פרופ' א. מרק קלרפילד בסיפור אישי מדהים על ההתלבטות שעמדה בפני אביו המנוח בגיל 97: האם להסתכן בניתוח שעלול להסתבך או להישאר במעקב בתקווה שמצבו לא יחמיר
פרופ' א. מרק קלרפילד markclar@bgu.ac.il
יו"ר המועצה הלאומית לגריאטריה. פרופ' באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע; אוניברסיטת מקגיל, מונטריאול, QC, קנדה
אנשים עושים דברים מסיבות לא צפויות, לא תמיד רציונליות לחלוטין - לפחות בעיני המתבונן מבחוץ. אבי המנוח היה דוגמה מובהקת לכך, למרות שהיה אחד האנשים הכי רציונליים על פני הפלנטה שלנו שרק הולכת ומחממת. כשהייתי ילד, הוא לימד אותי ואת שני אחיי, הן ע"י דוגמה אישית והן במפורש, איך לגשת לבעיה בצורה לוגית. אבא שלנו היה מראה לנו איך לנתח בעיה קשה מכל הצדדים, ועורך טבלה שבה רשומים היתרונות והחסרונות של כל פתרון אפשרי. אבא היה חושב היטב לפני כל החלטה קשה סופית. ובכל זאת, זאת שהוא קיבל בשנתו ה-97 הפתיעה את כולנו - במיוחד אותי, הבן הגריאטרי שלו.
בסוף שנות ה-80 שלו, התגלתה אצלו באופן מקרי מפרצת בטנית (AAA). במשך שנים של מעקב אולטרסאונד קפדני כל חצי שנה, המצב נשאר יציב. אבל בעשור העשירי לחייו, המפרצת החלה להתרחב. בתחילה, גם הרופא הכללי שלו וגם מנתח כלי הדם הבכיר (וגם אני) הסכמנו שבגלל גילו המתקדם ומחלות הרקע המורכבות הנוספות שלו, לא כדאי למהר לניתוח. בהתחשב בסיכונים האפשריים של הניתוח, השיקולים היטו את הכף לעבר מעקב רפואי צמוד.
אבל באמצע שנתו ה-96 של אבא, כאשר האולטרסאונד דיווח על 7 ס"מ, נדרשה החלטה דחופה יותר. המנתח שלו הסביר לו את היתרונות והחסרונות של התערבות ניתוחית לעומת מעקב (מאוד) צמוד. זה היה כמעט עשור אחרי שהמפרצת אובחנה לראשונה, ועכשיו כבר היו בשורות מעודדות יותר: היתה אופציה שמבוססת על טכניקה חדשה יחסית, שכוללת תיקון אנדו-וסקולרי. מחקרים רפואיים הראו שבמיוחד בחולים מבוגרים עם מחלות רקע נוספות, גישה זו בטוחה בהרבה מהניתוח הבטני הישן שהכרתי מלימודי הרפואה שלי.
"אבא, לפי מה שאני רואה, זה ממש פיפטי-פיפטי. מצד אחד, אתה יכול לעבור את הניתוח הזה בהצלחה, המפרצת תתוקן, ותדחה את המוות – לפחות מהסיבה הזאת – בכמה שנים". "זה הגיוני", הוא הסכים. "אבל אם דברים יסתבכו, המנתח אמר שאני , לקבל זיהום, לאבד רגל או אפילו למות". "כן", אמרתי, "זה ה'מצד השני'".
ומה לגבי ההתלבטות בין ניתוח מול המשך מעקב? זו היתה החלטה שהצדיקה את הגישה האנליטית של אבא לפתרון בעיות. אחרי שיחות ארוכות עם שני רופאיו, אבא התקשר לשאול את "הבן הגריאטר המפורסם שלי" כדי לבקש חוות דעת. ה"מפורסם" היה תוספת אבהית שלו. זה כבר היה אחרי שעברתי מקנדה לירושלים, והייתי שבע שעות לפני שעון טורונטו. למרות זאת, שוחחנו בטלפון מדי שבוע, ולעיתים בתדירות גבוהה יותר, בעיקר מסיבות רפואיות.
