top of page
  • גדי פורת

כערבה הבוכייה, כמו מבצר עתיק – חנה בנימין, בת 93, שבנה רון עדיין חטוף

גדי פורת

עורך מגזין דורות


ד"ר ליאורה בר טור, מחלוצות הפסיכולוגיה של הזיקנה בארץ, חזרה נפעמת מאישיותה של חנה בנימין, אימא של רון בנימין החטוף שבשבי החמאס, לאחר שנפגשה איתה ועם בנה וכלתה שמארחים אותה בביתם. "ממליצה לך לערוך ריאיון עם אישה מיוחדת בת 93 , צלולה וחדה, שבנה נחטף בשבת השחורה",  אמרה לי ליאורה לאחר פגישתה. וכך, נלוויתי לד"ר בר-טור לראשון לציון וזכיתי להכיר אישה מופלאה. וזכיתי לתרגום חי של מה זה 'תעצומות נפש' ובורכתי בריאיון יוצא דופן. נא להכיר – חנה בנימין, אימא של רון השבוי בעזה שמייחלת לשובו בהקדם, שמבקשת – "קחו אותי במקומו".


 

עם מי אני יושב ?

עם חנה בנימין, בת 93, דור שביעי בירושלים, ילידת נחלאות. 3 ילדים, 8 נכדים, 7 נינים והנינה השמינית בדרך.


ואת זוכרת את השמות של כולם?

את כל השמות.




ומתי עזבת את ירושלים?

בסוף 47 באנו ליפו. אבא שלי היה בצבא הבריטי. אנחנו משפחה של 11 ילדים (2 אחים ו9 אחיות). אני הגדולה. וכל שנה נולד ילד. היה קשה כי גדלנו בחדר אחד עם מחצלת, מיטה אחת ומזרנים למעלה. בלילה פורסים את המחצלת והמזרנים וישנו אחד עם השני. ככה גדלנו. עד אחרי מלחמת השחרור.

אחרי מלחמת השחרור אבא שלי קיבל דירה ביפו. ומאז חיינו שם. שם גם התחתנתי, גידלתי את הילדים. הכל ביהודה הימית ביפו.


כמה מהאחים עדיין חיים?

אחותי נפטרה לפני חצי שנה. נסעה לאילת לנוח ולא קמה. שני האחים הבנים נפטרו. נשארנו שבע אחיות, ואנחנו מאוד קשורות אחד לשניה.

אני רוצה להגיד לך משהו - אמא שלי נפטרה בגיל 95. לא הייתה חולה ולא כלום. היא השאירה לי צוואה: 'חנה, אני רוצה להגיד לך משהו - את חייבת לשמור על הגחלת'.

ככה המשפחה. אם חס וחלילה הקשר ייפרד אין כלום. זה כבר צוואה. מאז ועד היום אנחנו נוסעות פעמיים בשנה לנופש, רק האחיות. בלי בני זוג. מתפרעים, אוכלים, שותים, צוחקים, עושים חיים, ראשון עד חמישי. פעמיים בשנה, זה הגיבוש.


ובשוטף?

היינו הולכים כל יום שלישי לאחת האחיות וגם בשבת, קבוע אצל אחת האחיות. אוכלים, צוחקים. גם רבים, אבל גם כשמתווכחים - אחרי שנייה כאילו לא היה כלום. אין שנאה. זה מה שלמדתי מאמא שלי וזה מה שאני מעבירה.


והצלחת להעביר את זה?

כן. תשאל אותם (הבן והכלה הישובים בסמוך). עכשיו האחיות שלי אוכלות את הלב כי אני סובלת והן לא יכולות לעזור לי.



אני נמצאת בתוך מערבולת. תגידי תודה שהוא בחיים. אבל איך הוא נפצע. באיזה תופת. שייקחו אותי במקומו. אני, תוך חודש אני אמות. אני עוד אעשה לו אוכל לסינואר. אני אביא לו את הנשק. קחו אותי. מה יש לי? עוד חודש? רק ישימו אותי במרתף אני אמות מפחד


ומה קורה עם הדור הבא, הבני דודים?

כולם ביחד. הילדים שלו, הילדים של אח של בעלי. היינו נפגשים גם עם המשפחה של בעלי. פעם בשנה נוסעים לבית מלון, עם הילדים, עם העגלות. נסענו כמה פעמים לנווה אילן, עם הילדים, הנכדים, העגלות והנינים, 80 איש היינו.

אבא של סבא שלי מירושלים. לסבא שלי הייתה חנות בשוק של העיר העתיקה. אמא שלי עלתה מטורקיה כשהיתה בת 6, אחרי שרצחו את אבא שלה. הגיעה עם סבתא שלי. הלכו דרך ההרים.


