top of page
  • גדי פורת

4 חודשים אחרי הטבח, העו"סיות של שדרות מתחילות לעבד את הטראומה האישית

צוות הרווחה בעיריה נכנס לפעולה מיד אחרי האסון: פינוי התושבים - אזרחים ותיקים תחילה, טיפול במפונים שהתפזרו במלונות ברחבי הארץ, ומתן מענה שוטף לאין ספור פניות. רק היום הן מתפנות לטפל בעצמן ובבני המשפחות, ולא שוכחות להגיד תודה למשרד הרווחה על הגב הרחב, לשותפות האמיצה והנדירה בינן לבין עצמן, וגם לקדוש ברוך הוא. ראיון מיוחד


גדי פורת

עורך מגזין דורות



ב-6 באוקטובר, התכוננו עובדות הרווחה של עיריית שדרות לחגוג את שמחת תורה, כל אחת עם משפחתה. למחרת הן התעוררו לצלילי צבע אדום שהן מכירות היטב. אבל אז החלו להישמע ברחובות העיר קולות ירי וצעקות "אללה הוא אכבר".


"רובנו שומרות שבת, והטלוויזיות לא פעלו", מספרת אסתר (אתי) סעדון, ראש צוות זיקנה. "כשהתחלנו להבין מה קורה פתחנו טלפונים, אבל הקווים קרסו. היו בעיר אזורים בלי חשמל ותקשורת. בקושי הצלחנו להעביר הודעות ווצאפ. אבל קבוצת הווצאפ של המחלקה הפכה לחמ"ל להזעקת עזרה, לקרוא 'הצילו'. אחת מהצוות היתה בבית הוריה סמוך לתחנת המשטרה שבה היו קרבות קשים לאורך כל היום. אחת העובדות גרה בכפר עזה, ושמענו ממנה מה קורה שם. בשלב מסוים, אחת העובדות, דתיה שומרת שבת, שלחה הודעה מוקלטת: 'לא יודעת מה לעשות. המחבלים אצלנו בבניין. מה לעשות? תעזרו לי!'".


אני נפגש עם חברות צוות הזיקנה של עיריית שדרות במלון בו הן שוהות בתל אביב בחודשים האחרונים. הן היו כל כך עסוקות מאז, שבקושי הספיקו לחשוב על הטראומה האישית שחוותה כל אחת מהן. עכשיו הן משחזרות בפניי את מה שעבר עליהן.



"יודעות לחבק אחת את השנייה". מימין לשמאל: ישראלה אביטן, אתי סעדון ושוהם מזרחי


לאורך השבת הן כולן היו נצורות בבתים. "אני ישנתי אל ההורים שלי ביום שישיעם הבן הקטן", מספרת סעדון. "שני הילדים הגדולים נשארו עם בעלי בבית שלנו. רק ביום ראשון הצלחתי לחבור אליהם, והבנתי - לראשונה בחיי כתושבת שדרות - שהפעם צריך לצאת מהעיר". המשפחה התפנתה לבית קרובים בראשון לציון, ובהמשך השבוע עברה למלון קראון פלאזה בתל אביב, יחד עם רבים ממפוני שדרות.


באותו זמן, חברת הצוות ישראלה אביטן עדיין היתה נצורה בממ"ד בבית הוריה, שאיתם בילתה את החג. "לא הייתי מוכנה לצאת בכלל. היינו יחד עם האחים שלי והאחיינים - מעל 20 איש בממ"ד נורא קטן, בלי חשמל, בלי מזגן. מדי פעם יצאתי מהממ"ד לחפש אזור קליטה, כדי להתעדכן לגבי חברים שמאוד דאגתי להם. הייתי בקשר עם חברה שגרה באזור המשטרה והבנתי שהמצב חריג אבל גם אז לא קלטתי שזה כל כך חמור. התחלתי לקבל תמונות מזעזעות מהטבח של האזרחים הוותיקים שהיו בדרכם לטיול בים המלח. הם בכלל לא היו תושבי שדרות. הם רק עצרו בדרך לתקן פנצ'ר".


