top of page
  • תמונת הסופר/תמערכת דורות

במעגל השכול, בלי חוקי אבלות: ההתמודדות הכואבת של סבים וסבתות שאיבדו נכד

האם להצטרף למשפחה היושבת שבעה? האם לקבל ביקורי תנחומים? למי אפשר לפנות לתמיכה? הסבים והסבתות השכולים מתאבלים על האובדן הנורא, החלומות שנשברו, הכאב והסבל שעברו על יקיריהם – ועוצמת הרגש מוכפלת ומשולשת בראותם את הייסורים של בניהם שבורי הלב. לאה אברמוביץ', סבתא של אייל מאיר ברקוביץ' ז"ל, במאמר אישי במיוחד


לאה אברמוביץ'

עובדת סוציאלית, מנהלת המכון ללימודי זיקנה, סבתא של רס"ר אייל מאיר ברקוביץ' ז"ל שנפל במלחמה בעזה


המלחמה שוב מציפה סוגייה שהפכה לשכיחה מדי – עוד ועוד סבים וסבתות שמתאבלים על נפילת נכד אהוב בקרב, ללא הכרה בסטטוס ובתפקיד שמגדיר אותם.

לא ההלכה ולא מנהגים אחרים מספקים להם הדרכה כיצד לנהוג או להתייחס לאבל הכבר: האם להצטרף למשפחה היושבת שבעה? האם לקבל ביקורי תנחומים מידידים ומכרים? אין סממנים חיצוניים שמגדירים את האבל, כמו קריעת החולצות של בני המשפחה בלוויה, זקן האבלות של הגברים הקרובים מדרגה ראשונה, הישיבה על כסאות נמוכים והציווי להימנע מביצוע כל מלאכה – בין אם עבודה ממש ובין אם ענייני בית כמו בישול ארוחות. בני המשפחה הגרעינית ינהגו כך לאורך תקופת האבל. אבל סבא וסבתא האבלים? כלום.


פרופ' יצחק בריק, ראש האגודה לגרונטולוגיה, מסביר מדוע בדורות קודמים לא היתה זו סוגייה כה רווחת בימי מלחמה. תוחלת החיים הממוצעת היתה קצרה מכדי לזכות ללוות את הנכדים בהגיעם לגיל לחימה. הוא עצמו מעיד כי במהלך ששת השבועות הראשונים של מלחמת חרבות ברזל הוא כבר ערך חמישה ביקורי תנחומים אצל חברים קרובים או קולגות ששכלו נכדים במלחמה.


"בדיוק כפי שמשרד הביטחון גילה לפני כעשרים שנה את הצורך לספק תמיכה וסיוע לאחים ואחיות של חללי צה"ל, אולי הם יתחילו גם לספק תמיכה פסיכולוגית לסבא וסבתא שכולים בעוד עשור או שניים", אמר לי אחד המנחמים. כמובן, כל מקרה הוא שונה וגם התגובות אליו – כפי שהתהייה כיצד לנהוג משתנה מאדם לאדם ומשבוע לשבוע.


חלק מהסבים והסבתות מנהלים עם הנכדים קשר קרוב יותר אפילו מההורים שלהם. אחרים מסתפקים בברכות יום הולדת או מתעניינים מדי פעם איך הולך לילד בבית הספר. יש סבים וסבתות שזה עתה יצאו לגמלאות ועסוקים בלוח זמנים מלא בפעילויות פנאי או התנדבות, ואחרים רתוקים למיטתם או שקועים בבעיות בריאותיות משלהם מכדי להתמודד עם עוד צרות בחיים.



אייל מאיר ברקוביץ' ז"ל

  

חלקם ספגו אובדנים רבים במהלך חייהם, ומותו של נכד חייל קשה להם מנשוא – לא רק בגלל הפטירה בגיל צעיר, אלא בגלל האבל המצטבר על כל היקירים שאיבדו קודם. יש סבים וסבתות שסובלים ממתח ולא מצליחים לישון מהרגע בו פרצה המלחמה, וחרדים במיוחד לבני משפחותיהם שגויסו.

