top of page

Item List

יומן מלחמה של מנהלת בית ותיקי הגליל העליון, תושבת הצפון שפונתה מביתה אילה אמן מייסדת ומנהלת ראשונה של בית ותיקי הגליל העליון בתל חי, לשעבר מנהלת הדרכה בחברת הסיעוד מסר, חברת קיבוץ יראון בקו הגבול בצפון רציתי לתאר את "מילון המלחמה והפינוי" ולהעביר באמצעותו את התחושות. כיוון שאין לי אפשרות להיות בבית שלי אז אני גרה עכשיו ב"מתקן פינוי". אם אני רוצה לקנות דיסקיות עם הכיתוב "הלב שלי בעזה" אין לי כתובת אלא שם המלון. אין לי אפשרות לארח את הילדים שלי כי רק למפונים יש מקום במלון והם הולכים עם "צמיד זיהוי". הלכתי לקטיף 100 מטר (באמת) מהגבול עד שהילדים שלי לא הסכימו ואני "ילדה טובה" שלהם. נפגשתי עם חברת ילדות כדי להתחבר לשורשים שלי כישראלית. ביקרתי את אחיותיי כדי להרגיש נורמלית. ביקרתי את המשפחות השכולות באוהל בירושלים כדי להמשיך להיות אילה. היום התחיל הגשם והרעמים נשמעים כמו הבומים של הטנקים. מעל יראון פוצצו את המסגד בכפר הלבנוני הצופה למקלחת שלי, זה העלה חיוך על הפנים שלי. אני עושה מאמצים ענקיים להתנהל באופן רגיל. התחלתי לעשות כושר  התחלתי ללמוד תווים ו...אני ביחד עם רבים מתושבי הקיבוץ שלי, קהילתיות אינטנסיבית, טוב וקשה באותו זמן. אני רוצה להגיד יהיה טוב...וחושבת שאני בת מזל לעומת כל מי שהאסון פגע בו ממש. תודה שחלקתי איתכם.

"אני גרה במתקן פינוי יחד עם תושבי הקיבוץ שלי. טוב וקשה באותו זמן"

יומן המלחמה של אילה אמן, מנהלת בית ותיקי הגליל העליון, שפונתה מביתה הסמוך לגבול הצפון

Read More
ג'וינט-אשל יוצא בהפקה של סדרת סרטונים "בין שגרה לחירום בגיל השלישי" העוסקים בהתנהלות רצויה של האזרחים הוותיקים בימים בהם השגרה מופרת . 
 הסרטונים יעסקו בארגון הבית בחירום, בשמירה על שגרה ובדרכים לאיזון הלחץ. סרטון נוסף יתמקד בחוסן בחברה הערבית. 
 הסרטונים נעשו בשיתוף פעולה עם פיקוד העורף, משרד הרווחה והביטחון החברתי, משרד הבריאות, משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי והמוסד לביטוח הלאומי. 
 
 הסרטון הראשון עוסק בנושא "מארגנים את הבית" בדרך למרחב המוגן ובתוך כך גם במניעת נפילות".

"בין שגרה לחירום בגיל השלישי" - סרטוני הסברה להתמודדות עם דחק

ג'וינט-אשל יוצא בהפקה של סדרת סרטונים "בין שגרה לחירום בגיל השלישי" העוסקים בהתנהלות רצויה של האזרחים הוותיקים בימים בהם השגרה מופרת ....

Read More
צוות הדיור המוגן מארגן מגוון פעילויות משמעותיות לדיירים ולאורחים שפונו מעוטף עזה. "טיפלו בי בצורה יוצאת דופן", מספר אחד האורחים. "ממש החזירו אותי לחיים" הצורך של אזרחים ותיקים במעטפת קהילתית הוא משמעותי במיוחד בתקופת המלחמה. בבית גיל הזהב בתל אביב  אימצו את המוטו: "אתם אף פעם לא לבד". הבית מארח אזרחים ותיקים שפונו מאזור עוטף עזה ומשלב אותם בפעילויות המגוונות והמשמעותיות בדגש על אחדות ועל חוסן. הבית מקיים התכנסויות משותפות, אירועי תרבות, פאנלים בנושאי אקטואליה, אריזה ומשלוח של חבילות ללוחמים, בנוסף לפעילות גופנית וחוגי יצירה. "קיבלו אותי בצורה מעוררת כבוד", מספר זאב צבי אדלר מאשקלון שמתארח בבית גיל הזהב, "טיפלו בי בצורה יוצאת דופן, ממש החזירו אותי לחיים". רפאל בן אבו משדרות מודה בחום לצוות הבית שעשה הכל כדי לגרום לו להרגיש בבית: "יחס כזה לא ראיתי". חלק מהאורחים כבר הודיעו שבכוונתם לעבור להתגורר בבית אחרי המלחמה. "הדרך שלנו להילחם היא לבחור בחיים", אומרת מנכ"לית בית גיל הזהב חני שמש. "אנחנו ממשיכים לחיות ושומרים על שגרה מוגנת ובטוחה בראש ובראשונה. כולנו נרתמים ועוטפים את קהילת הגיל השלישי".

"הדרך שלנו להילחם היא לבחור בחיים": שגרת המלחמה של בית גיל הזהב

צוות הדיור המוגן מארגן מגוון פעילויות משמעותיות לדיירים ולאורחים שפונו מעוטף עזה. המנכ"לית חני שמש: "הדרך שלנו לנצח היא לבחור בחיים"

