ממפונים לפעילים: עם ה"וטרנים" המפונים של שדרות בים המלח

הפינוי מהעוטף לא רק הרחיק אנשים מבתיהם ומהסביבה המוכרת, אלא  יצר  גם  סדקים במארג רב-תרבותי  של קהילות מגוונות שנבנה לאיטו בעשרים השנים האחרונות. אוכלוסייה מבוגרת היא הפגיעה ביותר לקשיים הנובעים ממצב זה

ד"ר חן ברם

אנתרופולוג, מרכז טרומן, האוניברסיטה העברית

משדרות לים המלח, ומים המלח לחיילי צה"ל 

'המרכז המשימתי לגיל השלישי' הוא פרויקט שפעל לאחרונה בקרב מפונים משדרות במלונות ים המלח,  ביוזמת מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות (מקו"ם), בשיתוף עיריית שדרות. הצטרפתי בשלבים שונים ליוזמי ומפעילי הפרויקט הזה. בשורות הבאות אני מבקש לספר על התנסות זו, ולחשוב גם על לקחיה. זו אם כן התבוננות של אנתרופולוג ומנחה קבוצות שנכתבת מעמדה אתנוגרפית- מעורבת.  

דנה, העובדת עם גמלאים בכל הארץ מטעם 'מקום' הזכירה את המשימה המרכזית של  המרכז בטקס הסיום של הפרויקט: "לארוז חבילות לחיילים השומרים על ארצנו. כל בוקר ואחה"צ הגיעו לפה עשרות של גמלאים וגמלאיות ממלונות ים המלח, אנשים שפונו מביתם, על מנת לארוז חבילות לחיילי צה"ל ולכתוב להם ברכות. 5000 חבילות נארזו פה ונשלחות לחיילים בעזה".  הפרויקט, אם כן, הפך את המפונים המבוגרים מאוכלוסייה המתמודדת עם קושי, הנתפסים כאנשים במצוקה - לשותפים במאמץ לאומי .

התבוננות באירועי היום בו החל לפעול המרכז מדגימה עד כמה גישה זו התקבלה בהתלהבות ע"י המתנדבים שהתקבצו מקרב המפונים הקשישים. בתוך שלוש שעות עשרות מתנדבים שהגיעו למשמרת ארזו מאות רבות של חבילות שי וסיימו את כלל המוצרים שנועדו להספיק לכמה ימי התנדבות , ונדרשה פעולה מהירה לחידוש המלאי. במילים אחרות ,נדמה היה שהגמלאים המבוגרים רק חיכו להזדמנות זו להפוך ממפונים פאסיביים למתנדבים פעילים. 

הפרויקט  הצליח להציע גישה שונה בעבודה מול אוכלוסייה שקודם בעיקר הגיעו עדויות על קשייה.

נחשפו גם דילמות ואתגרים הקשורים למצבם של מפונים מבוגרים  בעת מלחמה ולמדיניות כלפיהם, וגם אלה ראויים להתייחסות. גם אופיו קצר המועד של הפרויקט מעלה שאלות: יוזמה זו  הצליחה  להנחיל למשתתפים  הכרה בכוחותיהם, אבל  גם  השאירה אותם עם תחושה של  סיום קודם שנמצאו המשכים אחרים  –  שנלוותה לכלל  סימני  השאלה הגדלים על העתיד. כל אלה מזכירים לנו שמדובר על סיפור שעדיין לא נגמר, ואולי בין הקוראים יהיו כאלה שיירתמו להציע לו המשכים אחרים . 

שדרות ותושביה לא נפגעו בצורה אנושה כמו חלק מהקיבוצים, ואנשי החמאס, שהתבצרו במשטרה,  לא הצליחו לחטוף תושבים מהעיר. ואולם, האוכלוסייה העירונית הגדולה יחסית והפיצול בין אזורים מרוחקים שאליהם הגיעו המפונים הפכו את האתגרים של שדרות לייחודיים בקרב המפונים מחבל עוטף עזה.  תושבי  שדרות  מצאו עצמם מפוזרים  בארץ, עם ריכוזים גדולים במלונות ים המלח, בירושלים ,בנתניה ובבת-ים.