עוד לפני השיחה הזאת כבר דיברתי עם המנתח שלו, חשבתי על זה, והייתי מוכן עם תשובה: "אבא, לפי מה שאני רואה, זה ממש פיפטי-פיפטי. מצד אחד, אתה יכול לעבור את הניתוח הזה בהצלחה, המפרצת תתוקן, ותדחה את המוות – לפחות מהסיבה הזאת – בכמה שנים".
"זה הגיוני", הוא הסכים. "אבל אם דברים יסתבכו, המנתח אמר שאני , לקבל זיהום, לאבד רגל או אפילו למות".
"כן", אמרתי, "זה ה'מצד השני'".
"אבל מה לגבי לא לעשות כלום?"
"תראה", עניתי תוך חיקוי של הסגנון האנליטי שלו. "מצד אחד תוכל לחיות עוד כמה שנים עם המפרצת ולמות בעשור אחר מגורם שלא קשור אליה". אבא לא היה אחד שמורחים אותו, אז המשכתי באומץ: "אבל אם היא תיקרע, זה ייקח אותך בן רגע. עם טיפול פליאטיבי תוכל לעזוב את העולם יחסית מהר ובלי סבל".
"נשמע טוב", הוא ענה. אבל אז באה השאלה שממנה חששתי: "מה אתה חושב שעלי לעשות?" הוא התעקש.
לאורך הקריירה שלי נמנעתי מטיפול רפואי בבני משפחה קרובים – לא בילדיי ולא בהוריי (למעט ענייני חירום כמובן). מצאתי להם את הרופאים הטובים ביותר והתעקשתי שבני משפחתי יפעלו על פי עצותיהם. אני לא אובייקטיבי, וחששתי לחטוא בטיפול יתר או בטיפול חסר. אבל במקרה הזה, לא היתה לי ברירה.
"אבא, בכנות, זו בחירה מחורבנת. מה שתחליט יהיה ההחלטה הנכונה, ואני לא רואה יתרון ברור של גישה אחת על פני השניה. מה שתחליט יהיה נכון".
מהיכרותי איתו ואחרי דיונים רבים שהיו לנו בנושאים בריאותיים, ציפיתי ודי קיוויתי שהוא יבחר במעקב. ראיתי יותר מדי ניתוחים נכשלים, בעיקר באנשים מבוגרים מאוד. ומאחר שהכרתי את הפילוסופיה שלו של החיים, חשבתי שהימנעות מניתוח תואמת את הגישה האמיצה שלו לעניינים מסוג זה. אמא שלנו, אשתו במשך יותר מ-75 שנה, נפטרה רק שנה קודם לכן, ולא יכולתי לראות אותו מעביר את השבועות או החודשים האחרונים בחייו בטיפול נמרץ – או במקרה של סיבוכים בניתוח יגור לבדו בבית סיעודי.
"אחשוב על זה", הוא אמר במהירות ובתקיפות, ובכך בדרכו האופיינית סיים את השיחה.
מספר ימים לאחר מכן, הוא התקשר אלי שוב. הוא נשמע רגוע, קר רוח, ורציונלי כתמיד. "החלטתי", הכריז. "רוצה לדעת מה?"
"דובים מחרבנים ביער?", שאלתי. זאת היתה בדיחה משפחתית קבועה שחזרנו עליה פעמים רבות.
"אני הולך לחכות", אמר אבא. "החלטתי נגד הניתוח. למיטב הבנתי, הפרוצדורה הזאת לא תשפר את איכות חיי, נכון? אני מרגיש בסדר, אז למה להתגרו בגורל? כמו שמישהו אמר פעם: אם זה לא שבור – אל תתקן את זה. כשיגיע זמני – יגיע זמני".
"אבא", עניתי, "העורק הראשי שלך לא בדיוק תקין, אבל לא משנה, אני מסכים לגמרי. כמו שאמרתי לך, כל החלטה היא נכונה פה. אני מאמין שזה לא יהרוג אותך".
"אמן", הוא ענה.