Read More
המלחמה חשפה עובדים סוציאליים ומטפלי טראומה למצב בו האירוע הטראומטי משותף לקהילה כולה - וגם להם עצמם,  התמשכות המצב אינה מאפשרת זמן לעבד את ההשלכות של החשיפה הישירה, העקיפה והמשותפת. פרופ' אורית נוטמן-שורץ* פרופ' מן המניין בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר ב-7 באוקטובר 2023 נכנסה מדינת ישראל למלחמה הקשה ביותר מאז הקמתה. מלחמה זו פקדה בראשיתה בעיקר את העורף הישראלי, כאשר מאות אזרחים, תושבי עוטף עזה וחוגגים בפסטיבל נובה, נרצחו, נפצעו ונחטפו לשבי החמאס ומאות אלפים נאלצו לפנות את בתיהם. הפגיעה במרחבים האזרחיים הביאה לעשרות אלפי נפגעי חרדה והציבה ביתר שאת את הנחיצות להתמודדות של אנשי מקצועות הסיוע עם "מציאות טראומטית משותפת". המושג "מציאות משותפת" מגדיר מצבים בהם המטפלים והמטופלים חשופים במקביל לאותו האיום (Nuttman-Shwartz & Dekel, 2008 ). חווית המציאות המשותפת הוגדרה לראשונה במלחמת העולם השנייה, במהלך התקפות החוזרות ונשנות על אוכלוסייה אזרחית בלונדון שנזקקה לטיפול ( Schmideberg, 1942 ). מאוחר יותר תוארה התופעה במהלך מלחמת המפרץ הראשונה בישראל ( Kretsch et al., 1997 ), ולימים, במיוחד לאחר אסון התאומים שהתרחש בארה"ב בשנת 2001, הפך המושג לשכיח בקרב עובדי טראומה ובתוכם גם בקרב עובדים סוציאליים (Tosone  et al., 2012 ). השימוש במושג זה התרחב גם לקשר המסייע במהלך מגיפת הקורונה ולא מעט מחקרים ועבודות נעשו בהקשר זה  ( e.g. Nuttman-Shwartz & Shaul, 2021; Tosone, 2020 ).   המושג "מציאות משותפת", או כפי שמקובל להגדירו בישראל "מציאות טראומטית משותפת" (לביא ואחרות, 2015), מתמקד בעיקר באופן שבו חשיפה כפולה של המטפל ושל המטופלים מציבים אתגר ייחודי בקשר המסייע. המטפל/העובד הסוציאלי לא רק חשוף באופן ישיר לאיום ואף דואג להשלכות החשיפה לאיום על יקיריו, אלא, המטפל חשוף ומושפע בו זמנית מהתגובות המיידיות ומתהליכי העברה המאפיינים את המטופל ואת הקשר הבינאישי. מחקרים מראים כי במצבי מציאות משותפת, חלה הפרה בא-סימטריה המאפיינת את יחסים השכיחים בין המטפל לבין המטופל ( Boulanger, 2013). שינוי זה הינו לא רק כתוצאה מהמיקום הפיזי בו מתקיימים תהליכי העזרה, אלא גם מהתהליכים הלא מודעים המתרחשים במהלך הסיוע , המשפיעים על יכולת האמפתיה של המטפל, מגבירים את תגובות המצוקה ואת התגובות החודרניות שלו ובמקביל את השימוש בחשיפה אישית ובעצמי אותם מיישם במהלך הקשר המסייע. הפרת איזון זו, מאתגרת את השיח הטיפולי ומחדדת את מורכבות האחזקה הטיפולית במציאות משותפת (Lavi et al., 2017); את הצורך בהכשרה ייעודית ובלווי של תהליכי הסיוע לפני, בהוראה "תחת אש" תוך כדי ולאחר המלחמה, מה שיאפשר לסייע לעובדים לפתח מבעוד מועד "כשירות חירומית" (נוטמן-שורץ ושחר, בפרסום).  מאידך, התערבות במצבי מציאות משותפת פותחת צוהר לצמיחה ולחוסן משותף, תהליכים שהינם פועל יוצא של חווית הסיוע ההדדית, היצירתיות והיכולת לעזור ולקבל עזרה ולפתח צמיחה וחוסן משותפים ומקצועיים (Nuttman-Shwartz, 2015; 2023 ). מאפייני האירועים הנוכחיים והיקף הנפגעים מחייבים הערכה מחדש את שמצופה מאנשי המקצוע המטפלים על מנת לסייע לאזרחים הנמצאים תחת אש או פונו אחוזי אימה מבתיהם הנמצאים בקו הגבול, או ממסיבת הנובה וללוחמים השבים מהקרבות ולמשפחותיהם. חשוב, לאור המורכבות של האירועים המשלבים מצבי טראומה ואובדן, טבח, רצח, חטיפה ושבי, פינוי ומלחמה, לבדוק מחדש את התאמת ההגדרה של המושג ולשאול באומץ את השאלה האם מדובר ב"מציאות משותפת" אחת או שמא בריבוי "מציאויות משותפות"?  בשנים האחרונות, ובמיוחד בעקבות מגיפת הקורונה, התווספו כלי אבחון והערכה על מנת לסייע למנהלי שירותים, למדריכים ועובדים למפות בעיקר את מצב המטפלים ולבחון את ההשפעות השליליות והחיוביות עליהם כאנשי מקצוע; לבחון את ההשפעות החיוביות והשליליות על הקשר המסייע ואת מידת הדמיון בינם לבין אילו הנדרשים לקבל את הסיוע (נוטמן-שורץ, 2022). בעוד הניסיון לעבודה במצבי חרום על רקע לאומי בטחוני הביא בעקבותיו לפיתוח שיטות התערבות וניהול ולהמשגתם, לדוגמא מודל העבודה שפותח בחבל אשכול המכונה "ריתוק רגשי" ( אורבך-אבני, 2018), מגיפת הקורונה העלתה את הצורך בטיפול מרחוק והגבירה את הדמיון בחוויות המשותפות לא רק על רקע החשיפה למחלה ולהשלכותיה, ולקשר המסייע אלא גם למשמעות הקשר הטיפולי ולהוראה באמצעים דיגיטאליים ( Nuttman-Shwartz & Shoval-Zuckerman, 2024 ; Ronen-Setter & Cohen, 2020).  יותר מכך, מגפת הקורונה היוותה מאיץ לפיתוח שיטות התערבות חדשות ולחוסן מקצועי שנסבו לא מעט סביב הרחבת הידע והמיומנות לטפל מרחוק, להדריך מרחוק, להתמודד עם הטשטוש, הבלבול והקונפליקט בין התפקיד האישי – משפחתי והמקצועי ולפתח דרכים לאיזון בין עבודה מהבית לבין עבודה ממקום העבודה, להקל על נוהלי העבודה ועוד (Tosone, 2020 ). לצד אלו המגפה חשפה את רמות הפגיעות השונות בקרב עובדים סוציאליים ומטפלים אחרים והעלתה את האפשרות להסתייע בכלי אבחון ייעודיים שפותחו כאמור על רקע ניסיון העבר וגם בעקבות המגיפה ( Nuttman-Shwartz, 2022 ). התפתחויות אלו מעלות את השאלה האם התמורות בעבודה במצבי "מציאות משותפת" שקרו בתקופת מגיפת הקורונה, יכולות לבוא לידי ביטוי גם במצבים של "מציאות משותפת" הנובעים מאירועים ביטחוניים כמו בחודשי המלחמה הקשים העוברים עלינו ?   מאפייני האירועים הנוכחיים והיקף הנפגעים מחייבים הערכה מחדש את שמצופה מאנשי המקצוע המטפלים על מנת לסייע לאזרחים הנמצאים תחת אש או פונו אחוזי אימה מבתיהם הנמצאים בקו הגבול, או ממסיבת הנובה וללוחמים השבים מהקרבות ולמשפחותיהם. חשוב, לאור המורכבות של האירועים המשלבים מצבי טראומה ואובדן, טבח, רצח, חטיפה ושבי, פינוי ומלחמה, לבדוק מחדש את התאמת ההגדרה של המושג ולשאול באומץ את השאלה האם מדובר ב"מציאות משותפת" אחת או שמא בריבוי "מציאויות משותפות"?   האם העובדה שאני שייכות לאותה קהילה די בה בכדי להגדיר "מציאות משותפת" ולהבין את השלכותיה, או רק במצבים בהם חוויתי גם אני "כעובדת טראומה" באופן ישיר את אותו האירוע ב"השבת השחורה",  את המציאות בה הבן/הבעל לוחם בימים אילו בעזה? או בעצם עובדת היותי תושבת המדינה אני שותפה לאותה המציאות? תשובות לשאלות אלו יאפשרו לתת מקום לחוויה הייחודית של כל מטופל ומטופל ולשונות הקיימת בין סוגי האירועים (חטיפה/טבח/שהייה ממשוכת בממ"ד שמחבלים נמצאים בישוב/פינוי) ובחוויות הנגזרות מכל אירוע, וכך גם לאותם אנשי סיוע הנמצאים באותה מציאות משותפת ייחודית. עוד יש לבחון - האם השיטות החדשות שפותחו בשנות מגפת הקורונה, בין היתר גם את התערבויות מרחוק גם במצבי מלחמה וחרום, האם במציאות מורכבת זו עולה החשיבות במפגש פיזי, פנים אל פנים, בהגברת תחושת ה"יחד" ועוד. עוד מומלץ, כי לאור שכיחות האירועים המאופיינים במציאות משותפת,  יש מקום לשקול שימוש בכלים שפותחו על מנת לאתר באילו נושאים נדרשת לעובדים עזרה כך שיוכלו להמשיך ולהעניק סיוע במצבים של "מציאות משותפת" גם כתוצאה מטראומה מאסיבית כמו זו המאפיינת את המלחמה הנוכחית, שיאפשרו במקביל גם צמיחה מקצועית וחוסן ( Nuttman-Shwartz, 2023 ).   