קהילות קיבוציות שהגיעו למלונות ים המלח סבלו מפגיעות קשות ביותר, אבל המבנה והאופי הקהילתי שלהן אפשרו מידה רבה יותר של התמודדות משותפת. הפינוי משדרות יצר סדקים במארג רב-תרבותי שנבנה לאיטו בעשרים השנים האחרונות. אוכלוסייה מבוגרת היא הפגיעה ביותר לקשיים הנובעים ממצב זה, כיוון שלרבים מהם  רמת שליטה נמוכה בעברית ותלות רבה יותר בסביבה שבה התמקמו מחדש לאחר ההגירה

בריכוזים  אלו  התארגנה  העירייה, בסיוע  גורמים שונים ומתנדבים, כדי לענות על הצרכים הדחופים ביותר  כגון  הקמת בתי ספר, שירותי בריאות,  רווחה ועוד.   'המרכז המשימתי לגיל השלישי' נועד לתת מענה נוסף לאוכלוסייה שנותרה מעט בשוליים בתהליך זה - כמה אלפי מפונים מבוגרים, בגילאי 90-65, שלמעלה מ- 2,000 מהם הגיעו למלונות ים המלח. 

המציאות הזו יוצרת אתגרים וקשיים ייחודיים. מפונה מאשקלון שתיעדה את חוויותיה במלון הסבירה כי "השהות במלון מנטרלת שמץ אחרון של יציבות ותחושת עצמאות שנותרה, אם בכלל נותרה".

היא תיארה את המתחים הנוצרים בין קבוצות שונות במלון, את אי הודאות הקשורה בהחלטות לטווח קצר של הרשויות והעדר מדיניות ברורה, ואת הקשיים הספציפיים של מעבר מחיים מלאים לחיים בסביבה שאין בה תנאים לעצמאות בסיסית - החל מבישול עצמי של אוכל ועד לטיפול בכביסה. תיאוריה מבהירים כיצד השהות ארוכת הטווח במלון המלא במפונים מנטרלת כל תחושה של מסוגלות. 

מצבה של אוכלוסייה מבוגרת בקרב המפונים 

ואולם ביחס לאוכלוסיות הקשישים המפונים, שאלות אלה נדחקו הצידה מול עניינים דחופים יותר, שנגעו בעיקר לאוכלוסייה המבוגרת יותר, התלויה בקשר שוטף עם גורמי בריאות ורווחה. לקראת סוף אוקטובר החלו להצטבר עדויות על מצבם הקשה של מפונים קשישים,  כתבה ב"ישראל היום" תיארה  תסמיני חרדה ומצוקה,  מחסור במוצרים בסיסיים, בציוד רפואי ובתרופות. בעקבות זאת הוקם, בסיוע משרד הרווחה, מרכז יום לקשישים באחד מבתי המלון ונעשתה עבודה לאיתור צרכים  דחופים. ואולם בעוד שמקרי המצוקה הקשים החלו לקבל מענה, המשיכו להגיע מים המלח עדויות שונות על קשיים ותסכול רב של מפונים מקרב האוכלוסייה המבוגרת שחוו קשיים מסוג שונה.   

עמותה העוסקת בשירותי סיעוד קיבלה מנדט להפעלת מועדון במקום, הובאו מופעים ואורגנו פעילויות  –  אבל דומה שרבים מקרב האוכלוסייה המבוגרת לא מצאו את מקומם בפעילות זו: הם חיו חיים פעילים וכעת הפכו מאנשים בעלי זהות, שהיו חלק מקהילות מקומיות מגוונות, לאובייקטים לשירותים שונים שמזוהים עלידי  מספרי החדרים שלהם במלון.  העובדה שמלונות מסוימים הפכו להיות מאוכלסים כמעט אך ורק באוכלוסייה מבוגרת השפיעה גם היא על אופי הסביבה ותחושת הקושי של מי שחיו קודם בבתיהם בשכונות השונות של שדרות.

