עבודה, פרישה ופנסיה: מגמות בישראל ובעולם

מומלץ לבחון מחדש מדיניות אוניברסלית המשפיעה על תעסוקת מבוגרים. בין היתר מוצע לשנות את המונח "גיל פרישה" כך שישקף שלב החלטה תעסוקתית ולא פרישה כברירת מחדל, ולבחון את הצורך בגיל פרישת חובה תוך שילוב עמדות המעסיקים בדיון הציבורי

ד"ר יצחק שנוּר, חוקר מומחה, צוות זיקנה, מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל

נועם דוידוביץ', חוקר, צוות זיקנה, מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל

על קצה המזלג – לקראת השנה החדשה

על פי נתוני מפקד האוכלוסין והדיור שנערך בשנת 2022, מנתה האוכלוסייה בישראל בסוף שנת 2023 9.9 מיליון נפש. בני 65+ מנו באותה עת 1.25 מיליון נפש והיוו 12.7% מן האוכלוסייה (שנור ודוידוביץ', עומד להתפרסם). 

נתוני תוחלת החיים ב-2023 מראים חזרה לרמה שהייתה טרם מגיפת הקורונה ואף גבוה יותר: 81.7 לגברים ו-85.7 לנשים. ההתאוששות ניכרת גם בקרב יהודים ואחרים (82.4 לגברים ו-86.1 לנשים) וגם בקרב הערבים (78.3 לגברים ו-83.2 לנשים). ההפרש בתוחלת החיים בין יהודים לערבים  עומד על 2.9 שנים בקרב הנשים ועל 4.1 שנים בקרב הגברים  (שנור ודוידוביץ', עומד להתפרסם). 

הסקירה מוקדשת השנה לבחינת השתתפות עובדים מבוגרים בשוק העבודה, פרישה ותפיסות כלפי עובדים מבוגרים. הסקירה מתבססת על שני פרקים מתוך הספר הזדקנות ועבודה: מבט רב-תחומי, בעריכת רפי אפלר-ח'טאב וליאור שוחט, שיצא לאור על ידי ג'וינט-אשל.

השתתפות עובדים מבוגרים בשוק העבודה – שינויים לאורך זמן 

לאורך חלק ניכר של המאה ה־20 עבודה נתפסה כפעילות הנמשכת כמעט לכל אורך מחזור החיים, מגיל ילדות ועד זקנה מאוחרת. אולם בעשורים האחרונים של המאה חל שינוי משמעותי בדפוסי התעסוקה. החל משנות ה־70 ועד תחילת שנות ה־2000 נרשמה ירידה מתמשכת בשיעורי התעסוקה של בני 65+. כך למשל בישראל ירד שיעור התעסוקה של גברים בגיל זה מ־33.8% בשנת 1970 ל־14.2% בשנת 2000 (תרשים 1). 

תרשים 1: שיעורי ההשתתפות של בני 65+ בכוח העבודה, בישראל, לפי מגדר, 2023-1970 מקור: שנור ודוידוביץ' (2024)

ירידה זו ניתנת לייחוס למספר תהליכים שהתרחשו במקביל, ובראשם העלייה בתוחלת החיים. במהלך המאה ה-19 כמעט שלא חלו שינויים בתוחלת החיים, והיא עלתה בכ־3.5 שנים בלבד (ראו תרשים 2). לעומת זאת, במאה ה-20 חלו התפתחויות טכנולוגיות, רפואיות וחברתיות נרחבות, ובהן שיפור בהיגיינה הביתית, אשר תרמו לעלייה משמעותית בתוחלת החיים. בין הגורמים המרכזיים ניתן למנות ירידה בתמותת תינוקות, הכנסת הפניצילין לשימוש באמצע המאה ה-20, ובהמשך פיתוחים רפואיים וטכנולוגיים שאפשרו אבחון מוקדם של מחלות ודרכי טיפול מתקדמות. נוסף על כך חלו שיפורים בתזונה, בנגישות למזון בריא ולוויטמינים, והתפתחה הרפואה הגריאטרית הממוקדת בטיפול בבני הגיל השלישי. תהליכים אלו תרמו להארכת משך החיים בגיל הזקנה, ובסך הכול לתוספת של כ־34.3 שנים לתוחלת החיים במהלך המאה ה-20 .(Roser et al., 2013) הארכה זו, של כ־30 שנים בממוצע, היוותה את הבסיס להיווצרות תקופת הפרישה מעבודה ולגיבושה של תרבות הפרישה.