מחקר שנערך בקרב עובדי טראומה מאזורים שונים מעלה כי בעוד באזור הדרום ובעוטף עזה העובדים מדווחים כי הם בעלי ידע ומיומנויות מותאמים למצבים מסוג זה, במיוחד לאור ניסיונם זה שני עשורים של עבודה במציאות טראומטית משותפת ומתמשכת ומעבר ממצבי שגרה למצבי חרום. לעומתם, עובדים באזורי הארץ שלא חוו "שגרת חירום" דיווחו כי הידע הכללי המתמקד במצבי טראומה, חירום ואסון אינו משקף דיו את הידע והמיומנויות הנדרשים לעבודה במציאות משותפת (נוטמן-שורץ, 2022). בהתאם, מומלץ להפוך את הידע על "מציאות משותפת" לנחלת הכלל ולאבן-דרך בהכשרה לעבודה סוציאלית בישראל ולמקצועות טיפול נוספים. לסיכום, מלחמת "חרבות ברזל" חשפה באחת אוכלוסיות רבות של עובדים סוציאליים ועובדי טראומה נוספים לחוות שוב, ולפעמים לראשונה, את העובדה כי הם נדרשים לתת סיוע במצב בו האירוע הטראומטי הינו קולקטיבי, משותף לקהילה כולה,  גם למטפלים ובני משפחותיהם. המלחמה המתמשכת ממעצימה את הנחיצות במטפלים ועובדי טראומה רבים ממקצועות שונים להנגיש סיוע רחב היקף. התמשכות המלחמה אינה מאפשרת זמן לעבד את ההשלכות של החשיפה הישירה, העקיפה והמשותפת. מטפלים ומטופלים משתייכים לאותה קהילה, חשופים לאורך שנים לחיים "תחת אש", חלקם מפונים ושוהים במלונות או במגורים זמניים.   הצורך להגיע לאזורי מלחמה הממשית והסימבולית, לקהילות שנפגעו באופן ישיר או למקום אליו פונו מיישובי הנגב המערבי ומיישובי גבול הצפון ולהנגיש עזרה, מצריך כל פעם מחדש להתכונן לפעולה, להתמודד עם הסכנה ולבחון מחדש את הקשר והזיקה בין הידע המקצועי והמיומנויות המקצועיות הנדרשות לסיוע במצבים אילו. בהתאם, קיימת חשיבות לתת מקום, מענה והדרכה גם לעובדי הטראומה ולבני משפחותיהם שיצליחו להתמודד עם האתגר המורכב הניצב בפנינו ולפתח חוסן אישי, משפחתי ומקצועי.   רשימת מקורות   אורבך-אבני, ת. (2018). מריתוק משקי לריתוק רגשי – מודל לניהול עובדים בחירום: רטרוספקטיבה למציאות הביטחונית בעוטף עזה 2005–2018. בתוך ר' בר, ול' ארנון (עורכים), אז והיום על תהליכי שינוי ואתגרים חברתיים, חינוכיים ותרבותיים בישראל גיליון חגיגי לרגל שנה למדינת ישראל  (עמ' 169-187). ג'ויינט ישראל. לביא, ת., נוטמן-שורץ, א. ודקל, ר. (2015). "מרחב מוגן": התערבות טיפולית במציאות טראומטית משותפת. חברה ורווחה לה  (2),  261-284. נוטמן-שורץ, א. (2022).  מציאות טראומטית משותפ ת, בתוך, א. נוטמן-שורץ (עורכת) עבודה סוציאלית תחת אש. פרק 1; ע"מ 19-48. הוצאת פרדס. נוטמן-שורץ, א. (2022). טיפול בימי קורונה: מציאות טראומטית משותפת כתורמת למצוקה?, בתוך, א. נוטמן-שורץ (עורכת) עבודה סוציאלית תחת אש. פרק 17; ע"מ 459-480. הוצאת פרדס. נוטמן-שורץ, א., ושחר, א. (בפרסום). כשירות חירומית: נהול משברים וסיכונים במצבי חירום, בתוך ק. צבע ושמיד, ה. (בפרסום). מנהיגות וניהול ארגוני רווחה.    נוטמן-שורץ, א. ושאול, ק. (2020). בלוני נפץ ועפיפוני תבערה במרחב הטיפולי. חברה ורווחה, מ' (2-3), 295-318. Boulanger, G. (2013). Fearful symmetry: Shared trauma in New Orleans after Hurricane Katrina. Psychoanalytic Dialogues, 23 (1), 31-44. https://doi.org/10.1080/10481885.2013.752700 Dekel, R., & Baum, N. (2010). Intervention in a shared traumatic reality: A new challenge for social workers. British Journal of Social Work, 40 (6), 1927–1944. doi: 10.1093/bjsw/bcp137 Kretsch, R., Benyakar, M., Baruch, E., & Roth, M. (1997). A shared reality of therapists and survivors in a national crisis as illustrated by the Gulf War. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 34 (1), 28–33. https://doi.org/10.1037/h0087818 Nuttman–Shwartz, O. (2015). Shared resilience in a traumatic reality: A new concept for trauma workers exposed personally and professionally to collective disaster.  Trauma, Violence, & Abuse ,  16 (4), 466–475.   https://doi.org/10.1177/1524838014557287   Nuttman-Shwartz, O.  (2022). Shared Reality as a Result of War and Terror. in A. Goelitz (Ed). Shared Mass Trauma in Social Work: Implications and Strategies for Resilient Practice . (ch. 6) (pp. 104-127). Routledge. Nuttman-Shwartz, O. (2023). Secondary posttraumatic growth and resilience in shared traumatic situations. In R. Berger (Ed.). Posttraumatic growth and resilience . (Chapter 39). Routledge. Nuttman-Shwartz, O. & Dekel, R. (2008). Training students for a shared traumatic reality. Social Work, 53 , 279-281 . doi: 10.1093/sw/53.3.279/ Nuttman-Shwartz, O., & Shaul, K. (2021). Online therapy in a shared reality: The novel coronavirus as a test case.  Traumatology, 27 (4), 365–374.  https://doi.org/10.1037/trm0000334 Nuttman-Shwartz, O., & Shoval-Zuckerman, Y. (2024). Online social work teaching: Reflections and lessons learned. In Y. Latzer & L. Shklarski, (Eds.). Social Work Education and the COVID-19 Pandemic: International Insights toward Innovation and Creativity.  (Chapter 6) Routledge, London, UK. Ronen-Setter, I. H., & Cohen, E. (2020). Becoming “teletherapeutic”: Harnessing accelerated experiential dynamic psychotherapy (AEDP) for challenges of the COVID-19 era. Journal of Contemporary Psychotherapy, 1-9. https://doi.org/10.1007/s10879-020-09462-8 Schmideberg, M. (1942). Some observations on individual reactions to air raids.  The International Journal of Psychoanalysis, 23,  146–176. Tosone, C. (Ed). (2020). Shared Trauma, Shared Resilience During a Pandemic: Social Work in the Time of COVID-19, Springer Nature Switzerland AG.   Tosone, C., Nuttman–Shwartz, O., & Stephens, T. (2012). Shared trauma: When the professional is personal. Clinical Journal of Social Work, 40 (2), 231–239. doi:10.1007/s10615–012–0395–0    * על הכותבת אורית נוטמן-שורץ, פרופ' מן המניין בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר, עו"ס ואנליטיקאית קבוצתית. הקימה וייסדה את בית הספר לעבודה סוציאלית ועמדה בראשו בעשור הראשון לקיומו (2003-2013) ובין השנים 2020-2022. נוטמן- שורץ גם הקימה ועמדה בראש רשות המחקר במכללה. בין השנים 2011-2019 כיהנה כיו"ר המועצה לעבודה סוציאלית בישראל. בשנת 2022 התפרסם הספר אותו ערכה "עבודה סוציאלית תחת אש תיאוריה, מחקר והתערבות" המסכם 20 שנים של עבודה במצבי החירום בעוטף עזה. בשנת 2014 הוענק לה פרס קטן ובשנת 2016 היא זכתה באות הוקרה מטעם כנסת ישראל, הקרן לידידות ואיגוד העובדים הסוציאליים על מאמציה פורצי הדרך לשילוב עבודה אקדמית ועבודה עם קהילות נזקקות.