ההבדלים בין הקהילות השונות במלונות ים המלח השפיעו גם הם. כמה קהילות קיבוציות הגיעו גם הן למלונות ים המלח. הן סבלו מפגיעות קשות ביותר, אבל המבנה והאופי הקהילתי שלהן אפשרו מידה רבה יותר של התמודדות משותפת ודינאמיקה שונה של יחסים בין-גיליים.

אבל השכנות הקרובה, דווקא לאור התארגנות פנים קהילתית זו, הגבירה את התסכול בקרב המפונים  משדרות. בה בעת פעילויות שהתארגנו בקרב חלק ממפוני שדרות (כגון טקסי הפרשת חלה) הביאו גם מתחים: בעוד שבשדרות עצמה נוצרה עם השנים קהילה רב- אתנית ,ובשכונות שונות אף קהילה מקומית עם אופי רב תרבותי, היו מפונים שהרגישו כי המצב החדש ייצר מחדש הפרדות על בסיס של זהויות אתניות, ותק ושפות דיבור. דינאמיקה זו העצימה את התסכול ותחושה של דחיקה לשוליים בקרב חלק מהמפונים המבוגרים. ואמנם, עיקר הפעילות שהופנתה לאוכלוסייה המבוגרת  נעשתה בעברית, בעוד שכשליש מכלל המפונים משדרות בים המלח הם דוברי רוסית, המחולקים בעצמם לאוכלוסיות שונות, שהגדולות בהן היא  קהילה גדולה של יוצאי קווקז, ולצידם גם קהילה מגוונת של יוצאי רוסיה ואזורים אחרים בברה"מ לשעבר (רובם מרקע אשכנזי, מיעוטם מהקהילה הבוכרית). 

מערכות העירייה התארגנו כך שניתנו שירותים שונים לדוברי רוסית ע"י עובדי עירייה דוברי רוסית שהיו בין המפונים, אבל יש לקחת בחשבון את ההתמודדות המורכבת הכרוכה בכך:   עובד מקצועי של מחלקת שירותים חברתיים או מחלקת קליטה מוצא עצמו במצב בו מצד אחד האוכלוסייה איתה הוא עובד הם כעת שכניו למלון  בחדר, ובה בעת  יש לו  גם  אתגרים  ברמה המשפחתית והאישית.  ברקע, כאמור, עמד גם  אופי הפעילות  שנתנה כעת לאוכלוסייה המבוגרת  ,שהדגישה מחדש את ההבדלים בין קבוצות שונות בקרב המפונים. 

יוזמת מועצת הקבוצות והקהילות (מקו"ם)

הדים  שונים לקשיים אותם חווים המפונים המבוגרים  הגיעו גם לאנשי מועצת הקהילות ולארגונים המרכיבים אותה. זה אם כן המקום לומר כמה מילים על גוף זה שהקים בעקבות זאת את פרויקט "המרכז המשימתי." מקו"ם – מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות – היא ארגון גג המאגד בתוכו 14 ארגונים המהווים רשתות ותנועות של קהילות וקבוצות משימתיות הפזורות בכל רחבי הארץ, מקרית שמונה ועד אילת, ופעילים בהם  אלפי  חברות וחברים, המאוגדים  ביותר  מ  300  גרעינים וקהילות שונות. לתנועות החברות במועצה  זהויות שונות ומגוונות שמשותף להם הרצון לפעול לחיזוק המרקם החברתי במדינה,  במיוחד באמצעות פעילות בשכונות ויישובים בפריפריה הגיאוגרפית-חברתית.

מועצת הקהילות והקבוצות היא אחד הגופים הבודדים בחברה הישראלית שבה פועלים יחד אנשי חינוך וקהילה מארגונים בעלי זהויות מגוונות שלחלקם גישות אידאולוגיות וערכיות שונות מאד. כל זה מתרחש במציאות ישראלית שבה החלוקה לזרמי חינוך שונים מנציחה כבר מילדות הפרדות ואף מחלוקות.  המועצה משקיעה רבות ביצירת דיאלוג, או ליתר דיוק- רב- שיח מתמיד בין חברי התנועות השונות, וכלי מרכזי לכך הוא יצירת פעילות משותפת.