הלחץ הלך וגבר. גיסתה של אביטן, מזכירת ראש העיר, עדכנה אותה במתרחש. חברה טובה שלחה הודעת פרידה כששמעה את המחבלים מחוץ לדלת. "ביום שלישי הבנתי שאני לא יכולה להכיל את המתח הזה יותר. אחרי שלושה ימים בלי שינה, בלי אוכל, בלי מקלחת, הרגשתי על סף עילפון. הגעתי לתל אביב באופן פרטי". כשהתקבלה ההחלטה הרשמית על פינוי התושבים היא הגיעה למלון בתל אביב, ומאז היא שם. כבר ארבעה חודשים.



ראש צוות זיקנה בעיריית שדרות אסתר (אתי) סעדון. נשואה + 3. "נולדתי וגדלתי בשדרות, סבא וסבתא שלי הגיעו לכאן ממרוקו בשנות ה-50 כשזו עוד היתה מעברה. יש לי תואר ראשון כעו"ס ממכללת ספיר ותואר שני ממכללת אשקלון. 14 שנים עובדת בעיריה בתחום אזרחים ותיקים"


חברת הצוות השלישית, שוהם מזרחי, אירחה בשמחת תורה את בני משפחתה בביתה, בשכונה חדשה שעדיין בבנייה, וסביבה שטחים פתוחים. "כל השבת היינו צריכים לשמור על שקט מוחלט. פתחנו מצלמות מחוץ לבית כדי לראות מה קורה. הצבא הגיע לעשות סריקות. נודע לנו בשעות הבוקר ששני חברים שלנו יצאו לריצה עם עוד חבר. אחד מהם דיווח לנו שהוא לא יודע מה קרה לשני. לקראת מוצ"ש הבנו שהוא נרצח. קיבלתי טלפון מסגן ראש העיר, שהולכים להודיע לאשתו של הנרצחה ומבקשים שאגיע לשם. השארתי בבית את כל המשפחה: שלושת הילדים ובעלי, אמא שלי, אחותי עם הילדים שלה ועוד אחות".


סעדון מסבירה: "חלק מתהליך העבודה של הרווחה במצבים כאלה הוא נוהל 'בשורה מרה'. משבת נפתחה תחנה במד"א בשדרות שאליה הגיעו הרבה גופות שנמצאו באזור. עובדי הרשות – סגן מנהל המחלקה עם ראש העיר וסגן ראש העיר ועוד עובדים – זיהו גופות. צוות רווחה יצא לבצע נוהל 'בשורה מרה' – לעדכן את המשפחות באופן רשמי". מזרחי הצטרפה לצוות כחברה קרובה של משפחת הנרצח. אחרי ההלוויה, ביום רביעי, היא התפנתה עם משפחתה לאילת, שם שהו במשך חודש, ואחר כך עברו גם הם למלון בתל אביב".


"אצלנו כעובדים סוציאליים התהליכים הם הפוכים מאשר אצל אחרים. שאר האנשים חווים טראומה, ביצר הישרדותי קמים, מתפנים, נותנים מענה לילדים ולמשפחה, מייצרים יציבות ואיזון, ורק אז מחליטים שהם חוזרים לעבוד. אצלנו זה הפוך- עברנו את הטראומה כמו כולם, אבל במקביל מיד התחלנו לעבוד"

  

מתי, למרות הטראומה האישית והדאגה למשפחה, מתפנים ודואגים לאזרחים הוותיקים?

מזרחי: "אני יכולה להגיד שאנחנו כבר כל כך מתורגלים בחירום שזה מגיע ביחד. עד היום אנחנו לא באמת מצליחים להתפנות לגמרי למשפחות שלנו ולעצמנו, לעבד כל מה שעברנו. בהתחלה באמת עבדנו בחירום. יש כאלה שכבר ביום הראשון התחילו לתת מענה לתושבים ולפנות תושבים. נכנסנו לעבודה 24/7. הילדים היו עם בעלי כל היום. ככה זה היה גם אצל החברות שלי".


סעדון: "אי אפשר באמת לנתק את האישי מהמקצועי. כמו שאמרה שוהם, אנחנו מתורגלים לזמני חירום. אצלנו כעובדים סוציאליים התהליכים הם הפוכים מאשר אצל אחרים. שאר האנשים חווים טראומה, ביצר הישרדותי קמים, מתפנים, נותנים מענה לילדים ולמשפחה, מייצרים יציבות ואיזון, משתעממים ואז מחליטים שהם חוזרים לעבוד, בדרך כלל כשמחייבים אותם. אצלנו זה הפוך. קודם כל, עברנו את הטראומה כמו כולם, אבל במקביל מיד התחלנו לעבוד".