"מציאות משותפת" בראי מלחמת "חרבות ברזל"

על רקע המשבר נחשפים
העובדים הסוציאליים והמטפלים למצב שבו הם עצמם ובני משפחותיהם מושפעים מהטראומה ממנה סובלים המטופלים

Read More
בית הספר הלאומי לקידום הזדקנות מיטבית בשותפות עם משרד הבריאות, משרד הרווחה והביטחון החברתי, משרד הנגב הגליל והחוסן הלאומי, הביטוח הלאומי וג'וינט-אשל  מקיים בימים אלו וובינרים ומפגשי זום עבור מנהלים ואנשי מקצוע בשטח.  סדרת הוובינרים "מקום לבוא אליו" מיועדת למנהלים מתחומי הטיפול בזקנים במטרה לסייע בכלים חיוניים ותמיכה בניהול מענים במצב של לחימה מתמשכת. עד כה התקיימו שני מפגשים. מפגש ראשון בנושא "ניהול במצבי חירום ומלחמה " עסק במתן ידע על מצבי טראומה, אובדן וניהול בחירום ומתן כלים חיוניים לניהול בימי מלחמה בהנחיית פרופ' נורית נוטמן-שורץ , פרופ' לעבודה סוציאלית, חוקרת טראומה, אובדן וחוסן. מפגש שני בנושא "איים של ודאות במציאות משתנה"   עסק בתפקיד המנהלים/ות בימים אלו ודרכים בהן הארגון יכול להתנהל כדי לייצר מקום יציב ומשמעותי עבור העובדים שלו. המפגש הונחה ע"י אנווה רצון , עו"ס קהילתית מומחית לפיתוח קהילתי וארגוני בסביבה משתנה, בעלת רקע וניסיון עשיר בניהול מצבי חירום ואסון בארץ ובעולם. מפגשי הדרכה, תמיכה וחוסן לאנשי מקצוע בשטח במפגשים אלה דנים עם הצוותים על ההתמודדות האישית שלהם בימי מלחמה והתמודדותם המקצועית עם הזקנים להם נותנים מענים. בנוסף נלמדים מושגים מעולם הטראומה והחוסן ומקבלים כלים להתמודדות בעת חירום בדגש על מצבים בהם אנשי הצוות והזקנים המטופלים חווים את המלחמה. המפגשים מועברים ע"י מומחים לטראומה וחוסן ומתקיימים עם מנהלי תחומים ומחלקות בביטוח לאומי, צוותים בחברות סיעוד, צוותים של מועדונים וקהילות תומכות ועו"ס, אחראים בתאגידים ועוד. בית הספר ימשיך לקיים מפגשים דומים בהתאם לצורך ולהיענות מהשטח. ניתן להירשם לקבלת פרסומים ומידע על פעולות ההדרכה כאן .