"המרכז המשימתי" וצורת עבודתו 

צוות הפרויקט שכר טרקלין  המשמש לאירועים שונים במלון שכמעט כל דייריו הם מפונים מבוגרים משדרות ובו נבנה "פס הייצור"  שבו הורכבו החבילות לחיילים.

תוך זמן קצר התגבשה קבוצה של קרוב למאה מתנדבים מקרב האוכלוסייה המבוגרת, שהגיעו בשתי משמרות שונות ל'חדר הייצור' המאולתר.  ארגזים של אריזות מוכנות של חבילות שי לחיילים החלו להצטבר במהירות. תשומת לב מיוחדת נתנה ע"י המתנדבים לברכות לחיילים שצורפו לחבילות השי, שרבות מהן היו דו- לשוניות וצבעוניות וניכר שנכתבו בהתכוונות רבה.  מובילי הפרויקט ארגנו  גם פעילויות חברתיות מגוונות  .חגית  וגרא  מתנועת "מדור לדור", שהובילו את הפרויקט יחד עם אירה,  עובדת סוציאלית מעיריית שדרות,  השכילו ליצור עם המשתתפים היכרות אישית במהירות ולהפוך אותם לשותפים ולא רק צרכני שירותים. המספר הרב של יוצאי קווקז, ושל דוברי רוסית בכלל, בקרב המפונים הוביל למעורבות הרבה של אנשי תנועת 'מדור לדור' בפרויקט. היכולת לנוע בין שפות ותרבויות שמאפיין רבים מהפעילים של  תנועה זו שימש משאב חשוב לפרויקט. למרות שהשילוב בין עבודה משימתית לפעילות חברתית נשמע מתבקש, זה לא היה פשוט: חלק מהמתנדבות המבוגרות הדגישו שהן בא ו לעבו ד ולתרום  – ולא שוב לשבת במועדון. אבל גם הן התרככו כאשר נוכחו שהפעילות החברתית משולבת בזו ההתנדבותית וגם תורמת לה. 

היה גם ניסיון לשלב בפרויקט מרכיב נוסף  ולנצל אותו כדי לתעד את סיפוריהם האישיים של הוותיקים  ,ואף לאגד אותם כדי שישמשו  זיכרון לדורות הבאים.  זיכרונות של אירועי עבר, ובכללם גם אירועים קשים שבכל זאת הצלחנו להתמודד עימם, יכולים לסייע להגברת החוסן בעת ההתמודדות עם הקשיים שחווים כיום המפונים מיישובי העוטף.  ואמנם, רבים מהמפונים שהגיעו להתנדב  עברו  התמודדויות לא פשוטות,  וסיפוריהם כוללים נקודות מפתח רבות בתולדות העם היהודי במאה האחרונה: בין מפוני שדרות אפשר למצוא את בני הדור הראשון שהגיעו לישראל ממרוקו או את ילדיהם,  והיו שותפים להקמת העיר מראשיתה  ,אחרים שהצטרפו אליה במהלך השנים, עולים מברית המועצות שמשפחותיהם שרדו את השואה והם התמודדו ע ם עליה לישראל והשתלבות בה בגיל מבוגר יחסית- ואלה רק דוגמאות ראשונות לסיפורים ידועים. לצידם יש מפונים בעלי זהויות מגוונות נוספות. כך למשל עולי קווקז, אחת הקבוצות הגדולות בקרב המפונים המבוגרים בים המלח, נושאים איתם סיפורים מוכרים פחות.

בד בבד, דומה שהפרויקט תרם למפונים המבוגרים  בכך שייצר אפשרויות למצוא אוזן קשבת ולנהל שיחה – על העבר וגם על קשיי ההווה. המפגש  בין  מתנדבי  הארגונים הפעילים במועצת  הקבוצות והקהילות לבין המפונים תרם לתחושת ערך עצמי ויציאה מתחושת בידוד חברתי במלונות.

