"פוניתי מביתי בגבול הצפון, ואני ממשיכה לנהל בית אבות שמגוייס לקליטת פליטים"

 לירז ביטון, מנהלת "עמל טבריה", קצינה במילואים, לא יודעת מתי תשוב עם בניה הקטנים למושב אביבים ולאיזה חיים. בינתיים היא מתארגנת בדירה זמנית, ומצליחה לשלב לסירוגין את ניהול המרכז הגריאטרי השיקומי עם תפקידה במערך הטכנולוגי של עוצבת המפץ בצפון. יומן מלחמה רב חזיתי

לירז ביטון

מנהלת "עמל ומעבר" בטבריה

בשבעה באוקטובר בשעות הערב עזבתי את ביתי במושב אביבים, צמוד הגדר בגבול הצפון. השארתי שם את בעלי שלומי רבש"צ היישוב, ויצאתי עם שני בניי הקטנים, מצוידת בשתי שקיות של ביגוד מינמלי, לחפש מקום לשהות בו.

מספר ימים שהינו בבית הוריי בקריות, משם עברנו להתארח בצימר בכפר חנניה, בהמשך השתכנו בבית מלון בטבריה כארבע חודשים, ובשבועיים האחרונים שכרנו דירה בראש פינה ובה אנחנו מתחילים את דרכנו מחדש: שילוב הבנים במסגרות לימוד, קנייה ורכישה של הכל מהכול ,מכפית ועד מקרר, השתלבות בקהילה, התרגשות מדברים כמו מילוי עגלה בסופר במצרכים לבישול, ריח הטיגונים ביום שישי וצפייה בטלוויזיה בסלון.

מזה כ-90 יום אני משלבת ניהול של מרכז גריאטרי שיקומי בטבריה שפועל סביב השעון בקליטת מפונים מיישובי הצפון, במענה לדיירי הבית ולמטופלים שמגיעים מבתי החולים לאשפוז בשיקום ולמחלקת מורכבים, יחד עם שירות באוגדת עוצבת המפץ בצפון, רס"ן בתפקיד במערך טכנולוגיה ואחזקה של האוגדה שאחראית על כשירות כלים וציוד ללחימה.

הנוף היפה שנשקף מחלונות ביתנו באביבים לעבר לבנון כבר לא יפה. הבית שדלתו תמיד פתוחה ועם מפתח אחד בלבד לכולנו, בלי סורגים ובלי שערים, לישון בלילה בקומה השנייה בשעה שהילדים ישנים למטה - כבר לא יהיה רלוונטי. המון שאלות ומחשבות מלוות אותי ללא הרף - מתי חוזרים הביתה ולאילו חיים.

באותה הנשימה, אני ממשיכה ומאמינה כי רק ביחד ננצח, עם ישראל יפה באחדותו. אין גאה ממני בצוות המיוחד שלי ב"עמל טבריה" שמגויס במדים לבנים ומוכן לכל תרחיש. ואני אסירת תודה על הזכות שניתנה לי להיות שייכת לחברה עוצמתית, מחבקת ועוטפת - "עמל ומעבר".

מאחלת לכולנו שנדע ימים טובים יותר. תדאגו ותשמרו על יקיריכם, תקפידו להתקשר להורים ולבני המשפחה ולהגיד להם עד כמה אתם אוהבים אותם. ותעשו זאת כמה שיותר.