ישראלה אביטן (38). נשואה + 2. ילידת שדרות. "למדתי במכללת אשקלון. תואר ראשון בקרימינולוגיה סוציולוגיה, אחר כך עשיתי הסבה לעבודה סוציאלית. 11 שנים בתחום אזרחים ותיקים"


כמה אזרחים ותיקים חיים בשדרות?

סעדון: "כ-3,300 בני 62 פלוס. ברגע שמתחילה הסלמה כלשהי עוברים ממצב של עבודה בשגרה עם מטופלי רווחה למצב של עבודה בחירום עם כלל האוכלוסייה. נותנים מענה לכולם".


היו אזרחים ותיקים משדרות שנהרגו ב-7 באוקטובר?

"לא. בשדרות נרצחו 37 תושבים ואחד נחטף. לשמחתנו אין ביניהם אזרחים ותיקים. לצערנו אנחנו רואים השפעה של המלחמה אולי באופן עקיף – יש יותר תמותה".


שיעור התמותה בתקופה הזאת גבוה יותר?

"מנהל המחלקה אמר שהוא בדק ושיעור התמותה לא שונה מהשנה שעברה. אבל, אנחנו רואות שההשלכות של המלחמה גורמות להחמרה במצב של הקשישים. הם יוצאים מסביבתם הטבעית. המעבר לחיים בבית מלון, חדר אוכל  עם הרעש של הילדים מסביב. גם כל הסטרס משפיע".

 

כמה זכאי חוק סיעוד יש מקרב האזרחים הוותיקים בעיר?

 כ-1200 זכאים. כ-30 אחוז. בדרגות התלות השונות.

 

"אנחנו רואות שההשלכות של המלחמה גורמות להחמרה במצב של הקשישים -הם יוצאים מסביבתם הטבעית. המעבר לחיים בבית מלון, חדר אוכל  עם הרעש של הילדים מסביב וכל הסטרס משפיעים"

איך מאתרים מרחוק את כל האנשים שהתפזרו בפינוי?

סעדון: "ביום ראשון בחמש כבר פתחתי את המחשב והתחלתי לעבוד. הצוות – כל אחת במקום שלה. אחת מהצוות הייתה עדיין נצורה בבית. אחת סיפרה שחמותה נרצחה באופקים. אחת הייתה אחרי הטראומה בתחנת המשטרה.


אוכלוסיית האזרחים הוותיקים מוגדרת ברשות בראש סדרי העדיפויות לפינוי. ביום שלישי היה הפינוי המוסדר הראשון מטעם הרשות המקומית. עד אז מי שיצא התפנה עצמאית.

אני חושבת שגם המדינה וגם העיריה לא ידעו בימים הראשונים שאנחנו הולכים לקראת פינוי המוני של כל העיר. זה קרה תוך כדי תנועה.


ביום שלישי התחלנו לפנות קודם כל את האזרחים הוותיקים. העברנו רשימות של מטופלי רווחה בעדיפות גבוהה. ביומיים הראשונים פינינו קרוב ל-5,000 תושבים – אזרחים ותיקים ומשפחות עם בעלי צרכים מיוחדים. עבדנו בצורה יותר תגובתית. הגיעו פניות של אנשים בחרדה מאוד גדולה ומיד טיפלנו. היו כאלה שהצלחנו לבצע פניה יזומה אליהם.


הפינוי הראשון היה לים המלח. לפנות אזרחים ותיקים לים המלח זה לא הדבר הכי נכון לעשות. כי לא מספיק לפנות, צריך גם לתת שירות. לוודא שהם מקבלים מענים.


אחרי חודש וחצי שהיינו עסוקים רק בפינויים. הדבר החשוב יותר מבחינה מקצועית היה לאתר את אותם אזרחים ותיקים שצריכים פינויים למסגרות אחרות, לא לבתי מלון,  – לבתי אבות, לדיורים מוגנים, למסגרות סיעודיות, למסגרות של ירודים קוגניטיביים".

 

מתי נפתח חמ"ל רווחה?

"חמ"ל משרד הרווחה נפתח בהמשך הדרך, תוך כדי תנועה. הכול במלחמה נעשה תוך כדי תנועה. וזה באמת אחד המענים המדהימים שמשרד הרווחה מחוז דרום הצליח לייצר עבורנו. זה גם השתכלל וגם נתן לנו מענה מאוד מהיר לפינויים למסגרות. פינינו ככה עשרות רבות, כשצריך להבין כל אחד מה הסטטוס שלו, מה המקום המתאים לו, איפה גרה המשפחה, אם יש לו עובד זר".