אופיו קצר המועד של הפרויקט מעלה שאלות: יוזמה זו  הצליחה  להנחיל למשתתפים  הכרה בכוחותיהם, אבל  גם  השאירה אותם עם תחושה של  סיום קודם שנמצאו המשכים אחרים  –  שנלוותה לכלל  סימני  השאלה הגדלים על העתיד

מ"ביחד אבל לחוד" ל"לחוד – אבל ביחד" 

יוזמי הפרויקט קיוו שבמרכז התעסוקתי – משימתי  ישתתפו בו מפונים מכל הקבוצות בקרב מפוני שדרות, ובו בזמן שיינתן בו מקום גם לעולים דוברי הרוסית. המציאות בשטח התבררה כמורכבת יותר.  הניסיונות ליצור שיתופי פעולה עם עובדים חברתיים שהיו בקשר עם מפונים בחלק מהמלונות,  מעבר למעגל של הקהילות דוברות הרוסית,  נתקלו כבר בשלבי הבניה בקשיים.  אנשי מקצוע חיצוניים שקיבלו מהעירייה את המנדט  לטיפול בנושא העבודה עם אוכלוסיית הקשישים הביעו תמיכה עקרונית, אבל זו לא תורגמה לסיוע בפועל שיאפשר להגיע לכלל האוכלוסייה המבוגרת במלונות השונים . 

הגישה ש"מיסגרה "את העבודה עם האוכלוסייה המבוגרת במסגרת סיעודית, שבמרכזה מתן שירותים שבבסיסם הנחות על פאסיביות וחולשה של אוכלוסייה זו השפיעו כנראה גם על היחס ליוזמה של המרכז המשימתי, שבבסיסו עמדו הנחות שונות לגמרי.

עבור  בני הקבוצות השונות של העולים דוברי הרוסית ברור שהמרכז  סייע ביצירת מענה לצרכים שקודם לא זכו להתייחסות מספיקה. במובנים רבים, ניתן  לתאר את מצבם  קודם להקמת המרכז  כ"ביחד, אבל לחוד" :  לכאורה,  הם היוו  חלק מכל המפונים  ,קיבלו  ברמה הפורמלית את אותם שירותים, אבל בפועל – נוצרה מציאות בה הם חשו לחוד. בשונה מחיי היום יום בשדרות  בסביבה שנוצרה במלונות  המרחב עוצב  כשבמרכזו  תרבות המזוהה עם הקבוצות הוותיקות, והם חשו בשוליים.  ההתנדבות במרכז המשימתי יצרה מעבר למצב שונה, שניתן לתארו כ"לחוד, אבל ביחד" -  אמנם, רוב המתנדבים היו מקרב העולים, אבל יחד איתם היו גם בעלי זהויות אחרות והיה מפגש עם מתנדבי מ ועצת הקהילות והקבוצות, שבעצמם ייצגו קבוצות וזהויות רבות בחברה הישראלית.  והחשוב ביותר: הם פעלו ביחד, כמתנדבים במשימה 'כלל ישראלית', למען החיילים של כולם, ובפעילות זו היה ברור שלניסיון שלהם ולכוחות שהם מביאים איתם יש מקום וחשיבות. 

במהלך הפעילות התגבשה קבוצה משמעותית של מפונים שהגיעו יום יום  לעבודה במרכז המשימתי, והיו משובים טובים מאד מהמשתתפים. למרות זאת, לאחר שבוע שהוקדש לבניית המרכז, ושבועיים נוספים שבהם התקיימה פעילות אינטנסיבית, פעילות המרכז הופסקה. הסיבה המרכזית הייתה פשוטה – עלויות ההפעלה היו גבוהות מדי, ואנשי מועצת הקהילות חשו שלא יוכלו לעמוד בהן לטווח ארוך. הרעיון של אריזת חבילות שי לחיילים נתן בסיס טוב לפעילות כי וון שהמתנדבים התלכדו סביבו ונרתמו בכל כוחם למשימה. אבל בה בעת,  שינוע המוצרים השונים עד ים המלח כדי להוציאם שוב כחבילות שי  היה עניין יקר.

