top of page
  • פרופ' א. מרק קלרפילד

אזרחים ותיקים, אתגרים חדשים: הטיפול באנשים פגיעים בזמן המלחמה

למרות גילויי החוסן של הזקנים בישראל, בתקופת חירום הם חשופים לסיכונים ולקשיים רבים מעבר לאיום שנשקף לאוכלוסייה כולה. יש לקוות שהתמשכות המצב לא תחמיר עוד יותר את הפגיעה הזו

המאמר פורסם במקור במגזין האגודה האמריקאית לגריאטריה (Journal of American Geriatrics Society) ומתורגם באישורו


פרופ' א. מרק קלרפילד markclar@bgu.ac.il

יו"ר המועצה הלאומית לגריאטריה. פרופ' באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע; אוניברסיטת מקגיל, מונטריאול, QC, קנדה 



אזרחים ותיקים בישראל עברו לא מעט משברים, ועדיין הם קבוצה עם חוסן. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא התגובה המהירה של בני הזוג רחל ודוד אדרי, אזרחים ותיקים מאופקים. כאשר מחבלי המאס פרצו לביתם בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר והחזיקו אותם כבני ערובה למשך 15 שעות, רחל פינקה אותם באוכל ושתייה במשך זמן שהספיק כדי לחלץ אותם. כהוקרה ליוזמה, לגבורה ולשכל, היא זכתה לחיבוק גדול מקשיש עוצמתי אחר: נשיא ארה"ב ג'ו ביידן.


אינני גיבור כמו גברת אדרי. אני רק גריאטר. אני מטפל בקשישים בישראל, בדרך כלל תחת תנאי לחץ. מטבע הדברים, המטופלים שלנו הם בני העשור התשיעי, העשירי, ואפילו האחד עשר לחייהם – רובם סובלים מהמחלות האופייניות לזקנים. זה הופך אותם לפגיעים יותר, גם בימי שגרה.


מה שפחות ידוע, הוא שבני הגיל המבוגר פגיעים במיוחד באסונות הומניטריים. ההתפרצות המזעזעת של התופת שהחלה ב-7 באוקטובר בטבח שביצע החמאס באזרחים (כולל קשישים רבים) העמידה שוב למבחן את היכולת שלנו לדאוג לשלומם. ברור שבזמן מלחמה זקנים נתונים לאותן סכנות שמאיימות על כולם – רקטות שמשוגרות לכל חלקי המדינה, שכל אחת מהן (למעלה מעשרת אלפים עד כה) היא פשע מלחמה. בזמן כתיבת המאמר הזה במשרד שלי היום, נאלצתי לרוץ שלוש פעמים למקלט לקול יללות האזעקה.


אבל בנוסף לסכנות הכלליות, זקנים מתמודדים עם קשיים רבים נוספים. אפילו ההגעה למקלט מחייבת זריזות שמאתגרת אפילו אנשים צעירים וחזקים יותר. בערים הקרובות לרצוועה, זמן ההתרעה הוא שניות ספורות בלבד. בירושלים, בה אני מתגורר, יש לנו את הפריבילגיה של זמן התרעה ארוך של דקה וחצי.


למרבה הצער, זה לא המפגש הראשון שלנו עם הרקטות של חמאס. ספגנו לא מעט סבבי לחימה ומטחי טילים על פני השנים. בזמן מתקפות אלה, זקנים רבים נפצעו בדרכם למקלט – לרבות פגיעות ראש ושברים בגב, ביד ובירך. שלא לדבר על אלה המרותקים לכסא גלגלים או למיטה, שיכולים רק להתפלל שביתם לא ייפגע.


בנוסף, אלה החיים עם דמנציה מתקשים להבין מה קורה ומה צריך לעשות בזמן אזעקה. זה נכון בעיקר לגבי 25 אלף זקנים שמתגוררים במוסדות, שמהווים קבוצה פגיעה עוד יותר. ברבים מבתי האבות הסיעודיים המבנים אינם מוגנים מספיק כנגד התקפת טילים. במאמץ להגן על הדיירים ככל האפשר, פונו דיירי הקומות העליונות – מה שיצר צפיפות גדולה בקומות הנמוכות יותר.

