top of page
  • תמונת הסופר/תמערכת דורות

איך להגן על הבריאות הנפשית בימים של כאב ודאגה

הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים עסוקים בשבועות האחרונים בחיפוש אחר כלים לסייע. איש מאיתנו לא למד איך מתמודדים עם טראומה אישית ולאומית מתמשכת. טור אישי מספת הפסיכולוגית ד"ר ליאורה בר-טור


ד"ר ליאורה בר-טור

פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה בפסיכותרפיה


בימים אלה אני מוצפת כמו כולם ברגשות ובמחשבות על המוות ועל החיים, על הרוע ועל השינאה, על טירוף ועל שפיות, על שואה ועל תקומה. הביטחון בבית הממשי והנפשי, שהיה מבצרי, והאמון באדם הטוב ובעולם השפוי התנפצו לרסיסים.


איך ניתן להגן על הבריאות הנפשית בימים של מלחמה, כשכולנו מוצפים בכאב, אבל, דאגה בלתי פוסקת לגורל החטופים, דאגה לחיילים בדרום ובצפון, למפונים ולמשפחות הרבות שאיבדו את היקר מכל וגם את ביתם.

בצל הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר והימים הנוראים שאנו חווים, מנהל כל אחד מאיתנו מערך הישרדות פיזית ונפשית שונה. לחדר הטיפולים, שאמור לספק מרחב מוגן, מקום בטוח, "כיפת ברזל" ללחצים יומיומיים, לאתגרי ההזדקנות ולטראומות מצטברות של מטופלים זקנים, נוסף בימים אלה מטען רגשי כבד מנשוא. את המטען הזה נושאים במשותף המטופלים והמטפלים.


השיחות הטיפוליות משמשות לרגעים "כיפת ברזל" להצפה של רגשות סוערים וזיכרונות טראומטיים, לרגעים אנו ממשיכים בשגרת החיים היומיומית, משוחחים על ילדים, הורים, חברים ואז חוזרים וצוללים שוב לתהומות העצב, הבדידות, החרדה, היאוש.


בחיפוש אחר חבל דק שיאפשר לנו להתרומם, אני ומטופליי מחפשים מילות של תקווה, נאחזים בחוסן הלאומי החברתי, בחוסן של החיילים, מנסים לשאוב מעט מהחוסן של המשפחות של החטופים והמשפחות השכולות. ברקע מרחפת אצלי הדאגה הממשית, הנוכחית, שתהיה אזעקה בזמן הפגישה ואאלץ להיכנס עם המטופלת או המטופל לממ"ד הקטן הצמוד לחדר השינה, ביחד עם אחד מבני משפחתי. חוויה חדשה , מוזרה, מביכה, של הגנה פיזית הכרחית ומשותפת מחד, ומאידך גיסא - פלישה למרחב האישי המשפחתי, חשיפה ושיתוף שאינם נוחים לי , של החדר האחורי במרחב הביתי שלי, שאינם מוכרים כלל למטופליי, חלקם מטופלים שנים רבות.

שעות המפגש עם מטופליי הם עבורי וגם עבורם, שקט מחיבור לכאן ועכשיו המאיים שבחוץ, לטלוויזיה הממגנטת אותי של שעות צפייה בנרצחים, בחטופים, בבתים השרופים, בביזה ובהרס על רקע של שדות ומרחבים ירוקים. בין לבין עיסוקיי, אני בוהה בכתבים האמיצים בדרום ובצפון שמדווחים ללא הפוגה, במומחים הגדולים המתחלפים שמברברים את עצמם ואת הצופים לדעת בניתוחים, הצעות ותחזיות שלא ברור שניתן להיאחז בהם.


אסתר בת ה- 81 עסוקה בכעס על בתה שחיה בארצות הברית ומתקשרת במקום לבוא ולהיות עם אמה האלמנה. היא מוצפת בזכרונות טראומטיים מתקופת מלחמת ששת הימים, כשהיא אמא צעירה לשני ילדים קטנים ובעלה נעדר. אין כל מידע על גורלו. זמן רב חלף עד שהובא לקבורה משותפת עם חללים נוספים שלא ניתן היה לבודד את גופותיהם. היא כועסת. מאוד כועסת. על ביבי, על הבת שלה, על משרד הבטחון שלא דאג אז, במלחמת ששת הימים, לאלמנות ולקח להם זמן רב להתארגן.


