דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

פסק דין תקדימי באירופה- האם קיימת זכות לקבלת סיוע רפואי להתאבד בזיקנה?

31/07/2013

פסק הדין הספציפי שאותו אני רוצה לסקור ידוע בשם גרוס נ. שווייצריה (תיק 67810/10) וניתן ביום 14 במאי השנה. המקרה החל את דרכו במסגרת תביעה של גב' אלדה גרוס, ועורר את השאלה העקרונית האם אנשים זכאים להחליט על רצונם למות, ואף לקבל סיוע לממש רצון זה. עובדות המקרה היו כדלקמן: גב' גרוס נולדה בשנת 1931, בעיירה גרייפנסי (Greifensee) שבשווייץ. במהלך השנים האחרונות, עם הזדקנותה וההתדרדרות במצבה, היא הביעה את רצונה לסיים את חייה. היא לא הייתה חולה במחלה חשוכת מרפא או במחלה קשה אחרת, ולמעשה אף לא עברה מעולם ניתוח רציני או אשפוז משמעותי. עם זאת, היא החלה להיחלש, להתקשות בהליכה, לסבול מכאבי גב, ומעגלי החברים שלה הצטמצמו והלכו. בשנת 2005 היא ניסתה להתאבד אך כשלה. עקב כך אושפזה למשך שישה חודשים בבית חולים פסיכיאטרי. אולם גם לאחר תום תקופת האשפוז, היא לא שינתה את דעתה שברצונה לסיים את חייה. לפיכך, ומתוך חשש שהיא שוב תיכשל בניסיון ההתאבדות שלה, היא ביקשה לקבל סיוע למות בכבוד, וביקשה לקבל זריקה עם מנה ממיתה של חומר sodium pentobarbital. לצורך העניין היא פנתה לארגון שווייצרי בשם EXIT, אך זה ענה שבהתחשב בכך שהיא לא חולה סופנית, לא ניתן יהיה למצוא רופא שיסכים לכך.

גב' גרוס פנתה לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית על מצבה. חוות דעתו של הפסיכיאטר בשנת 2008 קבעה כי גב' גרוס היא אישה כשירה, המבינה את מצבה ומודעת לו, מסוגלת להבין את המידע הרפואי הנוגע למצבה, וכן את ההשלכות הצפויות בכל הנוגע להחלטותיה ביחס לסיום חייה. חוות דעתו הייתה חד-משמעית ביחס לנקודה שהבעת רצונה של גב' גרוס למות ולסיים את חייה לא נבעה ממחלת נפש או מדיכאון, אלא מביטוי לתפיסת עולמה ולבחירתה האישית, באופן מתמשך ועקיב, במשך השנים האחרונות.

מצוידת בחוות דעת פסיכיאטרית זו פנתה גב' גרוס לכמה רופאים וביקשה מהם שירשמו לה מרשם עם הזריקה הממיתה. באופן לא מפתיע, כל הרופאים סירבו בטענה שהדבר מנוגד לאתיקה המקצועית שלהם, ויחשוף אותם לתביעת רשלנות מקצועית או לתלונה בגין הפרת הקוד האתי שלהם או אף לאישום פלילי. לאור תגובות אלה פנתה גב' גרוס בכתב למועצת הבריאות של קנטון ציריך, בבקשה שיסופק לה מרשם לקבלת 15 גרם של סודיום פנטוברביטל, כדי לאפשר לה לסיים את חייה בכוחות עצמה בצורה אנושית. שוב, באופן לא מפתיע, גב' גרוס קיבלה תשובה ממועצת הבריאות של הקנטון כי אין היא מחויבת לספק לה חומר רפואי כדי לאפשר לה להתאבד.