והרגשתן שיש לכן גב יציב ממשרד הרווחה?

"חד משמעית. אני חושבת שהפעם זה נחווה אחרת. זו סיטואציה אחרת. אנחנו רגילים לעבודה בחירום אבל עד אוקטובר מצב חירום אצלנו היה "טפטופים".  בעשרים שנה האחרונות ובעיקר בשנתיים האחרונות חיינו בין מבצע למבצע. במרכז הארץ אולי לא הרגישו את זה. אבל מבחינתנו זו הייתה מלחמה.


המלחמה הפעם הכניסה את כל המדינה יחד איתנו לתוך הדבר הזה, ולכן גם התפעול והתפקוד של מי שנמצא מבחוץ היה אחר. לשמחתי, ובהערכה ענקית אני אומרת - אנחנו מרגישות גב אמיתי.


זה לא רק גב. זאת תקשורת ישירה עם המפקחות. תקשורת ישירה עם חמל גריאטריה, עם חמל בריאות הנפש. היו מאוד זמינים. אנחנו עבדנו בשעות לא שעות וגם הם עבדו איתנו, שזה לא מובן מאליו.

צריך להזכיר שגם ביטוח לאומי היה מעורב פה יד ביד. הכול עבד כמו מכונה משומנת. המשימות זרמו".



שוהם מזרחי (39) נשואה + 3. "בוגרת לימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, מרכזת היחידה למניעת התעללות והזנחה של אזרחים ותיקים ועו"ס לחוק החוסים. עובדת 13 שנה כעו"ס. רוב השנים בתחום אזרחים ותיקים".

 

עכשיו אתן פה בתל אביב. הזקנים שלכן באילת, בים המלח, במלונות שונים בתל אביב. איך מנהלים את השירות הזה מרחוק?

סעדון: "קודם כל ולפני הכול מבינים שכולנו יוצאים לדרך מאותה נקודת פתיחה, שזה לא לדעת מה אני עושה. זה חדש לכולם. צריך להבין שאתה לא יכול לעשות הכול. אבל כל דבר שאתה כן מצליח לעשות – קטן ככל שיהיה – הוא הישג חשוב. הסיטואציה היא מטורפת. אין לי שאיפה להצליח לתכלל את הדבר הזה לבד, ואני מברכת על כל יד שהושטה לעזרה והיו לא מעט ידיים כאלה.


עיריית שדרות ומחלקת הרווחה בשדרות התעשתו מאוד מהר. עידו ז'ולטי, מנהל המחלקה, הוא תושב ניצן. בצאת השבת הוא התקשר אלי ואמר 'ארזתי מזוודה ואני בדרך לשדרות לחמ"ל'. אמרתי לו  - 'עידו אתה מבין מה קורה פה, יש מחבלים בכל פינה'. אבל יש משהו בדרייב הזה של להיות בעשייה שאי אפשר להסביר אותו במילים. זה באמת חלק מההבנה שצריכים אותנו.


אני אומרת שיש עוד הרבה כאלה, גם מתוכנו וגם מחוץ למחלקה שבאמת התגייסו. מהמקום של הצורך והרצון לעשייה וההבנה שאנחנו נדרשות, כל אחת השתלבה לעבודה במקום שאליו היא התפנתה. איך שהגעתי לתל אביב התחלתי לעבוד. שוהם הגיעה לאילת עם המשפחה שלה ומיד התחילה לעבוד שם ולתת שירות. כך גם ישראלה.


לאורך הדרך שינינו את שיטת העבודה,  כי תוך כדי תנועה מבינים את השטח אחרת, מבינים את הצרכים. בהתחלה כולנו היינו עסוקות אך ורק בפינויים. לאחר מכן הבנו שצריך לראות מה קורה עם האנשים שפינינו, ואז התחלקנו במשימות כי היו כאלה שעדיין עסקו בפינוי.

רק אחרי חודש וחצי הגענו לפעילויות הקהילתיות".


