר אינם עוד, מחשבות אותן אין עם מי לחלוק ושידורי טלוויזיה המציפים בסיפורים ובצילומים קורעי לב. כל זאת, ואין עם מי לדבר או מישהו להושיט לו יד.

מורשת וחזון שהתפרקו

אחוז גדול מהזקנים ביותר לא נולד בארץ. ישראל הייתה עבורם "עיר מקלט". הם הגיעו כניצולים, כפליטים, כציונים, בזכות ערכים ואמונה, בזכות התקווה למצוא בארץ ישראל בית יהודי בטוח. היו שהאמינו בזכות השיבה, בארץ ישראל השלמה, אך נראה שרבים חרטו על דגלם אמונה, תקווה, תפילה לדו-קיום,  לשלום. מערכת הערכים והאמונות האלה עומדת למבחן מאז השביעי באוקטובר. קשה במיוחד לתושבי העוטף ותושבי צפון הארץ,  אלה שישבו על הגדר "תרתי משמע" , ועדיין הרגישו בטוחים בבית. אלה שהסיעו ילדים פלסטינאים לבתי חולים, שתמכו ולקחו חלק ביוזמות ובשיחות משותפות על שלום וחיים ביחד, אלה שהבטיחו לילדיהם ולנכדיהם שלא יהיו חיילים. אלה הזקנים שחיים את החיים בארץ ולא בכפר הגלובאלי, בטיקטוק ובאינסטגרם חסר הגבולות המדיניים, לאלה השבר עשוי להיות גדול עוד יותר.  

סוף החיים ואינטגרציה

הזקנים הם בפרק האחרון של חייהם. תקופה זו עשויה להיות הזדמנות לאינטגרציה, להשלמה, לקבלה של החיים אותם חיו ולבניית נרטיב מובן וקוהרנטי. זו אפשרות לסיים בשלווה את המסע ולהרפות מהאחיזה החזקה של החיים. אך נראה, כי רבים מהם עומדים כיום בפני סוף עצוב. האם הם יזכו לחוות תקומה ופריחה מחדש? האם יזכו בשיקום הריסות הבית במלוא מובן המילה? האם יהיו שם כדי לראות צמיחה ראשונה של עלה ירוק מתוך ההרס והשריפה? והאם הם יכולים לעצום את עיניהם בפעם האחרונה בביטחון כי השאירו מאחוריהם בית חזק ובטוח? שוב, נותר לנו רק לקוות.

פרספקטיבה וחוסן מצטבר

רעיה, בת 94, נותנת לי כוח, ומגלמת בדבריה את הפרספקטיבה והחוסן המצטבר מעוררי ההשראה אשר שמורים רק לאוכלוסייה הזקנה. בשיחת הטלפון שלנו היא מתחילה בתודה גדולה על כך שהתקשרתי ומיד שואלת לשלומי ומתעניינת איך אני מתמודדת. כאשר אני שואלת לשלומה, היא עונה: "אני בסדר, כמה שאפשר. אני לא רואה טלוויזיה, רק חדשות בערב. חיים (בן זוגה אשר חולה במחלת האלצהיימר) בעולם שלו. טוב לו. מזל שנחסך ממנו מה שקורה כאן". היא ממשיכה, "אני הייתי בת 11 במלחמת העולם השנייה. עברתי מאז כמה מלחמות. אנחנו נצא מזה". אך בתוכי עולה אותה השאלה – האם היא תזכה להיות שם כאשר זה יקרה?

מילה על המענה הממשלתי

האגודה הישראלית לגרונטולוגיה מקיימת מאז פרוץ המלחמה מיזם של ליווי טלפוני לאוכלוסייה הזקנה. אחד מיני רבים אשר מוצעים היום לאוכלוסייה זו. הפניות הן אל המוקד לשוויון חברתי והבקשות הן רבות. נראה כי הזקנים ובני משפחותיהם עסוקים בשלב זה בעיקר בארגון הבית מחדש לאור השינויים שחלו במערך השירותים והתמיכה לזקנים, אשר הצטמצמו. נוסף על כך, הזקנים ספונים בביתם שעות רבות מהרגיל, התקשורת עימם מוגבלת, והחרדות והבדידות גדלים. המצב קשה במיוחד אצל אוכלוסיית הזקנים העקורים מדרום ומצפון, אשר נאלצו לעזוב את ביתם, שאיננו עוד, או שנאלצו לברוח ממנו ונמצאים בבית ארעי. חלקם מפוזרים בבתי מלון ברחבי הארץ, רחוקים מבני משפחתם, מהשכנים, מהשכונה, מהסביבה המוכרת. חלקם דחוסים יחד בחדר אחד במלון על חוף הים, אשר במצב אחר, עבור אנשים אחרים, עשוי היה להיות אידיאלי לחופשה. אך כמו שאמרה לי ורה שלם מהביטוח הלאומי – הזקנים לא עוברים אפילו לצד השני של הרחוב לשבת ליד הים. אלה מהם אשר היו מוחלשים טרם המלחמה, הפכו מוחלשים עוד יותר.

נראה כי המשימה העיקרית הניצבת בפנינו בימים אלה, בכל הנוגע לאוכלוסייה הזקנה, היא ליצור מעטפת מגוננת זמנית אשר תסייע להם לגייס חוסן אישי ולהיעזר בחוסן הקהילתי והחברתי המוצע. בתוך כך, וככל שניתן, יש לנסות ולשמור על רציפות החיים שהיו לפני השבעה באוקטובר, באמצעות השתתפות בפעילות משמעותית, גם אם זמנית, ובמילוי תפקידים בקהילה. כל אלה, יתרמו לשמירה על תחושת הזהות הפנימית של הזקנים. לצד זאת, חשוב לאפשר להם לתת מקום לאבל ולאובדן הגדול, ממקום של חמלה וכן תוך גיוס חמלה עצמית רבה. בעת הזו, כאשר ביתי כבר אינו מבצרי, נראה כי "הנני מה ששרד אותי" (Erikson, 1982).