נטע בת 35, רווקה. המלחמה קטעה את המסע שהיא מנהלת למצוא בן זוג באתרי ההכרויות. היא שואלת לשלומי, בודקת שאני בסדר ועוברת מיד לדווח לי על בני זוג פוטנציאלים איתם היא מתכתבת או משוחחת. אני מקשיבה אך מתקשה להתרכז. היא מדברת בשטף, עוברת מבחור לבחור, מציינת את שמותיהם. אני מנסה לארגן את התכנים של המפגש. נטע דואגת שלעולם לא תמצא בן זוג. שהזמן פועל לרעתה. היא לא רוצה להישאר רווקה זקנה. אני מנסה להתחבר לאיך שהיא מרגישה בימים אלה וכמה קשה להיות לבד, וכמה מפחיד המצב.


איריס, גם היא לבד, בת 42, כואבת וכועסת. אף אחד מבני משפחתה לא דואג לה כשיש אזעקה ולא מתקשר לבדוק שהיא בסדר. כן, היא יודעת שיש לכולם ילדים קטנים . היא גם כועסת על הבוס שלה שמבקש שתגיע למשרד, כי אין לה ילדים. היא גם כועסת עליי. גם אני לא התקשרתי כשהייתה אזעקה. אני מרגישה אשמה. גם אני לא חשבתי עליה.


לילי בת 85 מודאגת שסנדי, המטפלת הפיליפינית שלה, תברח ותשאיר אותה לבד. "אני צריכה להיות מאוד טובה איתה, לא להרגיז אותה. כשיש אזעקה אני מנסה ללכת מהר לחדר המדרגות. אני לא פוחדת. אני כבר זקנה, אבל סנדי מאוד מפחדת", היא אומרת לי בקול רפה. המלחמה מעוררת בלילי הרבה זכרונות מהתקופה שהייתה מורה באירופה, יהודיה יחידה בבית ספר קתולי. לילי נזכרת באירוע אחד מתוך כמה אירועים בהם כינו אותה בלעג "המורה היהודייה".


יואב, בן 45, עסוק כל הפגישה במציאות שנוצרה - העסק שלו נסגר והוא מנסה למצוא פתרונות לעובדים אותם הוא נאלץ להוציא לחופשה. הוא דואג. הוא כועס, הוא מוטרד מאוד. הוא כועס גם עליי שאין לי תשובות ואין לי פתרונות. גם אני כמו כולם חסרת אונים.


אדי, בן 68, נמצא בשיקום לאחר שנפל וריסק את הברך שלו. הוא אב שכול. הוא לא ישן בלילות, כואב את כאב ההורים השכולים והורי החטופים. הוא מנסה בכל דרך להיות חיוני.

כל אחד והמציאות הפנימית שלו במאבק ההישרדות הנפשית והפיזית אל מול המציאות הממשית המטלטלת והמתפרקת.

הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים עסוקים כבר שלשה שבועות בדיונים, בהרצאות בחיפוש אחר הכלים והדרכים לסייע. אף אחד מאיתנו לא למד איך מתמודדים עם טראומה מתמשכת אישית, לאומית, חברתית. למדנו על שורדי השואה ודרכי ההתמודדות שלהם. תמיד תהיתי איך הם שרדו נפשית ושאף מודל פסיכולוגי לא יכול להסביר עד הסוף את החוסן שלהם. היום אין לי מילים. אין לי כלים. אני יודעת שחשוב להיות מחוברים, להרגיש ביחד, להיות בעשייה כל שהיא, לחפש אחר שביב תקווה במשמעות הבלתי אפשרית של המשך החיים בצל הזוועות. אני מאמינה בחוסן האנושי, בחוסן החברתי. אבל בתוכי אני עצובה מאוד, אני דואגת לעתיד ילדיי ונכדיי, לגורל המדינה. גם אני זקוקה לעיתים ל"כיפת ברזל".



Comentarios


bottom of page