"בשנתיים האחרונות חיינו בין מבצע למבצע. במרכז הארץ אולי לא הרגישו את זה. אבל מבחינתנו זו הייתה מלחמה. המלחמה הפעם הכניסה את כל המדינה יחד איתנו לתוך הדבר הזה, ולכן גם התפעול של מי שנמצא מבחוץ היה אחר. לשמחתי, ובהערכה ענקית אני אומרת - אנחנו מרגישות גב אמיתי"

 

האם העובדה שאתן נדרשות מיד לעבודה זו הסחת דעת מבורכת לצאת מהטראומה האישית שעברתן?

אביטן: "כן ולא. כן כי זה נותן תעסוקה להיות בתוכה ולא להיכנס לחרדות שרוב האנשים היו עסוקים רק בזה בחודש הראשון. לי לא הייתה הפניות לזה כי כל הזמן הייתי עסוקה בעבודה עצמה. עוד פניה ועוד בקשה. התעסקתי פחות בעצמי. זה בצד החיוב. אבל, מצד שני אתה בעצם מזניח את עצמך ואת המשפחה שלך, שהם בעצמם עברו טראומה. זה לא תמיד היה פשוט. אני יכולה להגיד באופן אישי על עצמי שהיום אחרי ארבעה חודשים אני בסוג של שחיקה, של עייפות, כי לא היה לי מקום לעצור ולהתמודד עם מה שאני חוויתי בתוך הזמן הזה. בשלושה שבועות האחרונים, בעיקר כשאני מניחה את הראש על הכרית,  עולות כל המחשבות. הכול חוזר אליי. כל מה שחוויתי, כל מה ששמעתי, האבדות שהיו בדרך. הפחד, החשש, והמחשבה מה יהיה ביום שאחרי".


מזרחי: "אצלי זה דומה. אתמול עשיתי נסיעה עם הילדים שלי לשדרות. מתחילים לעשות את זה באופן הדרגתי, ורק בנסיעה דיברתי איתם על השבת ההיא. היינו כל כך עסוקים בעבודה ובהחלטות על מסגרות חינוך, על יעד פינוי, איפה נכון להיות, האם לחזור או להישאר. לא יצא לנו כמעט לעצור ולדבר. לשאול איך עבר עליכם כל זה. מה אתם מרגישים. ממה אתם מפחדים. התופעות בנסיעה היו קשות. כשהתקרבנו לשדרות הבן שלי רצה להקיא, וזה ברור לי שזה היה רגשי כי זה עבר לו כשנכנסנו הביתה. הבת השניה שלי הייתה בפחדים מטורפים. הבת הגדולה שהיא רציונלית וחוקרת ולא הפסיקה לתחקר ולשאול כדי 'לארגן' לה את המידע במוח. והיו הרבה תגובות דחק. כל הפינוי גרם להשהיה של הטראומה, ואנחנו אחרי תקופה נחזור ונתמודד עם הדברים האלה".


סעדון: "בתקופה הראשונה בכלל לא התפננו למשפחה. כשאתה מסיים את העבודה אין לך כוח לשמוע אף אחד, גם לא את הקולות של עצמך וגם לא את הילדים. זה עצוב להגיד אבל זה ככה היה. זה מאוד שוחק. הילדים שלנו באים ואומרים - 'יש לכם זמן לשמוע את כולם ואותנו לא. כל הילדים האחרים הולכים ומבלים ורק אנחנו צריכים להישאר בחדר'. אמירות שהן עוד יותר מוסיפות על תחושת האשמה".

 

שאלה שעולה הרבה לאחרונה: מי מטפל במטפל? על מנת להמשיך ולתפקד אתן צריכות לעבד את הטראומה שלכן.

סעדון: "זה מאוד אינדיבידואלי. אני באופן אישי שניה לפני שהתחילה המלחמה התחלתי טיפול בעקבות 'שומר חומות' שהיה לפני למעלה משנתיים. ביום בהיר אחד זה שקע והתחלתי טיפול. ואז באה המלחמה הזאת.


מבחינת מי מטפל במטפל יש משהו שמייחד את המחלקה ואת הצוות שלנו שאנחנו צוות מאוד חברי. אנחנו יכולות להיות אחת בשביל השנייה. כמו שאנחנו יכולות להתבאס ולצעוק אחת על השנייה אנחנו גם יודעות לחבק אחת את השנייה ולשתף במקומות המקצועיים וגם במקומות האישיים. כמחלקה אני חושבת שיש המון מחשבה איך לעשות את זה פחות קשה ממה שזה. מנסים כהנהלה למצוא את הפתרונות כדי להקל. אני כראש צוות חושבת שיש כמה דברים שאני לוקחת לעצמי במה שקשור לטיפול בצוות שלי ולתמוך בהן".