כמה את מתגעגעת לימים של פעם?

אין מילים. אז לא היה לנו כלום, אבל הסתדרנו. היה כיף. לא הייתה מלחמה 'מי קנה לי', 'למי קנו'. עד היום אני מסתפקת במה שיש לי. החומר לא היה חשוב, וגם לא היה בכלל.

אפילו שהייתה מדינה ענייה היה אוכל. לא אשכח את הפלפל האדום עם הגבינה עם פרוסה של לחם.


חנה, איך התקשורת עם הנכדים? הם חיים בעולם מושגים אחר לגמרי ממה שהיה פעם

הם שפוטים של סבתא שלהם. אני גידלתי את כל הנכדים. את הנינים כבר לא. הנין הכי גדול כבר בן 7. לא יודעת איך להגיד לך - גידלתי את הנכדים כולם. תואר ראשון ותואר שני לכולם.


אבל הם חיים בעולם של אינטרנט. זאת חשיבה אחרת.

לא מעניין. הם מצלצלים לי. מדברים איתי. הנכד שלי הקטן - טיפלתי בו גם כשבעלי היה חולה מאוד. לא ויתרתי. היה לי קשה.


לפני כמה שנים נפרדת מבעלך?

הנכד שלי היה בן שלוש. זה היה לפני 27 שנים. היום הוא בן 30.

כל הזמן טיפלתי בילדים. הם קשורים אליי. בגיל 22 הנכד שלי קיבל סרן. הקצין שם דרגה על הכותפת, ואת השניה הוא ביקש  שסבתא תשים. המפקד התפלא. הוא שאל את אמא שלו אם אפשר לשכפל נכד כזה. כל הנכדים שלי כאלה.


רון נחטף כשירד לרכוב על אופניים באזור בארי...

רון נולד ב7.7.70. שלוש פעמים 7. חטפו אותו ב-7 באוקטובר, ביום ה- 70 שנה לבארי. הכל 7. ויש 70 יום לחטיפה. אני מחכה רק ל- 7. 7 זה התאריך שלו.יש לו 2 בנות.

היה אצלי ביום כיפור. נסע מרחובות לבית שלי בראשון באופניים. חיכיתי לו למטה לפני שאני הולכת לבית כנסת. הוא אומר לי, 'אמא, קניתי לי אופניים חשמליים שיהיה לי יותר קל בעליה'. אמרתי לו: 'תמיד כשאתה הולך שיהיה לך בתרמיל קצת שקדים ותמרים'. הוא עשה את זה. הם שומעים.

הילדים שלי יודעים, אתה בדרך הביתה – צלצל כשהגעת. כשרון היה נוסע באופניים הייתי אומרת לו תיזהר בכביש, ואל תרכב ליד התהום.

ולא בחוץ לארץ, פה הלך הבן שלי לאיבוד. קשה לי. בתוך תוכי אני לא שקטה.



אחת מהמועדון הבת שלה ובעלה נרצחו במסיבה ונשארו שתי נכדות. אז זה לא מתאים שיבואו מהמועדון לבקר אותי. המועדון שלי הוא בקצה העיר. זה לא מתאים לאנשים מבוגרים לעשות ביקור נימוסים. אמרתי להם - 'אני יודעת שאת אוהבים אותי ואני חסרה לכם. תירגעו - אני אבוא'


מי עוטף אותך היום חוץ מהכלה המקסימה?

הנכדים והנינים. הם פה. באים אלי בשבת. האחיות שלי באות.


ואנשי מקצוע?

כן. באים. מהעירייה בא ראש העיר. היה ישראל זיו מהטלוויזיה. הוא בא. המתנדבת של ביטוח לאומי מעולה. היא יושבת איתי, מדברת והכל.


וממרכז היום שהיית הולכת אליו מישהו בא?

הבעיה היא שאחת מהמועדון הבת שלה ובעלה נרצחו במסיבה ונשארו שתי נכדות. אז זה לא מתאים. הם לא יכולים לבוא כי אין לפה תחבורה ישירה. המועדון שלי הוא בקצה העיר. זה לא מתאים לאנשים מבוגרים לעשות ביקור נימוסים. אמרתי להם - 'אני יודעת שאת אוהבים אותי ואני חסרה לכם. תירגעו - אני אבוא'.

תראה, אני המרכז של המועדון. אני שרה, אני רוקדת, אני עושה הכל.


ובבית את חיה לבד?