"מקום לבוא אליו": וובינרים למנהלים ולאנשי מקצוע בשטח

בית הספר הלאומי לקידום הזדקנות מיטבית בשותפות עם משרד הבריאות, משרד הרווחה והביטחון החברתי, משרד הנגב הגליל והחוסן הלאומי, הביטוח הלאומי...

Read More
זו שנה שנייה שמתקיימת בדיור המוגן "נופי מוצא" מרשת "נווה עמית" תערוכת צילום של סטודנטים מהמחלקה לצילום מבית הספר ״מוסררה״. התערוכה מסכמת פרויקט צילום של סטודנטים לצילום בשיתוף עם דיירי נופי מוצא, של סדרת מפגשים והיכרות אישית. התמונות בתערוכה מבוססות על ההיכרות בין הסטודנטים לדיירים והבאת הסיפור לידי ביטוי בצילום. המצולמים ביטאו את תפיסת העולם הקוראת לחיות את הכאן והעכשיו, וכי הכל עשוי להיות ארעי ובר חלוף ממש כמו הטבע.

"נופים ואנשים":פרויקט בין דורי בין סטודנטים לצילום לדיירי נופי מוצא

זו שנה שנייה שמתקיימת בדיור המוגן "נופי מוצא" מרשת "נווה עמית" תערוכת צילום של סטודנטים מהמחלקה לצילום מבית הספר ״מוסררה״. התערוכה מסכמת...

Read More
לירז ביטון, מנהלת "עמל טבריה", קצינה במילואים, לא יודעת מתי תשוב עם בניה הקטנים למושב אביבים ולאיזה חיים. בינתיים היא מתארגנת בדירה זמנית, ומצליחה לשלב לסירוגין את ניהול המרכז הגריאטרי השיקומי עם תפקידה במערך הטכנולוגי של עוצבת המפץ בצפון. יומן מלחמה רב חזיתי לירז ביטון מנהלת "עמל ומעבר" בטבריה בשבעה באוקטובר בשעות הערב עזבתי את ביתי במושב אביבים, צמוד הגדר בגבול הצפון. השארתי שם את בעלי שלומי רבש"צ היישוב, ויצאתי עם שני בניי הקטנים, מצוידת בשתי שקיות של ביגוד מינמלי, לחפש מקום לשהות בו. מספר ימים שהינו בבית הוריי בקריות, משם עברנו להתארח בצימר בכפר חנניה, בהמשך השתכנו בבית מלון בטבריה כארבע חודשים, ובשבועיים האחרונים שכרנו דירה בראש פינה ובה אנחנו מתחילים את דרכנו מחדש: שילוב הבנים במסגרות לימוד, קנייה ורכישה של הכל מהכול ,מכפית ועד מקרר, השתלבות בקהילה, התרגשות מדברים כמו מילוי עגלה בסופר במצרכים לבישול, ריח הטיגונים ביום שישי וצפייה בטלוויזיה בסלון. מזה כ-90 יום אני משלבת ניהול של מרכז גריאטרי שיקומי בטבריה שפועל סביב השעון בקליטת מפונים מיישובי הצפון, במענה לדיירי הבית ולמטופלים שמגיעים מבתי החולים לאשפוז בשיקום ולמחלקת מורכבים, יחד עם שירות באוגדת עוצבת המפץ בצפון, רס"ן בתפקיד במערך טכנולוגיה ואחזקה של האוגדה שאחראית על כשירות כלים וציוד ללחימה. הנוף היפה שנשקף מחלונות ביתנו באביבים לעבר לבנון כבר לא יפה. הבית שדלתו תמיד פתוחה ועם מפתח אחד בלבד לכולנו, בלי סורגים ובלי שערים, לישון בלילה בקומה השנייה בשעה שהילדים ישנים למטה - כבר לא יהיה רלוונטי. המון שאלות ומחשבות מלוות אותי ללא הרף - מתי חוזרים הביתה ולאילו חיים. באותה הנשימה, אני ממשיכה ומאמינה כי רק ביחד ננצח, עם ישראל יפה באחדותו. אין גאה ממני בצוות המיוחד שלי ב"עמל טבריה" שמגויס במדים לבנים ומוכן לכל תרחיש. ואני אסירת תודה על הזכות שניתנה לי להיות שייכת לחברה עוצמתית, מחבקת ועוטפת - "עמל ומעבר". מאחלת לכולנו שנדע ימים טובים יותר. תדאגו ותשמרו על יקיריכם, תקפידו להתקשר להורים ולבני המשפחה ולהגיד להם עד כמה אתם אוהבים אותם. ותעשו זאת כמה שיותר.

"פוניתי מביתי בגבול הצפון, ואני ממשיכה לנהל בית אבות שמגוייס לקליטת פליטים"

לירזן ביטון מנהלת את בית האבות השיקומי עמל טבריה, במקביל לשירותה כקצינת מילואים בעוצבת המפץ בצפון. יומן מלחמה רב חזיתי

Read More
לאחר שבתי אבות ובתי דיור מוגן קלטו יותר מאלף אזרחים ותיקים שפונו מעוטף עזה, אשקלון ויישובי גבול הצפון, הקים איגוד "קדם"  לקידום קהילות דיור למבוגרים בישראל (א.ב.א בשמו הקודם) קרן תרומות שבעזרתן ניתן יהיה לרהט ולצייד במסגרות הדיור יחידות דיור ריקות עבור אזרחים ותיקים נוספים מאזורי הפינוי. נחי כץ , מנכל "קדם" מסר, כי לפעילות הקרן נרתמה חברת MSD הבינלאומית אשר תרמה עשרות מיטות למבוגרים שפונו מאזורי המלחמה. גם בארגון "אחים לנשק" בימים אלה נערכים להירתם למשימה ולצייד דירות ריקות בבתי דיור מוגן ולהכשירם לאירוח מפונים. ככל שחולף הזמן מיום האסון שהתרחש עלינו, אזרחים ותיקים שפונו תחילה לבתי מלון או עברו לבתי קרובי משפחה במרכז הארץ מבקשים לבחון אפשרות מעבר לדיור מוגן או בית אבות.

"קדם" הקים קרן תרומות לריהוט יחידות דיור לאזרחים ותיקים שפונו מאזורי הסיכון

לאחר שבתי אבות ובתי דיור מוגן קלטו יותר מאלף אזרחים ותיקים שפונו מעוטף עזה, אשקלון ויישובי גבול הצפון, הקים איגוד "קדם" לקידום קהילות...