 

עכשיו אתן בבית מלון בתל אביב...

"אנחנו לא מרגישות במלון, זה כלא חמישה כוכבים"


יש מי שיטפל בכן?

סעדון: "המערכת מאפשרת ומעודדת וזה תלוי ברצון של העובדים. אם עולה צורך או מישהי מבקשת טיפול  - יהיה לה מטפל. מרכזי החוסן עובדים בשותפות מלאה עם העובדים הסוציאליים והם כאן גם עבורנו כעובדים לעצמנו וגם לטובתנו כעובדים עבור הלקוחות שלנו.


ברגע שעובדת אומרת שהיא רוצה תמיכה היא תקבל את זה בראש סדר העדיפויות, עוד לפני הלקוחות. זה תלוי ברצון ובבשלות של העובד כאדם".


מישהי מכן מתלבטת אם לחזור לשדרות?

אביטן: "כן. לפחות בחודשים הקרובים".


מזרחי: "אני לא יודעת אם אני אחזור לשדרות. יש חוסר ידיעה והרגשה של חוסר שליטה. אנחנו לא יודעים כלום. אני מבינה שהמצב המדיני מאוד מורכב. מקבלים המון מסרים סותרים.  קשה לקבל החלטה. אנחנו במחאות נגד ההחלטה להחזיר את התושבים לשדרות. אנחנו עדיין במלחמה, ולהחזיר ילדים לעיר שאין בה כלום, ואין בה חינוך, וגם אם יהיה - ספק אם מישהו ישלח את הילדים".


סעדון: "השאלה מה האלטרנטיבות שעומדות בפניי? אני החלטתי לפני שבועיים שאני מתחילה לחזור קצת להרגיש את הבית עם הילדים. נסעתי כבר לשני סופי שבוע בשדרות. אני מסכימה עם שוהם. יש הרבה דברים שהם בעלטה. חוסר הוודאות וחוסר הידיעה מאוד בולטים בתקופה הזו. גם אם נחזור אנחנו לא יודעים למה נחזור ואיך. אנחנו נערכים כמחלקה לכל התרחישים האפשריים אבל נשאלות שאלות. אני לא יכולה להגיד שיש לי הרבה התלבטויות אם לעזוב את שדרות כי אין לי משהו אחר".

 

אתי, את רוצה לדבר על התובנות שלך מכל מה שקרה?

"אני יוצאת מהמלחמה הזאת עם הרבה תובנות חדשות והרבה שינוי אישי. קודם כל, שתמיד נשים את מבטחנו בהשם".

 

למרות מה שקרה ב-7 באוקטובר?

"דווקא בגלל זה. אני חושבת שכל מי שניצל, כמו כל מי שנרצח, בסוף לא היה בגלל אף אחד, אלא בגלל משהו אחר. לא בזכות הצבא או המדינה. זה מה שהיה צריך לקרות מאת השם. זו אחת התובנות שלי לשים את מבטחי בהשם. אני מחדדת את האמונה שלי בימים האלה ואני שמחה על כך.


דבר שני, לבוא במידת הרחמים לעצמי ולמי שנמצא סביבי ולהבין שאף אחד לא עושה משהו מתוך כוונה להרע, אלא באמת התקופה היא מטורפת ואם מישהו עשה צעד או מעשה שלא צלח אז הוא לא התכוון לזה. זו התקופה.


אמונה זה לא רק כשקורים דברים טובים. זה עניין של קבלה. האמונה מאוד מחזקת, למי שזה עובד לו.

אני רוצה שמה שייצא מהשיחה הזאת זה קודם כל שאנחנו רשות ומחלקה שהצליחה מתוך הכאוס לייצר הרבה דברים טובים. בלי אנשים טובים ועובדים טובים זה לא היה קורה. זה מה שלי הכי חשוב".

 

אני רוצה לסכם במילים שלי. זכיתי להכיר אתכן ולהיווכח שוב בפער הבלתי נסבל בין האנשים הנפלאים בעם הזה לבין איך המדינה מתנהלת מלמעלה. אני רוצה להודות לכן על המפגש הזה.

 

 

 




 

.

 


פוסטים קשורים

הצג הכול
bottom of page