כן. בעלי נפטר. היה לי סדר יום: הייתי קמה בשבע, מתפללת, הולכת ברגל שעה עד למועדון כל יום, כבר שנים. הייתה באה המטפלת לקחת אותי. דווקא בסדר המטפלת. היא לוקחת אותי למועדון ושוטפת אצלי את הרצפה. 13 שעות בשבוע.


וליאורה, ד"ר בר טור, איך היא עוזרת לך?

הנפש שלה. כשהיא באה היא עזרה לי, אין מה להגיד.

קשה לי. אני משתדלת, אבל בתוך תוכי כואב לי. אני הולכת לישון, חושבת - מסכן, בטח קר לו. אני מכירה את הילד שלי. אולי הוא רעב. הוא פדנטי. יותר גרוע מאמא שלו בניקיון.


כמה את מחוברת לחדשות?

כל הזמן. לא נותנים לי מהבוקר, נותנים לי מהצהרים. אני רואה טלוויזיה עד שעה 9 ואז מבקשת לשים לי סרט. אני רואה סרטים טורקיים עצובים.


את בוכה?

לא יוצא לי. בכיתי ביום הראשון שאמרו לי. בכיתי על אביגיל. בכיתי על שני הג'ינג'ים שאמא עוטפת אותם עם השמיכה. אמרתי אולי ירחמו עליה. עליה בכיתי. בכיתי על הילדה שנשארה לבד.

אני נמצאת בתוך מערבולת. 'תגידי תודה שהוא בחיים'. אבל איך הוא נפצע. באיזה תופת. שייקחו אותי במקומו. אני, תוך חודש אני אמות. אני עוד אעשה לו אוכל לסינואר. אני אביא לו את הנשק. קחו אותי. מה יש לי? עוד חודש? רק ישימו אותי במרתף אני אמות מפחד.


יש משהו שאת מפחדת ממנו?

אני מפחדת מידיעה לא נכונה. אם הם יבואו ויגידו - הוא בין החטופים ששוחררו, נחכה אתו בבסיס שלו בצבא. לא יודעת מה להגיד.


מה את מרגישה?

מועקה. אותו אני מרגישה. אני מדברת אתו. מתפללת כל בוקר. תהיה חזק, אל תפחד. אתה תצא משם. כמו שאמא שלי אמרה לאבא שלי - אל תפחד.

עכשיו אין הסכם, אין כלום. עכשיו החטופים עם סינוואר, אמרו בטלוויזיה. אז אי אפשר ללכת להוציא אותם. למה ביבי שותק? למה אתה לא הולך לצלב האדום? איך לא נותנים לבקר אותם?

נסעת לטלוויזיה, דיברת על האיראנים, זה מה שמעניין אותך? תעשה הפסקת אש חודשיים, אבל תמורת כל החטופים. בסוף יתפסו את סינוואר, אל תדאג. אם תפסו את אחמד יאסין, יתפסו אותו. אבל קודם החטופים.

רציתי ללכת לביבי באופן אישי. זכותי. הוא ראש ממשלה שלי. רוצה לשאול אותו מה הכנסת את סמוטריץ, את כל אלה שלא עשו צבא. בעלי בגיל 15 זייף את הגיל שלו כדי להתגייס לפלמ"ח. ביבי איפה הבן שלך עם הדרכון הדיפלומטי? הבן השני בקריה בבור. אבל הבן שלי בתוך התופת בבור. אני רוצה את הבן שלי. מי ייקח אותי לכנסת? הם לא יכניסו אותי. אני רוצה ללכת לביבי פנים מול פנים להגיד לו שתי מילים: תחזיר לי את הבן שלי.


אני נתקל בהרבה מקרים שאחרי שבוע-שבועיים שאמא גרה עם הילדים שני הצדדים אומרים - מספיק. איך זה אצלכם שאת כבר שבועות חיה עם הבן והכלה? אין מתח לפעמים?

תמיד אמרתי שיש לי מזל. בורכתי בכל דבר. יש לי שתי כלות וחתן. זה מתנה. אני לא מתערבת. יושבת. לא אומרת 'למה את עושה לו ככה, למה את לא נותנת לו לאכול?', לדוגמה. אני תמיד אומרת תודה לקדוש ברוך - אני בורכתי. תראו את הנכדים שלי, את הנינים. טוב לי, לא רע לי. יש לי ילדים מקסימים, יפי תואר, והגיעו לאן שהגיעו בזכותי. אני חיה למען הילדים. לא בשבילי כלום.

אני פחדנית. לעקירת שן גדוד צריך לבוא איתי. לעשות חיסון בקופת חולים באים איתי. אבל בשביל הילדים אני אלחם.


גם אני בורכתי להכיר אותך. תודה.

 

Comentários


bottom of page