לכאורה,  מתבקש היה לעבור לשלב  חדש בפרויקט, שבו יימצאו משימות אחרות ופעילויות אחרות  (אולי, למשל, בשיתוף פעולה עם  יישובים  וקהילות חקלאיות באזור), אבל  כנראהשלשם  כך דרושה הייתה מידה גדולה בהרבה של תמיכה ושיתוף פעולה מצד הגורמיםהרשמיים שקיבלו מנדט) מהמדינה והעירייה (לעבוד עם האוכלוסייה המבוגרת), והיה צורך גם בתקציב שיאפשר מעבר ממודל פעולה המתבסס על התנדבות לצורת פעולה ממוסדת יותר.

מחשבות לסיכום ולקחים 

מה אפשר ללמוד מהניסיון הקצר של "המרכז המשימתי" בים המלח ? 

ראשית, דומה שהלקח החשוב ביותר נוגע למקומה של אוכלוסייה מבוגרת של מפונים, ואף בשעות משבר  חברתי בכלל.  בשלבים הרא שונים לאחר הפינוי האוכלוסייה המבוגרת סבלה מהזנחה, ולקח זמן לתת מענה לצרכים המיידיים  של הקשישים. ואולם לאחר מכן  ,המענה שניתן היה בעיקר בעל אופי  סיעודי ו"טיפולי  "–  בלי  לקחת בחשבון שמבוגרים רבים  רוצים ויכולים להשתלב בפעילויות שמבטאות יכולת ותורמות לסביבה. הפרויקט שבנו אנשי מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות אפשר למשתתפים להפוך ממצב שבו הם אובייקטים לסיוע למתנדבים המרגישים שהם תורמים למאמץ לאומי ממפונים  שאיבדו את זהותם הקהילתית המתגוררים בחדרי מלון זהים לקהילה הפועלת יחד. בד בבד  ,הפעילות החברתית שלוותה את הפרויקט אפשרה למשתתפים גם לבטא את עצמם כסובייקטים בעלי זהות  וניסיון חיים שניתן לגייסו לבניית חוסן מחודש בזמן משבר.  אין זה מיקרי שיוזמה זו צמחה בקרב פעילים הבאים מהארגונים הקשורים במועצת הקבוצות  –  שכן  היא מבטאת  הגיונות וצורות פעולה מתחום החינוך הבלתי פורמלי והקהילתי שמהווה את ליבת פעולתם של ארגונים אלה. 

שנית, ההתנסות הזו שופכת אור על מצבם של עולים – מהגרים ותיקים בקרב המפונים, ועל הצורך בפעילות המכוונת גם לצרכים ולמאפיינים הקשורים לתרבות ולשפה של קבוצות שונות גם במהלך התמודדות עם משבר . הפינוי לא רק הרחיק אנשים מבתיהם ומהסביבה המוכרת ,אלא  יצר  גם  סדקים במארג רב-תרבותי  של קהילות מגוונות שנבנה לאיטו בעשרים השנים האחרונות. אוכלוסייה מבוגרת היא הפגיעה ביותר לקשיים הנובעים ממצב זה - כיוון שלרבים מהם  רמת שליטה  נמוכה  בעברית, ותלות רבה יותר בסביבה  שבה התמקמו מחדש  לאחר ההגירה.  מאפייני  המצב החדש, כ'מפונים' טעמנו אם כן פוטנציאל של  קשיים לא מבוטלים: תחושות מחודשות של הדרה ושוליות מעמידות בסימן שאלה את תהליכי ההתערות בסביבה הישראלית, ובה בעת המלחמה והאובדן סביב יכולים גם לפתוח מחדש צלקות מהתמודדויות עם קשיים בעבר. אל מול אלה הפרויקט יצר מצב שבו הזהות הקבוצתית והתרבותית מקבלת גם הכרה וגם אפשרות למצוא את מקומה מחדש בתוך הקולקטיב הכלל ישראלי מתוך עמדה של שותפות ותרומה. 