 

בשל האיומים הן על הגבול הדרומי והן על הגבול הצפוני, 240 אלף ישראלים בכל הגילאים פונו מבתיהם ושוהים בסביבות לא מוכרות, בעיקר במלונות – לעיתים משפחות שלמות בחדר אחד. בחיפזון להתרחק מאזורי הסיכון, נשכחו מאחור ציוד עזר, משקפיים, מכשירי שמיעה, מקלות הליכה, ומעל לכל – תרופות. שוברת לב המחשבה על יותר מ-30 קשישים, חלקם מעל גיל 80, שנחטפו בידי החמאס ומוחזקים במנהרות תת קרקעיות בעזה. מי מאכיל אותם? איך הם מסתדרים בלי התרופות שלהם? מה עובר עליהם שם?


ולא רק זה. שיעור גבוה מהאזרחים הוותיקים בישראל היגרו אליה לפני עשרות שנים, חלקם כפליטים. רבים מהם ניצולי שואה או פליטים שעלו מארצות ערב בשנות ה-50. בעבר כתבתי מאמר על הביטוי "לעולם לא עוד!", שסימן הקריאה בסופו התחלף ב-7 באוקטובר בסימן שאלה: "לעולם לא עוד?" לדוגמה, משה רידלר, חבר קיבוץ חולית בן 92, שניצל בילדותו מציפורני הנאצים, נרצח בשבת השחורה בביתו בידי מחבלי חמאס.



משה רידלר ז"ל. נמלט בגיל 11 ממחנה ריכוז של הנאצים ועלה לישראל. נרצח ב-7 באוקטובר בקיבוץ חולית במתקפת חמאס, בגיל 92 (צילום באדיבות פנינה הנדלר)


יש גם אזרחים ותיקים שהם עולים "חדשים" יותר: אלה שהגיעו בשנות ה-90 אחרי שנים מאחורי מסך הברזל. כל אלה חוו בחייהם מספר מלחמות, ועתה הם חווים מחדש טראומה פיזית ונפשית. כולם כאן יודעים שבין 240 החטופים (בהם יהודים וערבים ישראלים), כשליש הם מעל גיל 65. העובדות האלה ודאי אינן עוזרות לאיש, ובפרט לא לקשישים, לישון טוב בלילה.


עם זאת, לחברה הישראלית יש הרבה חוזקות. לדוגמה, המדינה פיתחה מערכת בריאות מצוינת עם שירותים מיוחדים לאזרחים ותיקים – ועם תיעוד מסודר. כך, המידע הרפואי על קשישים שפונו מבתיהם נגיש לרופאים גם במקום חדש. ובכל זאת, הקשר האישי לרופא המשפחה, שחשוב במיוחד לקשישים עם היסטוריה רפואית מורכבת, הולך במידה רבה לאיבוד.


באופן אירוני, מגיפת הקורונה חוללה התקדמות גדולה במבנה המערך הרפואי שמסייעת למשבר הנוכחי: ייעוץ רפואי טלפוני, תגבור טיפולי בית וכן הלאה. בנוסף, התפתחו המענים הניתנים לאזרחים ותיקים. במשרד הבריאות יש מערך גריאטרי מקצועי ביותר, עם צוותים בכל רחבי המדינה (גילוי מלא: עמדתי בעבר בראש המערך). כיום אני עומד בראש המועצה הלאומית לגריאטריה – גוף מייעץ למשרד הבריאות ובו רופאים גריאטרים, אחיות, בעלי מקצועות רפואיים נוספים, ונציגים בכירים מקופות החולים. שירותים אלה מכסים את כל האזרחים, מלידה ועד מוות, ובמשבר הזה הצוותים מגויסים במסירות ורצון טוב יוצאים מן הכלל.


עוד בצד החיובי: רוב האזרחים הוותיקים בישראל נהנים מתמיכה משמעותית של בני משפחה ושכנים (אם לא פונו). הסולידריות החברתית חזקה, בעיקר בשעת משבר כזו.


ועם כל אלה, עלינו לא לשכוח גם מה עובר על הזקנים תושבי עזה. קשה אפילו לדמיין את זה, אבל באופן טראגי, תושבי הרצועה הם שבחרו בחמאס, ועתה אזרחים חפים מפשע משני צדי הגבול – צעירים וזקנים – משלמים מחיר נורא על הבחירה הזאת, ועל המעשים הלא אנושיים שביצע חמאס.

יש לקוות שהימשכות המצב לא תחמיר עוד יותר את הפגיעה האזרחית – גם בישראל וגם בעזה. כאן, הצעירים יותר בחברה שלנו, כולל בני הצעיר, הם שמגינים על כולנו בישראל, כולל אזרחים ותיקים – יהודים וערבים. מגיעה להם התמיכה וההגנה שלנו. אחרי הכל, הם אלה שבנו את המדינה הנהדרת והמאוימת הזו.

 


פוסטים קשורים

הצג הכול

Comments


bottom of page