חנה בנימין, אימו של רון ז"ל שנחטף ונרצח ב-7 לאוקטובר מתנחמת בכך שנקבר במקום שרצה לחיות, ומבטיחה לאלמנתו להיות חומת המגן שלה ושל הבנות
ד"ר ליאורה בר-טור
פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה בפסיכותרפיה
על חנה בנימין כתבנו, גדי פורת ואני, כשביקרנו אותה בבית בנה ברחובות לפני מספר חודשים, שם מצאה מקום בטוח מהטילים, מהאימה ומהדאגות המציפות על גורלו של בנה רון שנחטף בשבעה באוקטובר.
התרשמנו מהאישה המדהימה, מלח הארץ, שגילתה צלילות, חוסן נפשי, ואפילו הומור מקאברי בימים בלתי אפשריים של המתנה לחזרתו של בנה, ונאחזה עד לסוף המר בתקווה שיחזור.
מספר שבועות אחר כך התברר שרון נרצח בשבעה באוקטובר. גופתו חולצה והובאה לקבורה ב-20 למאי בפלמחים.
גדי ואני בקרנו אותה בשבעה מוקפת באלפי מנחמים. היא שמחה לראות אותנו כאילו היינו קרובי משפחה רחוקים שקפצו לביקור ואמרה: "יש לי מזל! החזירו אותו שלם אפילו עם בגדי הספורט שלבש. ויש לו קבר. גם היה לו מזל שלא לקחו אותו למנהרות והתעללו בו. הוא היה כזה פדנט לנקיון, היה משתגע שם".
כעבור חודשיים ערכתי אצלה ביקור נוסף - לתמוך, לחזק אם שכולה בת 93. הפעם הביקור היה בביתה הצנוע והנקי למשעי, בראשון לציון. הופתעתי מהחיוניות ומהחוסן שיש לה. היא חזרה לפעילות במתנ"ס השכונתי, ממשיכה להיפגש עם בני משפחתה הרבים. קירות הדירה עטורים בתמונות של בני משפחה. בסלון, על המזנון, תמונות של רון ז"ל, אשתו ובנותיו. למרות האבל והכאב חנה משמרת את חוש ההומור המקאברי שלה: "קברו אותו בארמון על חוף פלמחים, בדיוק איפה שרצה לחיות. עכשיו הוא למעלה משקיף על הים. איזה מקום!"
חנה מדברת ללא הפסק. יש לה צורך גדול לשתף, לחלוק עימי את מחשבותיה ורגשותיה. היא לא בוכה. מתקשה לבכות מאז ומתמיד. כבת בכורה במשפחה של 11 ילדים היה לה תפקיד - להיות חזקה, לסייע בגידול אחיותיה ואחיה. בהמשך הייתה גננת ואחר כך המשיכה בגידול נכדיה. וכך היא אומרת לי לסיום שיחתנו: "אמרתי לאיילת (אשתו של בנה רון ז"ל ) עכשיו אנחנו נהיה חומת המגן שלך ושל הבנות"
איזה תעצומות נפש וחוסן יש באישה צנומה קטנה בת 93. אם שכולה.
Comments