למעשה, נאלצתי להודות בפני עצמי, בסתר לבי הייתי מרוצה, אולי גם מסיבות אנוכיות. באמת לא ידעתי איזו בחירה היא נכונה, אבל הבחירה שלו בהחלט היתה קלה יותר בשבילי. לא צריך לטוס 12 שעות מישראל לקנדה, לא הייתי צריך לעצור את נשימתי בזמן שהוא שוכב תחת סכין המנתחים, לא הייתי צריך לסעוד אותי אחרי הניתוח ולא לדאוג איך להביא אותו הביתה לשיקום. הוא היה בבית.
לכן, נדהמתי כאשר הוא התקשר שוב כעבור כמה ימים להודיע לי שקבע ניתוח לשבוע הבא. אחרי המחשבות שתיארתי קודם, ולאור העובדה שאבא גר כמעט עשרת אלפי קילומטרים ממני, הייתי צריך עכשיו לקנות כרטיס של הרגע האחרון (כלומר, יקר יותר), ומיד! לבטל הרצאות, לתאם עם אשתי ועם הילדים, להתארגן לשהות של מי יודע כמה זמן וכו'. אבל לא היה שום ספק שאהיה איתו שם.
ניסיתי לשמור על קול רגוע. אמרתי, "אוקיי אבא, מה שנראה לך הכי טוב" בעודי נזכר במבוכה בדברים שאמרתי לו בשיחה הקודמת. "אבל אם מותר לי לשאול, מה שינה את דעתך? נשמעת כל כך בטוח בהתנגדות לניתוח לפני שבוע".
"ובכן", הוא אמר, "זה די פשוט בעצם. כשהמנתח אמר לי שמפרצת של יותר משישה סנטימטר היא עילה לשלילת רישיון הנהיגה שלי בקנדה, איזו ברירה נשארה לי?"
מאחר שידעתי שאבא שלי היה מכור לאוטו שלו ולמה שנתפס בעיני כעצמאות, הבנתי שמבחינתו אכן לא היתה ברירה. כדי לשמור על הרישיון שלו, הוא היה מוכן לעבור ניתוח מסוכן, למרות כל הסיבוכים האפשריים לרבות מוות.
וכדי לסבך את העניינים עוד יותר, האחים שלי ואני חשבנו כבר זמן רב שהכשירות שלו לנהיגה לא מספיק טובה. בשני העשורים האחרונים ניסינו שוב ושוב לשכנע אותו להפסיק לנהוג – ללא הועיל. עד לסיפור הזה באמת לא היתה סיבה רפואית למנוע ממנו לנהוג. לא החירשות שלו – היו לו מכשירי שמיעה, לא הראייה הלקויה – הוא עבר את מבדקי הראייה של משרד התחבורה כל שנה. הוא גם מעולם לא עבר תאונה קשה – מה שייחסנו כולנו להשגחה עליונה רחומה.כמעט עשרים שנה קודם לכן, לתדהמתנו, הוא הצליח לעבור את הטסט המעשי שמשרד התחבורה הקנדי דורש לבני 80. בקיצור, שום דבר לא היה יכול לשכנע אותו להפסיק לנהוג.
"אוקיי... אבא", זה כל מה שיכולתי למלמל. למרות החירשות שלו, בחדות הקוגניטיבית שלו הוא זיהה איכשהו את ההיסוס בקולי. "לא אמרת לי שכל החלטה תהיה נכונה?" הוא שאל בחדות.
הבנתי שהכנסתי את עצמי למילכוד, ונאלצתי לאשר בחריקת שיניים שאכן "זה היה פיפטי-פיפטי".
אחרית דבר:
שלא במפתיע, הודות לצירוף של המיומנות המעולה של המנתח, הכוחות של אבא שלי, ולא מעט מזל, הוא עבר את הפרוצדורה בקלות. למעשה, הוא חזר הביתה כבר כעבור יום. כשבאתי לבקר אותו בסלון ביתו, הוא התאמן בהנפת מחבט גולף.
אבא המשיך להשתמש ברכב שלו בשלוש השנים האחרונות לחייו. אנחנו המשכנו להשתגע מהנהיגה שלו, ממש עד האשפוז האחרון שלו. כשהוא נפטר, הוא היה כמעט בן מאה. סיבת המוות לא היתה קשורה למפרצת.
Comments