top of page
  • תמונת הסופר/תמערכת דורות

סיפוריהן של ארבע סבתות שכולות

מחובתנו להקשיב, לתמוך ולחבק כבודדים וכחברה, את מי שמתאבלים על נכד או נכדה ובמקביל כואבים את כאבם של ההורים והנכדים האחרים. המאמר מוקדש לזכרם של הנכדים האהובים גיבורי החיל אליקים ליבמן, איל ברקוביץ, יקיר ביטון ואיתן פיש, שנפלו במלחמה

איריס קליימן העצני

פסיכולוגית קלינית


פגשתי את רחל, סבתו של הגיבור אליקים ליבמן ז"ל, בשבעה שלו השבוע. האולם הגדול היה גדוש במנחמים, רחל ישבה בצד ודיברה על האבל של הסבים והסבתות, אבל כבד שאין לו חוקים וכללים, בניגוד לאבל של ההורים והאחים. רחל, אם שכולה שבנה נרצח לפני שנים רבות, נפרדת מנכד אהוב וכאבה כה כבד. עיניה היפות של הסבתא מזכירות את עיני נכדה הגיבור, שהיה מאבטח בהתקפה על הנובה בשבעה באוקטובר, הוא בחר שלא להציל את עצמו אלא להציל פצועים, ותוך כדי פעילות ההצלה נרצח בעצמו.


מימין: יקיר ביטון, אליקים ליבמן, איל ברקוביץ ואיתן פיש. יהי זכרם ברוך



המפגש עם סימי בית הלחמי, סבתו של יקיר ביטון ז"ל, היה מפגש אינטימי ושקט בביתה. סימי מתמודדת עם בעיות ניידות קשות, ובשל כך ישבה את מרבית ימי השבעה על נכדה בביתה. זו גם הסיבה שבגללה לא הצליחה לבוא לטקס הקבורה של יקיר, שהיה ביום חורפי - קר וגשום במיוחד. סימי מספרת על נכד טוב לב ומסור שהיא דאגה לו מאוד כל העת. היא מספרת שהוא בחר לעזוב את בית הכנסת בשבעה באוקטובר, להיפרד ממשפחתו, ללבוש מדים ולהצטרף ללחימה. בשולחן לצידה של סימי, עבודות סריגה יפות. היא מראה לי כובע גרב שסרגה לנכד הלוחם, כובע שלא הספיקה לתת לו ונותר מיותם. עדות לדאגה, לאהבה ולחלל העצום שנותר.

חווה הרשקוביץ ואני נפגשנו לאחר ימי השבעה של נכדה - איתן פיש ז"ל, רק בתום השלושים, כאשר נודע לי על נפילתו. פגשתי את חווה לראשונה בזכות הספר שכתבתי. חווה היא אשה מרשימה וחזקה, אמא לבנים ולנכדים לוחמים, אנשי ספרא וסיפא. המוות כבר נקש בדלת המשפחה בעבר, כאשר חתנה נרצח בפיגוע. חווה עזרה אז לבתה ונכדיה להתמודד עם האבל ואובדן האב. היא ובני משפחתה עסוקים בנתינה ובתמיכה בפצועי צה"ל, כאשר האבל והגעגוע אינם עוצרים, אלא דווקא מדרבנים להמשיך לתמוך ולתת.

ההיכרות שלי עם לאה אברמוביץ, סבתו של איל ברקוביץ' ז"ל, ארוכת שנים. לאה היא עובדת סוציאלית פורצת דרך, שהקימה את ארגון מלב"ב למען חולים דמנטים, וכן את המכון הגריאטרי שנועד להכשיר אנשי מקצוע בתחום. שנים רבות למדתי והעברתי סדנאות, במסגרת המכון הזה. לאה היא גם אחת הגיבורות של ספרי - "במבט לאחור". סיפור חייה מרתק - סיפור של תקומה. משפחתה הצליחה לברוח מגרמניה הנאצית אחרי ליל הבדולח בסוף 1938 ולהגיע לארצות הברית. לאה עלתה בשנות העשרים לחייה, לבדה. היא עסקה בפעילות חלוצית של עזרה לעולים אחרים, הקימה שבט משפחתי לתפארת וכוננה מוסדות מפוארים לטובת הזקנים. היא עסקה ועדיין עוסקת בנתינה לזולת. בראיון לספרי היא אמרה - "לעיתים קרובות אני אומרת לעצמי שעברתי כמעט את כל החוויות הגדולות של החיים - התחתנתי, ילדתי ונשארה לי רק החוויה האחרונה - המוות וזהו."


כשערכנו את הראיון, לאה לא העלתה בדעתה שתאלץ להתמודד גם עם אבדן כה קשה - אובדן של נכד. נכדה איל ברקוביץ' נפל יחד עם חברו הטוב - גל איזנקוט, בזמן פעולה צבאית שנועדה להציל חטופים. לאה מספרת על נכד מוכשר וטוב לב, סטודנט לרפואה שהתחתן בסמוך לנפילתו.


בכתב העת "דורות", המיועד אנשי מקצוע בתחום הזקנה, כתבה לאה אברמוביץ' על חוויית האובדן של הסבים והסבתות: "המלחמה שוב מציפה סוגיה שהפכה לשכיחה מדי - עוד ועוד סבים וסבתות שמתאבלים על נפילת נכד אהוב בקרב, ללא הכרה בסטטוס ובתפקיד שמגדיר אותם. לא ההלכה ולא מנהגים אחרים מספקים לנו הדרכה כיצד לנהוג או להתייחס לאבל הכבד."

סיפורן של ארבע נשים – ארבע סבתות, ממחיש את הצורך לתת מקום ראוי לאבל של הסבים והסבתות. מחובתנו להקשיב, לתמוך ולחבק כבודדים וכחברה, את מי שמתאבלים על נכד או נכדה ובמקביל כואבים את כאבם של ההורים והנכדים האחרים, ומנסים לתמוך ולסייע גם להם. קבוצות תמיכה שמיועדות לסבים וסבתות נפתחו בחודשים האחרונים, קבוצות חשובות ביותר. כולי תקווה שהמפעל הזה ימשיך לפעול ולתת מענה לסבים ולסבתות האבלים.

Comments


bottom of page