Read More
בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר ניכר המחסור החמור באנשי מקצוע לתמיכה נפשית בקהילה. מכאן צמח הרעיון להקים ברשויות המקומיות תכנית הכשרה לבני 65 פלוס, שתכין אותם לשמש כמקדמי חוסן בקהילה שלהם בשעת חירום. התכנית מתבססת על מודל קהילתי שפותח על ידי "מכון תבונה" המתמחה בהכשרות מקצועיות ובקורסים להתפתחות בתקופות חיים מאוחרות. הרעיון הוא קורס לאזרחים ותיקים שיש להם רקע בהנחיית קבוצות, קואוצ'ינג, הוראה, עבודה סוציאלית או מקצועות טיפוליים, שבסיומו מתנדבים הבוגרים לפעול בקהילותיהם כמקדמי חוסן. כל קורס מיועד לעד 30 משתתפית, וכולל ארבעה מפגשים, חלקם מקוונים, עם ערכה מובנית להנחיית מפגשי תמיכה. בין תכני הקורס: כלים להעלאת חוסן אישי וקהילתי של אזרחים ותיקים, העצמת איכויות ומשאבים אישיים שמאפיינים את בני הגיל השלישי, עידוד עשייה עם משמעות ומימוש ערכים אישיים, ביסוס תהליכים קהילתיים שמחברים בין הוותיקים ומעניקים להם תפקיד משמעותי, ופיתוח פעילויות פנאי המפיגות לחץ ושחיקה. מסיימי הקורס מלווים ומנחים סדרה של מפגשים בקהילה.   עירית תמיר , שותפה ב״מכון תבונה״, ומובילת שינוי חברתי: ״זה הזמן לנצל את היכולות של בני הגיל המחפשים לתרום ולהיות משמעותיים בזמן קריטי של משבר, שיתרמו לחיזוק החוסן המקומי שישרת את כולנו עכשיו וביום שאחרי המלחמה״.

"תבונה בחירום ובמלחמה": תכנית הכשרה לאזרחים ותיקים כמקדמי חוסן בקהילה

בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר ניכר המחסור החמור באנשי מקצוע לתמיכה נפשית בקהילה. מכאן צמח הרעיון להקים ברשויות המקומיות תכנית הכשרה לבני 65...

Read More
מספר האזרחים שנהרגו במלחמה מ-7 באוקטובר ועד היום (13.12.23) עומד על 790 איש ואישה - כך עולה מנתוני המוסד לביטוח לאומי. מהם 126 היו בני 65 ומעלה. 23 מהנרצחים היו בגילאים 80 עד 92. הביטוח הלאומי מקבל את רשימת החללים ממשטרת ישראל, ומתחיל מיידית ללוות את המשפחה. בשלב הראשון הוא מממן "הוצאות אבל", מסייע בהסעות ללוויה, הבאת קרובים מחו"ל, השתתפות ברכישת קבר ועוד. בנוסף הוא מסייע בטיפולים נפשיים וברפואה משלימה. בהמשך אגף נפגעי איבה ואגף השיקום של הביטוח הלאומי מלווה את המשפחות בשיקום כלכלי ומקצועי. ירונה שלום , מ"מ מנכ"ל הביטוח הלאומי: כל אדם הוא עולם ומלואו, כמות הנרצחים במלחמת חרבות ברזל היא הגדולה ביותר שידענו. לכל חלל יש משפחה לתפארת, חיים שלמים שנגדעו באבחה אחת. הביטוח הלאומי ועובדיו רואים שליחות ערכית ומוסרית, בוודאי בעת הזו בליווי המשפחות מעתה ובהמשך כדי לנסות ולהקל על הקושי והאבל הכבד. לצערנו, בכל יום הרשימות מתעדכנות ומעידות על גודל האסון שפקד אותנו. אנו נמשיך לסייע ככל האפשר כדי לעטוף את המשפחות ולשמר את זכרם של הנרצחים."

126 מהאזרחים שנרצחו במלחמה היו אזרחים ותיקים בני 65 ומעלה

מספר האזרחים שנהרגו במלחמה מ-7 באוקטובר ועד היום (13.12.23) עומד על 790 איש ואישה - כך עולה מנתוני המוסד לביטוח לאומי. מהם 126 היו בני 65...

Read More
2,500 שורדי שואה חוו את המאורעות הקשים של השבעה באוקטובר, שרבים משווים למאורעות מלחמת העולם השנייה ולפוגרומים נוספים בהיסטוריה של העם היהודי. כ-2,000 שורדי שואה נאלצו לנטוש את ביתם ולהתפנות לאזור בטוח כתוצאה מהמלחמה, אחרים בחרו להישאר בביתם.   לקראת ציון יום השואה הבינלאומי החל ב-27 בינואר (יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ), משרד הרווחה והביטחון החברתי פירסם את מספר שורדי השואה החיים בישראל ומספרם עומד כיום על 136,500 איש ואישה, מרביתם מוכרים וצורכים שירותים וסיוע משירותי הרווחה.   שורדי שואה מאזור העוטף והצפון פונו למלונות ברחבי הארץ, לבתי אבות ולבתי הדיור המוגן על ידי משרד הרווחה. המספר הגדול ביותר של ניצולים פונו מ-8 רשויות שונות ביישובי קו העימות בצפון (1,100) בעוד שמיישובי עוטף עזה ויתר יישובי הדרום פונו 860 שורדי שואה מחמש רשויות.   שדרות היא העיר שממנה פונה מספר השורדים הגדול ביותר (כ-500) ואילו מהמועצות האזוריות שבעוטף עזה (אשכול, שער הנגב, שדות נגב וחוף אשקלון) פונו כ-360 ניצולים נוספים.   מאורעות ה-7 באוקטובר הציפו אצל רבים משורדי השואה זיכרונות ישנים. הכורח לעזוב את הבית במהרה ולעבור למקום אחר לזמן לא ידוע. משרד הרווחה והביטחון החברתי פועל מאז השבעה באוקטובר להעתקת שירותי הקהילה והשירותים האישיים שלהם זכאים השורדים אל אתרי הפינוי. מדובר בתכניות פנאי להפגת בדידות והגברת החוסן הקהילתי.   רות הר ן, ניצולת שואה מקיבוץ בארי שחלק מבני משפחתה נחטפו לעזה מספרת: "השואה הייתה נוראה ועוד יותר נורא היה שלא היה לנו לאן ללכת, לא היתה מדינה, היום יש לנו מדינה. כשעלינו לארץ אמא שלי אמרה אנחנו נוסעים לישראל לבנות ולהיבנות. בשבעה באוקטובר הרגשתי תלושה, כל הקיבוץ שרוף, זה היה ממש פוגרום". במסגרת ציון יום השואה הבינלאומי והוקרת הניצולים הוענקו תעודות הוקרה לשורדי שואה בני 100. במסגרת אירוע מיוחד העניק שר הרווחה יעקב מרג י תעודת הוקרה לשורד השואה יהושוע גרוסמן  ממקימי הקיבוצים חצרים וניר עם שחוגג השנה יום הולדת 100. יהושוע החל את מסעו לארץ ישראל בשנת 1940, ולמרות הקשיים וסגירת הגבולות במלחמת העולם השנייה הצליח לעלות על אוניית מעפילים עליה שהה כארבעה חודשים. יהושוע נכלא על ידי הבריטים בעתלית עד שנת 1943 והקדיש את חייו לבנייה וטיפוח הקיבוצים חצרים וניר עם ושל משפחתו- ילדיו, נכדיו ואפילו נינה אחת שנולדה החודש. יהושוע מספר: ״כשבאו להגיד לי לעזוב את הבית זה היה נורא, אנחנו כאן כבר שלושה וחצי חודשים וכל יום בשבילי הוא כמו נצח. היום כאשר אני מסתכל לאחור על כל מה שעשיתי בחיי זה לא יאומן, הגשמתי את חלומות נעוריי והספקתי כל מה שרציתי, עמלינו לא היה לשווא”.     שר הרווחה יעקב מרגי : "יש לנו חוב גדול כלפי האזרחים הוותיקים שהקימו את המדינה בכלל וכלפי שורדי השואה בפרט. המאורעות של ה-7 באוקטובר גרמו לרבים מהם סבל נורא והכורח לעזוב את בתיהם בפעם השנייה בחייהם. בה בעת אנו שואבים כוח ועידוד מהחוסן הנפשי, מאהבת הארץ ומהאמונה שלהם שלמרות הכל, אין בית בטוח יותר ליהודים ממדינת ישראל".   מנכ"ל משרד הרווחה והביטחון החברתי, ינון אהרוני : "משרד הרווחה פועל בכל ימות השנה על מנת להרחיב ולהנגיש את השירותים לשורדי השואה החיים בקרבנו, ובמהלך המלחמה מאמצים אלו תוגברו באופן משמעותי. לצד זאת, במלחמה גילינו גם את החוסן של אזרחי ישראל הוותיקים את התמיכה הרבה שהם העניקו לצעירים בסביבתם ובכך הם מהווים השראה לכולנו".   יריב מן, סמנכ"ל אזרחים ותיקים : "שורדי השואה שכבר ראו וחוו הכל, את התופת של מלחמת העולם השניה, העלייה לארץ והקמת המדינה, ומה שגילינו מאז המשבר הוא את החוסן הנפשי של השורדים והיכולת שלהם לתת לכולנו אמונה תקווה ופרספקטיבה. מינהל אזרחים ותיקים ימשיך ללוות את שורדי השואה במגוון של תכניות ומענים וימשיך את הקשר ההדוק עם שורדי השואה מהעוטף".