תרשים 2: תוחלת החיים בעולם, באירופה, בארצות הברית ובישראל, 2019-1770 מקור:Roser et al., (rev. 2019). Life Expectancy 

עלייה זו בתוחלת החיים לוותה במיסוד מערכות פנסיה התומכות כלכלית בשנות הפרישה, ובשינוי בתפיסה התרבותית של תקופה זו. במרוצת השנים, הסדרתן של קרנות פנסיה ציבוריות ופרטיות, לצד מערכת הביטוח הלאומי, הביאה לצמיחה בצבירת הון, שבתורה אפשרה למרבית העובדים לצבור משאבים מספקים כדי לפרוש מעבודתם. אנשים הגיעו לגיל 65 כאשר שנות חיים עדיין לפניהם, הם אינם נדרשים לעבוד ויש להם הכנסות מפנסיה. נוצר השילוב של זמן פנוי יחד עם הכנסה פנויה אשר ביסס את מעמדה של תקופת חיים זו כ"גיל הזהב", וסביבה נוצרה תרבות של סגנון חיים וכלכלת צריכה שהובילה למגמת הירידה בהשתתפות בכוח העבודה של בני 65 ומעלה. מגמה זו החלה בערך בשנות החמישים בארצות הברית ובאה לידי ביטוי גם בישראל, החל משנות השבעים של המאה ה-20, כפי שניתן לראות בתרשים 1. 

העלייה בתוחלת החיים במהלך המאה ה-20 שינתה את פני העולם ונמשכה גם במאה ה-21. רק בעשור האחרון של המאה ה-20 עלתה תוחלת החיים ב-2.1 שנים, וב-20 השנים הראשונות של המאה ה-21 נוספו עוד 6.3 שנים למשך החיים הממוצע. עלייה זו ופרישתם מעבודה של עובדים מבוגרים, הביאו להקטנת כוח העבודה ולחשש מפגיעה ביכולת הצמיחה הכלכלית והמימון הציבורי של מערכת הביטחון הסוציאלית (טל-ספירו, 2013). בשל כך במדינות רבות נערכה חשיבה מחודשת על מדיניות הפרישה, שעד אותה העת עודדה פרישה של עובדים מבוגרים. בישראל ובעולם השתנתה המדיניות ובמקום לעודד יציאה לגמלאות ננקטו פעולות והחלטות מדיניות שנועדו לעודד דחייה של מועדי הפרישה מהעבודה ודחייה של קבלת קצבת אזרחים ותיקים, וכן חיסכון בערוצים נוספים. אחת הפעולות הבולטות היתה העלאת גיל הפרישה לגמלאות.

כתוצאה מכך, בעשורים האחרונים ניכרת עלייה משמעותית בשיעור ההשתתפות של בני 65 ומעלה בשוק העבודה (תרשים 2); שיעורי ההשתתפות של גברים בני 65+ שבו לרמה שהייתה נהוגה בשנות ה־80 של המאה הקודמת. נוסף על כך, שיעור ההשתתפות של נשים בגיל זה עלה לרמה שמעולם לא היה בה. על פי מחקרים מהעשור האחרון, עובדים מעידים, כי גם כשעברו את גיל הפרישה העבודה מספקת להם משמעות, עשייה, תחושת פרודוקטיביות וקשרים חברתיים, לעומת חיי הגמלאות הנתפסים לעיתים כמשעממים ולא פרודוקטיביים (Beehr & Bennett, 2015; Henkens & Solinge, 2013). 

מגמות דומות נרשמות במדינות נוספות בעולם. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארצות הברית מעריכה כי מגמה זו אף צפויה להתרחב, וב-2030 שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה האמריקאי של בני 74-65 צפוי לעלות ל-29.9%, לעומת 26.6% בשנת 2022 ו-20.4% ב-2000 (U.S Bureau of Labor Statistics, 2023). כמו כן, בהשוואה לנתונים מתרשים 1, עולה כי ישראל נמנית עם המדינות בעלות שיעורי ההשתתפות הגבוהים ביותר של בני 65 ומעלה בשוק העבודה.