שלישית, ההתנסות הזו שופכת אור גם על הקשיים העומדים בפני מפונים מסביבה עירונית, ושל  עיריות  ורשויות  שצריכות  "להמציא עצמן מחדש" ולתת שירות לתושבים  המפוזרים בריכוזים שונים, חלקם מרוחקים כמו מתחם המלונות בדרום ים המלח.  ההתקפה הרצחנית של חמאס פגעה בראש ובראשונה בקהילות כפריות קטנות יחסית – קיבוצים וכמה מושבים .

למרות הפגיעה הקשה, לקהילות אלו  יכולת גבוהה  של התארגנות חברתית  שהתבטאה בהתמודדות עם הטבח  והמציאות  שנוצרה בעקבותיו.  ההתמודדות של שדרות,  על אלפי תושביה, הייתה מרשימה בהתייחס לנסיבות, אבל שונה ומלווה בקשיים רבים. רמת התפקוד הנמוכה של המדינה אחרי השביעי לאוקטובר הוסיפה ממד נוסף לקשיי ההתארגנות. במצב זה תשומת הלב מופנית תחילה לצרכים הדחופים ביותר. שאלת רווחתם של המבוגרים, כמו גם  הצורך בתשומת לב לריבוי התרבותי בעיר, נדחקו הצידה.  בנוסף, בשעה שבשגרת חיי העיר מתקיים איזון בין הכוחות הפוליטיים השונים, למשל ע"י חלוקת האחריות לגופים עירוניים שונים בין השותפות לקואליציה העירונית, איזון זה לא תמיד נשמר אל מול הצורך להפעיל את הגופים העירוניים  בריכוזי  מפונים.  דינמיקה פוליטית  שגרתית  יכולה להפוך  למכשלה  במצב החדש שנוצר, ואוכלוסיות של מהגרים או מיעוטים הן הראשונות שעלולות להיפגע במצב זה.

שאלה נוספת שראויה לתשומת לב היא מה קורה כאשר אנשי המקצוע מקרב עובדי העירייה – אלה האמונים לתת שירות לאוכלוסיות שונות, הפוכים למפונים בעצמם. במצב כזה פרויקט היוצר שותפות בין אנשי מקצוע "מבחוץ" לבין העובדים העירוניים יכול לסייע גם בהתמודדות זו, ולאפשר לאנשי המקצוע "המקומיים" לתת ביטוי לידע ולניסיון שלהם. היוזמה של אנשי מועצת הקהילות הציעה מענה לאוכלוסיית הקשישים בכלל, ולדוברי הרוסית בפרט, בשיתוף עם העירייה בכלל ועם עובדים מפונים, אבל ללא תמיכה מספיקה מהגופים שמינתה העירייה. 

שותפות זו השיגה פרויקט קצר מועד מוצלח, אבל לא הבשילה למהלך ארוך טווח. 

 *

סיום  הפרויקט צוין בטקס חגיגי ומושקע שאליו הוזמנו  המשתתפים  הנרגשים, ומתן תעודות הוקרה למפונים המבוגרים על פעילותם ההתנדבותית.  בטקס ניכרו ההתרגשות והמשמעות הרבה עבור המפונים,  וסיפוק על מקומם בה. ואולם, דומה שהתחושות  היו  מעורבות: סיום הפרויקט  חשף את הכוחות והיכולות של המשתתפים, אבל גם החזיר אותם למצב הקודם. אחת העובדות המעורבות בפרויקט, מפונה בעצמה, בטאה זו בצורה ברורה בשיחה כעשרה ימים אחרי, כשהדגישה שהיא מתגעגעת לתקופת הפעילות ומקווה שתהייה לכך המשכיות. כל זמן שהמצב נותר בעינו והמפונים עדיין לא חזרו לעירם,  אולי מי מהקוראים של מילים אלה ימצא דרכים נוספות לאפשר למפונים המבוגרים לתת ביטוי ליכולותיהם ורצונם לתרום.