2,500 ניצולי שואה חוו את המאורעות הקשים של 7 באוקטובר

2,500 שורדי שואה חוו את המאורעות הקשים של השבעה באוקטובר, שרבים משווים למאורעות מלחמת העולם השנייה ולפוגרומים נוספים בהיסטוריה של העם...

Read More
צוות הרווחה בעיריה נכנס לפעולה מיד אחרי האסון: פינוי התושבים - אזרחים ותיקים תחילה, טיפול במפונים שהתפזרו במלונות ברחבי הארץ, ומתן מענה שוטף לאין ספור פניות. רק היום הן מתפנות לטפל בעצמן ובבני המשפחות, ולא שוכחות להגיד תודה למשרד הרווחה על הגב הרחב, לשותפות האמיצה והנדירה בינן לבין עצמן, וגם לקדוש ברוך הוא. ראיון מיוחד גדי פורת עורך מגזין דורות ב-6 באוקטובר, התכוננו עובדות הרווחה של עיריית שדרות לחגוג את שמחת תורה, כל אחת עם משפחתה. למחרת הן התעוררו לצלילי צבע אדום שהן מכירות היטב. אבל אז החלו להישמע ברחובות העיר קולות ירי וצעקות "אללה הוא אכבר". "רובנו שומרות שבת, והטלוויזיות לא פעלו", מספרת אסתר (אתי) סעדון , ראש צוות זיקנה. "כשהתחלנו להבין מה קורה פתחנו טלפונים, אבל הקווים קרסו. היו בעיר אזורים בלי חשמל ותקשורת. בקושי הצלחנו להעביר הודעות ווצאפ. אבל קבוצת הווצאפ של המחלקה הפכה לחמ"ל להזעקת עזרה, לקרוא 'הצילו'. אחת מהצוות היתה בבית הוריה סמוך לתחנת המשטרה שבה היו קרבות קשים לאורך כל היום. אחת העובדות גרה בכפר עזה, ושמענו ממנה מה קורה שם. בשלב מסוים, אחת העובדות, דתיה שומרת שבת, שלחה הודעה מוקלטת: 'לא יודעת מה לעשות. המחבלים אצלנו בבניין. מה לעשות? תעזרו לי!'". אני נפגש עם חברות צוות הזיקנה של עיריית שדרות במלון בו הן שוהות בתל אביב בחודשים האחרונים. הן היו כל כך עסוקות מאז, שבקושי הספיקו לחשוב על הטראומה האישית שחוותה כל אחת מהן. עכשיו הן משחזרות בפניי את מה שעבר עליהן. לאורך השבת הן כולן היו נצורות בבתים. "אני ישנתי אל ההורים שלי ביום שישיעם הבן הקטן", מספרת סעדון. "שני הילדים הגדולים נשארו עם בעלי בבית שלנו. רק ביום ראשון הצלחתי לחבור אליהם, והבנתי - לראשונה בחיי כתושבת שדרות - שהפעם צריך לצאת מהעיר". המשפחה התפנתה לבית קרובים בראשון לציון, ובהמשך השבוע עברה למלון קראון פלאזה בתל אביב, יחד עם רבים ממפוני שדרות. באותו זמן, חברת הצוות ישראלה אביטן  עדיין היתה נצורה בממ"ד בבית הוריה, שאיתם בילתה את החג. "לא הייתי מוכנה לצאת בכלל. היינו יחד עם האחים שלי והאחיינים - מעל 20 איש בממ"ד נורא קטן, בלי חשמל, בלי מזגן. מדי פעם יצאתי מהממ"ד לחפש אזור קליטה, כדי להתעדכן לגבי חברים שמאוד דאגתי להם. הייתי בקשר עם חברה שגרה באזור המשטרה והבנתי שהמצב חריג אבל גם אז לא קלטתי שזה כל כך חמור. התחלתי לקבל תמונות מזעזעות מהטבח של האזרחים הוותיקים שהיו בדרכם לטיול בים המלח. הם בכלל לא היו תושבי שדרות. הם רק עצרו בדרך לתקן פנצ'ר". הלחץ הלך וגבר. גיסתה של אביטן, מזכירת ראש העיר, עדכנה אותה במתרחש. חברה טובה שלחה הודעת פרידה כששמעה את המחבלים מחוץ לדלת. "ביום שלישי הבנתי שאני לא יכולה להכיל את המתח הזה יותר. אחרי שלושה ימים בלי שינה, בלי אוכל, בלי מקלחת, הרגשתי על סף עילפון. הגעתי לתל אביב באופן פרטי". כשהתקבלה ההחלטה הרשמית על פינוי התושבים היא הגיעה למלון  בתל אביב, ומאז היא שם. כבר ארבעה חודשים. חברת הצוות השלישית, שוהם מזרחי , אירחה בשמחת תורה את בני משפחתה בביתה, בשכונה חדשה שעדיין בבנייה, וסביבה שטחים פתוחים. "כל השבת היינו צריכים לשמור על שקט מוחלט. פתחנו מצלמות מחוץ לבית כדי לראות מה קורה. הצבא הגיע לעשות סריקות. נודע לנו בשעות הבוקר ששני חברים שלנו יצאו לריצה עם עוד חבר. אחד מהם דיווח לנו שהוא לא יודע מה קרה לשני. לקראת מוצ"ש הבנו שהוא נרצח. קיבלתי טלפון מסגן ראש העיר, שהולכים להודיע לאשתו של הנרצחה ומבקשים שאגיע לשם. השארתי בבית את כל המשפחה: שלושת הילדים ובעלי, אמא שלי, אחותי עם הילדים שלה ועוד אחות". סעדון מסבירה: "חלק מתהליך העבודה של הרווחה במצבים כאלה הוא נוהל 'בשורה מרה'. משבת נפתחה תחנה במד"א בשדרות שאליה הגיעו הרבה גופות שנמצאו באזור. עובדי הרשות – סגן מנהל המחלקה עם ראש העיר וסגן ראש העיר ועוד עובדים – זיהו גופות. צוות רווחה יצא לבצע נוהל 'בשורה מרה' – לעדכן את המשפחות באופן רשמי". מזרחי הצטרפה לצוות כחברה קרובה של משפחת הנרצח. אחרי ההלוויה, ביום רביעי, היא התפנתה עם משפחתה לאילת, שם שהו במשך חודש, ואחר כך עברו גם הם למלון בתל אביב". "אצלנו כעובדים סוציאליים התהליכים הם הפוכים מאשר אצל אחרים. שאר האנשים חווים טראומה, ביצר הישרדותי קמים, מתפנים, נותנים מענה לילדים ולמשפחה, מייצרים יציבות ואיזון, ורק אז מחליטים שהם חוזרים לעבוד. אצלנו זה הפוך- עברנו את הטראומה כמו כולם, אבל במקביל מיד התחלנו לעבוד"    מתי, למרות הטראומה האישית והדאגה למשפחה, מתפנים ודואגים לאזרחים הוותיקים? מזרחי: "אני יכולה להגיד שאנחנו כבר כל כך מתורגלים בחירום שזה מגיע ביחד. עד היום אנחנו לא באמת מצליחים להתפנות לגמרי למשפחות שלנו ולעצמנו, לעבד כל מה שעברנו. בהתחלה באמת עבדנו בחירום. יש כאלה שכבר ביום הראשון התחילו לתת מענה לתושבים ולפנות תושבים. נכנסנו לעבודה 24/7. הילדים היו עם בעלי כל היום. ככה זה היה גם אצל החברות שלי". סעדון: "אי אפשר באמת לנתק את האישי מהמקצועי. כמו שאמרה שוהם, אנחנו מתורגלים לזמני חירום. אצלנו כעובדים סוציאליים התהליכים הם הפוכים מאשר אצל אחרים. שאר האנשים חווים טראומה, ביצר הישרדותי קמים, מתפנים, נותנים מענה לילדים ולמשפחה, מייצרים יציבות ואיזון, משתעממים ואז מחליטים שהם חוזרים לעבוד, בדרך כלל כשמחייבים אותם. אצלנו זה הפוך. קודם כל, עברנו את הטראומה כמו כולם, אבל במקביל מיד התחלנו לעבוד". כמה אזרחים ותיקים חיים בשדרות? סעדון: "כ-3,300 בני 62 פלוס. ברגע שמתחילה הסלמה כלשהי עוברים ממצב של עבודה בשגרה עם מטופלי רווחה למצב של עבודה בחירום עם כלל האוכלוסייה. נותנים מענה לכולם". היו אזרחים ותיקים משדרות שנהרגו ב-7 באוקטובר? "לא. בשדרות נרצחו 37 תושבים ואחד נחטף. לשמחתנו אין ביניהם אזרחים ותיקים. לצערנו אנחנו רואים השפעה של המלחמה אולי באופן עקיף – יש יותר תמותה". שיעור התמותה בתקופה הזאת גבוה יותר? "מנהל המחלקה אמר שהוא בדק ושיעור התמותה לא שונה מהשנה שעברה. אבל, אנחנו רואות שההשלכות של המלחמה גורמות להחמרה במצב של הקשישים. הם יוצאים מסביבתם הטבעית. המעבר לחיים בבית מלון, חדר אוכל  עם הרעש של הילדים מסביב. גם כל הסטרס משפיע".   כמה זכאי חוק סיעוד יש מקרב האזרחים הוותיקים בעיר?  כ-1200 זכאים. כ-30 אחוז. בדרגות התלות השונות.   "אנחנו רואות שההשלכות של המלחמה גורמות להחמרה במצב של הקשישים -הם יוצאים מסביבתם הטבעית. המעבר לחיים בבית מלון, חדר אוכל  עם הרעש של הילדים מסביב  וכל הסטרס משפיעים" איך מאתרים מרחוק את כל האנשים שהתפזרו בפינוי? סעדון: "ביום ראשון בחמש כבר פתחתי את המחשב והתחלתי לעבוד. הצוות – כל אחת במקום שלה. אחת מהצוות הייתה עדיין נצורה בבית. אחת סיפרה שחמותה נרצחה באופקים. אחת הייתה אחרי הטראומה בתחנת המשטרה. אוכלוסיית האזרחים הוותיקים מוגדרת ברשות בראש סדרי העדיפויות לפינוי. ביום שלישי היה הפינוי המוסדר הראשון מטעם הרשות המקומית. עד אז מי שיצא התפנה עצמאית. אני חושבת שגם המדינה וגם העיריה לא ידעו בימים הראשונים שאנחנו הולכים לקראת פינוי המוני של כל העיר. זה קרה תוך כדי תנועה. ביום שלישי התחלנו לפנות קודם כל את האזרחים הוותיקים. העברנו רשימות של מטופלי רווחה בעדיפות גבוהה. ביומיים הראשונים פינינו קרוב ל-5,000 תושבים – אזרחים ותיקים ומשפחות עם בעלי צרכים מיוחדים. עבדנו בצורה יותר תגובתית. הגיעו פניות של אנשים בחרדה מאוד גדולה ומיד טיפלנו. היו כאלה שהצלחנו לבצע פניה יזומה אליהם. הפינוי הראשון היה לים המלח. לפנות אזרחים ותיקים לים המלח זה לא הדבר הכי נכון לעשות. כי לא מספיק לפנות, צריך גם לתת שירות. לוודא שהם מקבלים מענים. אחרי חודש וחצי שהיינו עסוקים רק בפינויים. הדבר החשוב יותר מבחינה מקצועית היה לאתר את אותם אזרחים ותיקים שצריכים פינויים למסגרות אחרות, לא לבתי מלון,  – לבתי אבות, לדיורים מוגנים, למסגרות סיעודיות, למסגרות של ירודים קוגניטיביים".   מתי נפתח חמ"ל רווחה? "חמ"ל משרד הרווחה נפתח בהמשך הדרך, תוך כדי תנועה. הכול במלחמה נעשה תוך כדי תנועה. וזה באמת אחד המענים המדהימים שמשרד הרווחה מחוז דרום הצליח לייצר עבורנו. זה גם השתכלל וגם נתן לנו מענה מאוד מהיר לפינויים למסגרות. פינינו ככה עשרות רבות, כשצריך להבין כל אחד מה הסטטוס שלו, מה המקום המתאים לו, איפה גרה המשפחה, אם יש לו עובד זר". והרגשתן שיש לכן גב יציב ממשרד הרווחה? "חד משמעית. אני חושבת שהפעם זה נחווה אחרת. זו סיטואציה אחרת. אנחנו רגילים לעבודה בחירום אבל עד אוקטובר מצב חירום אצלנו היה "טפטופים".  