  

אבל כולם חשים במחיר הרגשי, האובדן הנורא, החלומות שנשברו, הכאב והסבל שעברו על יקיריהם – ועוצמת הרגש מוכפלת ומשולשת בראותם את הייסורים של בניהם – ההורים השכולים ושל נכדיהם האחרים. כל הורה – בין אם בגיל 30 או בגיל 80 – מרגיש צורך להגן על ילדיו ממצוקה. כמה זה כואב לראות את צאצאיהם שבורי לב.


 עכשיו כשנושא המאמר הוא נושא שעלי להתמודד איתו באופן אישי, אני מוצאת אמפתיה אצל אבלים אחרים. אנו שואבים נחמה משיחותינו על נפלאותיהם של אלה שאיבדנו – איזה רופא נפלא הוא היה יכול להיות, סיפורי גבורה שנקשרו בשמו ונסיבות נפילתו בקרב

 

בערב חנוכה השנה, נכדי המוכשר והאהוב, אייל מאיר ברקוביץ', נהרג ברצועת עזה, יחד עם חברו ושותפו הקרוב גל מאור איזנקוט. רבים ספדולו במילים חמות, אבל כמעט איש מבני המשפחה או מחבריו בצבא לא הכיר את כל ההישגים והכשרונות שהיו לו.

 

 אייל היה סטודנט לרפואה בשנת הלימודים הראשונה. הוא היה אמן מחונן. הוא אהב לקרוא המון. והוא היה כה צנוע וענו שרק מעטים ידעו כמה מוכשר הוא בתחומים כה רבים. הוא נישא למיכל ברוייר, אחות בבית החולים הדסה, רק שנה וארבעה ימים לפני שנפל. הם הכירו, כמה אופייני, במהלך התנדבות משותפת בעבודה עם צעירים בעלי צרכים מיוחדים בסופי שבוע בשבתונים. לאחרונה גילינו גם מפי רב היישוב של אשתו וראש ישיבת קדומים שהוא נהג לכתוב הערות בעיפרון בספרי משנה שהחזיק תמיד בכיסו. הוא היה תלמיד חכם ומעמיק.

 

היה לו חוש הומור חד, אינטלקט מזהיר. הוא היה יצירתי, נדיב וסבלני. מה שנקרא "אדם מושלם". כאשר מונה לעמוד בראש היחידה שלו, הוא התוודה בפני אביו על כך שלא חש בנוח לפקד על חבריו. אבל אם היה עליו להיות אסרטיבי הוא ידע לעשות זאת היטב, והוא מילא את תפקידו בהצלחה ובטקט.

  

עכשיו כשנושא המאמר הוא נושא שעלי להתמודד איתו באופן אישי, אני מוצאת אמפתיה אצל אבלים אחרים – אנשי מקצוע בתחום הגרונטולוגיה, שכנים וחברים, ומעל לכל אצל סבים אבלים אחרים. אנו שואבים נחמה משיחותינו על נפלאותיהם של אלה שאיבדנו – איזה רופא נפלא הוא היה יכול להיות, סיפורי גבורה שנקשרו בשמו ונסיבות נפילתו בקרב.


שטף האמפתיה והתמיכה מכולם הוא מדהים. כל אחד מרגיש צורך לבטא את הקרבה שלו, "כולנו בתוך זה ביחד", ואכן אחת הדרכים שבהן אנשים יכולים לבטא את הצורך שלהם לעשות משהו למען המאמץ המלחמתי היא לנחם את היושבים שבעה.  "אנחנו רוצים להרגיש שותפים ואולי להוריד ממך כמה דרגות של צער", אמר אחד המנחמים. והנה דילמה נוספת שהחלפתי עם סבים וסבתות באותו מצב.  אנחנו לא באמת יושבים שבעה, אנחנו לא אומרים קדיש, אנחנו לא מכוסים על ידי חוקי אבלות.  "כן", ענתה סבתא מתאבלת טרייה, "אנחנו סוג של עומדים שבעה".



1 comentário


Convidado:
27 de fev.

'הלב נשבר ונשבר וחי מתוך ההישברות. מן ההכרח לעבור בחשכה ובעומק חשכה ולא לסוב אחור'. (מתוך 'עץ המבחן', מאת סטנלי קוניץ) ליבי, כמו לבבות רבים מספור, מלוה ברעד את אהובינו. מי ייתן וכוחה של המשפחה יעמוד לכם בשבר הכבד הזה. חיזקו

צפורה ישראלי

Curtir
bottom of page