בעשרים שנה האחרונות ובעיקר בשנתיים האחרונות חיינו בין מבצע למבצע. במרכז הארץ אולי לא הרגישו את זה. אבל מבחינתנו זו הייתה מלחמה. המלחמה הפעם הכניסה את כל המדינה יחד איתנו לתוך הדבר הזה, ולכן גם התפעול והתפקוד של מי שנמצא מבחוץ היה אחר. לשמחתי, ובהערכה ענקית אני אומרת - אנחנו מרגישות גב אמיתי. זה לא רק גב. זאת תקשורת ישירה עם המפקחות. תקשורת ישירה עם חמל גריאטריה, עם חמל בריאות הנפש. היו מאוד זמינים. אנחנו עבדנו בשעות לא שעות וגם הם עבדו איתנו, שזה לא מובן מאליו. צריך להזכיר שגם ביטוח לאומי היה מעורב פה יד ביד. הכול עבד כמו מכונה משומנת. המשימות זרמו".   עכשיו אתן פה בתל אביב. הזקנים שלכן באילת, בים המלח, במלונות שונים בתל אביב. איך מנהלים את השירות הזה מרחוק? סעדון: "קודם כל ולפני הכול מבינים שכולנו יוצאים לדרך מאותה נקודת פתיחה, שזה לא לדעת מה אני עושה. זה חדש לכולם. צריך להבין שאתה לא יכול לעשות הכול. אבל כל דבר שאתה כן מצליח לעשות – קטן ככל שיהיה – הוא הישג חשוב. הסיטואציה היא מטורפת. אין לי שאיפה להצליח לתכלל את הדבר הזה לבד, ואני מברכת על כל יד שהושטה לעזרה והיו לא מעט ידיים כאלה. עיריית שדרות ומחלקת הרווחה בשדרות התעשתו מאוד מהר. עידו ז'ולטי, מנהל המחלקה, הוא תושב ניצן. בצאת השבת הוא התקשר אלי ואמר 'ארזתי מזוודה ואני בדרך לשדרות לחמ"ל'. אמרתי לו  - 'עידו אתה מבין מה קורה פה, יש מחבלים בכל פינה'. אבל יש משהו בדרייב הזה של להיות בעשייה שאי אפשר להסביר אותו במילים. זה באמת חלק מההבנה שצריכים אותנו. אני אומרת שיש עוד הרבה כאלה, גם מתוכנו וגם מחוץ למחלקה שבאמת התגייסו. מהמקום של הצורך והרצון לעשייה וההבנה שאנחנו נדרשות, כל אחת השתלבה לעבודה במקום שאליו היא התפנתה. איך שהגעתי לתל אביב התחלתי לעבוד. שוהם הגיעה לאילת עם המשפחה שלה ומיד התחילה לעבוד שם ולתת שירות. כך גם ישראלה. לאורך הדרך שינינו את שיטת העבודה,  כי תוך כדי תנועה מבינים את השטח אחרת, מבינים את הצרכים. בהתחלה כולנו היינו עסוקות אך ורק בפינויים. לאחר מכן הבנו שצריך לראות מה קורה עם האנשים שפינינו, ואז התחלקנו במשימות כי היו כאלה שעדיין עסקו בפינוי. רק אחרי חודש וחצי הגענו לפעילויות הקהילתיות". "בשנתיים האחרונות חיינו בין מבצע למבצע. במרכז הארץ אולי לא הרגישו את זה. אבל מבחינתנו זו הייתה מלחמה. המלחמה הפעם הכניסה את כל המדינה יחד איתנו לתוך הדבר הזה, ולכן גם התפעול של מי שנמצא מבחוץ היה אחר. לשמחתי, ובהערכה ענקית אני אומרת - אנחנו מרגישות גב אמיתי"   האם העובדה שאתן נדרשות מיד לעבודה זו הסחת דעת מבורכת לצאת מהטראומה האישית שעברתן? אביטן: "כן ולא. כן כי זה נותן תעסוקה להיות בתוכה ולא להיכנס לחרדות שרוב האנשים היו עסוקים רק בזה בחודש הראשון. לי לא הייתה הפניות לזה כי כל הזמן הייתי עסוקה בעבודה עצמה. עוד פניה ועוד בקשה. התעסקתי פחות בעצמי. זה בצד החיוב. אבל, מצד שני אתה בעצם מזניח את עצמך ואת המשפחה שלך, שהם בעצמם עברו טראומה. זה לא תמיד היה פשוט. אני יכולה להגיד באופן אישי על עצמי שהיום אחרי ארבעה חודשים אני בסוג של שחיקה, של עייפות, כי לא היה לי מקום לעצור ולהתמודד עם מה שאני חוויתי בתוך הזמן הזה. בשלושה שבועות האחרונים, בעיקר כשאני מניחה את הראש על הכרית,  עולות כל המחשבות. הכול חוזר אליי. כל מה שחוויתי, כל מה ששמעתי, האבדות שהיו בדרך. הפחד, החשש, והמחשבה מה יהיה ביום שאחרי". מזרחי: "אצלי זה דומה. אתמול עשיתי נסיעה עם הילדים שלי לשדרות. מתחילים לעשות את זה באופן הדרגתי, ורק בנסיעה דיברתי איתם על השבת ההיא. היינו כל כך עסוקים בעבודה ובהחלטות על מסגרות חינוך, על יעד פינוי, איפה נכון להיות, האם לחזור או להישאר. לא יצא לנו כמעט לעצור ולדבר. לשאול איך עבר עליכם כל זה. מה אתם מרגישים. ממה אתם מפחדים. התופעות בנסיעה היו קשות. כשהתקרבנו לשדרות הבן שלי רצה להקיא, וזה ברור לי שזה היה רגשי כי זה עבר לו כשנכנסנו הביתה. הבת השניה שלי הייתה בפחדים מטורפים. הבת הגדולה שהיא רציונלית וחוקרת ולא הפסיקה לתחקר ולשאול כדי 'לארגן' לה את המידע במוח. והיו הרבה תגובות דחק. כל הפינוי גרם להשהיה של הטראומה, ואנחנו אחרי תקופה נחזור ונתמודד עם הדברים האלה". סעדון: "בתקופה הראשונה בכלל לא התפננו למשפחה. כשאתה מסיים את העבודה אין לך כוח לשמוע אף אחד, גם לא את הקולות של עצמך וגם לא את הילדים. זה עצוב להגיד אבל זה ככה היה. זה מאוד שוחק. הילדים שלנו באים ואומרים - 'יש לכם זמן לשמוע את כולם ואותנו לא. כל הילדים האחרים הולכים ומבלים ורק אנחנו צריכים להישאר בחדר'. אמירות שהן עוד יותר מוסיפות על תחושת האשמה".   שאלה שעולה הרבה לאחרונה: מי מטפל במטפל? על מנת להמשיך ולתפקד אתן צריכות לעבד את הטראומה שלכן. סעדון: "זה מאוד אינדיבידואלי. אני באופן אישי שניה לפני שהתחילה המלחמה התחלתי טיפול בעקבות 'שומר חומות' שהיה לפני למעלה משנתיים. ביום בהיר אחד זה שקע והתחלתי טיפול. ואז באה המלחמה הזאת. מבחינת מי מטפל במטפל יש משהו שמייחד את המחלקה ואת הצוות שלנו שאנחנו צוות מאוד חברי. אנחנו יכולות להיות אחת בשביל השנייה. כמו שאנחנו יכולות להתבאס ולצעוק אחת על השנייה אנחנו גם יודעות לחבק אחת את השנייה ולשתף במקומות המקצועיים וגם במקומות האישיים. כמחלקה אני חושבת שיש המון מחשבה איך לעשות את זה פחות קשה ממה שזה. מנסים כהנהלה למצוא את הפתרונות כדי להקל. אני כראש צוות חושבת שיש כמה דברים שאני לוקחת לעצמי במה שקשור לטיפול בצוות שלי ולתמוך בהן".   עכשיו אתן בבית מלון בתל אביב... "אנחנו לא מרגישות במלון, זה כלא חמישה כוכבים" יש מי שיטפל בכן? סעדון: "המערכת מאפשרת ומעודדת וזה תלוי ברצון של העובדים. אם עולה צורך או מישהי מבקשת טיפול  - יהיה לה מטפל. מרכזי החוסן עובדים בשותפות מלאה עם העובדים הסוציאליים והם כאן גם עבורנו כעובדים לעצמנו וגם לטובתנו כעובדים עבור הלקוחות שלנו. ברגע שעובדת אומרת שהיא רוצה תמיכה היא תקבל את זה בראש סדר העדיפויות, עוד לפני הלקוחות. זה תלוי ברצון ובבשלות של העובד כאדם". מישהי מכן מתלבטת אם לחזור לשדרות? אביטן: "כן. לפחות בחודשים הקרובים". מזרחי: "אני לא יודעת אם אני אחזור לשדרות. יש חוסר ידיעה והרגשה של חוסר שליטה. אנחנו לא יודעים כלום. אני מבינה שהמצב המדיני מאוד מורכב. מקבלים המון מסרים סותרים.  קשה לקבל החלטה. אנחנו במחאות נגד ההחלטה להחזיר את התושבים לשדרות. אנחנו עדיין במלחמה, ולהחזיר ילדים לעיר שאין בה כלום, ואין בה חינוך, וגם אם יהיה - ספק אם מישהו ישלח את הילדים". סעדון: "השאלה מה האלטרנטיבות שעומדות בפניי? אני החלטתי לפני שבועיים שאני מתחילה לחזור קצת להרגיש את הבית עם הילדים. נסעתי כבר לשני סופי שבוע בשדרות. אני מסכימה עם שוהם. יש הרבה דברים שהם בעלטה. חוסר הוודאות וחוסר הידיעה מאוד בולטים בתקופה הזו. גם אם נחזור אנחנו לא יודעים למה נחזור ואיך. אנחנו נערכים כמחלקה לכל התרחישים האפשריים אבל נשאלות שאלות. אני לא יכולה להגיד שיש לי הרבה התלבטויות אם לעזוב את שדרות כי אין לי משהו אחר".   אתי, את רוצה לדבר על התובנות שלך מכל מה שקרה? "אני יוצאת מהמלחמה הזאת עם הרבה תובנות חדשות והרבה שינוי אישי. קודם כל, שתמיד נשים את מבטחנו בהשם".   למרות מה שקרה ב-7 באוקטובר? "דווקא בגלל זה. אני חושבת שכל מי שניצל, כמו כל מי שנרצח, בסוף לא היה בגלל אף אחד, אלא בגלל משהו אחר. לא בזכות הצבא או המדינה. זה מה שהיה צריך לקרות מאת השם. זו אחת התובנות שלי לשים את מבטחי בהשם. אני מחדדת את האמונה שלי בימים האלה ואני שמחה על כך. דבר שני, לבוא במידת הרחמים לעצמי ולמי שנמצא סביבי ולהבין שאף אחד לא עושה משהו מתוך כוונה להרע, אלא באמת התקופה היא מטורפת ואם מישהו עשה צעד או מעשה שלא צלח אז הוא לא התכוון לזה. זו התקופה. אמונה זה לא רק כשקורים דברים טובים. זה עניין של קבלה. האמונה מאוד מחזקת, למי שזה עובד לו. אני רוצה שמה שייצא מהשיחה הזאת זה קודם כל שאנחנו רשות ומחלקה שהצליחה מתוך הכאוס לייצר הרבה דברים טובים. בלי אנשים טובים ועובדים טובים זה לא היה קורה. זה מה שלי הכי חשוב".   אני רוצה לסכם במילים שלי. זכיתי להכיר אתכן ולהיווכח שוב בפער הבלתי נסבל בין האנשים הנפלאים בעם הזה לבין איך המדינה מתנהלת מלמעלה. אני רוצה להודות לכן על המפגש הזה.         .

4 חודשים אחרי הטבח, העו"סיות של שדרות מתחילות לעבד את הטראומה האישית

ראיון מיוחד עם עובדות הרווחה בעיריה על הפעילות האינטנסיבית של טיפול במפונים, על החרדות האישיות והדאגות המשפחתיות, ועל החברות המיוחדת ביניהן

Read More
bottom of page