כנגד החלטה זו הגישה גב' גרוס עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בציריך, והוא דחה את תביעתה בהתחשב בחוק השווייצרי, שקובע כי מתן זריקה המאפשרת מיתה יכולה להינתן רק על ידי מרשם רפואי, בעקבות בדיקה מקיפה ואינדיבידואלית של הרופא המטפל, ורק לחולה במחלה סופנית שמותו צפוי וקרוב. עצם העובדה שאדם "רוצה" למות או לסיים את חייו, כשלעצמה ובהעדר נסיבות נוספות (כגון, מחלה סופנית), אינה מצדיקה סיוע רפואי להתאבדות. או במילים אחרות, בית המשפט קבע כי "אין זכות" לאדם לקבל סיוע רפואי להתאבדות, ואין כל חובה על המדינה או על החברה "לעזור" לאדם להתאבד. כנגד החלטה זו הגישה גב' גרוס ערעור לבית המשפט העליון השווייצרי, וזה דחה את הערעור. בעקבות כך הגיעה גב' גרוס לבית המשפט האירופי לזכויות אדם.

הטענה המשפטית הבסיסית של גב' גרוס בפני בית המשפט האירופי לזכויות אדם הייתה כי בכך ששלטונות שווייץ שללו ממנה את האפשרות לרכוש או להשיג באופן חוקי מנה ממיתה של סודיום פנטוברביטל, הם בעצם פגעו בזכותה להחליט האם, מתי וכיצד לסיים את חייה. לטענתה, שלילת זכותה זו עומדת בסתירה להוראת סעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם שלפיה לכל אדם יש זכות לכבוד בכל הנוגע לפרטיותו, לחיי המשפחה שלו, לביתו ולתקשורת שלו.

בתחילת הניתוח המשפטי שערך בית המשפט האירופי לזכויות אדם הוא חזר והדגיש כי זכותו של אדם לכבוד בכל הנוגע לחייו הפרטיים מכוח האמנה האירופית לזכויות אדם היא אכן זכות רחבה, הכוללת את הזכות לאוטונומיה ולהתפתחות אישית. בית המשפט ממשיך וקובע כי בעידן של התפתחות רפואית וטכנולוגית שמביאה עימה עלייה ניכרת בתוחלת החיים, יש דאגה גדלה והולכת בכל הנוגע לאיכות החיים בשנים ש"התארכו", ומתעוררת שאלה עד כמה הרפואה "כופה" על אנשים חיים העומדים בניגוד לתפיסת הזהות העצמית שלהם. ולכן, ברמה העקרונית, אין לשלול כי בחירה להימנע מחיים חסרי כבוד עצמי או מחיים משפילים בזיקנה – היא חלק מהזכות לאוטונומיה של היחיד. לפיכך, ברמה הקונספטואלית, בית המשפט מגיע למסקנה כי אכן ה"זכות" לבחור את אופן סיום החיים היא חלק מהזכות לכבוד בכל הנוגע לפרטיות ולאוטונומיה של היחיד.

ואולם, הנסיבות של המקרה הזה הן מיוחדות: לא מדובר באישה הסובלת ממחלה סופנית, ולכן, על פי ההנחיות הקיימות בשווייץ, היא אינה נופלת לתוך אותם מקרים שבהם אפשר היה לשקול להיענות לבקשתה. מצב דברים זה – שבמסגרתו ההנחיות הקיימות אינן מתייחסות מפורשות לאנשים שאינם חולים במחלה סופנית אך למרות זאת קיבלו החלטה מוצקה, מודעת ורצונית לסיים את חייהם – עלול ליצור מתח, אי-ודאות וחוסר אחידות בכל הנוגע להבנת המצב החוקי בנדון.

לפיכך, העובדה שאין התייחסות ישירה, מפורטת ומנומקת ביחס לאפשרות לסייע מבחינה רפואית לאנשים שאינם חולים במחלה סופנית (וגם לא במחלת נפש) לסיים את חייהם, גורמת לכך שמדובר במצב לא תקין מבחינת מדיניות משפטית וזכויות אדם. בית המשפט אינו נוקט עמדה ביחס לאיך או מה אמור להיות התוכן המהותי של הנחיות אלו, שכן אלו צריכות להיות מוכתבות ומוכרעות על ידי המדינות השונות. אולם, העדר התייחסות מפורשת למצב דברים כזה, או התייחסות אך ורק לאפשרות של סיוע רפואי להתאבדות לחולים סופניים בלבד – צריכה תיקון ושינוי.

השורה התחתונה מורכבת אך מעניינת: בית המשפט האירופי לזכויות אדם קבע ברוב של ארבעה נגד שלושה שופטים, כי מדינת שווייץ אכן הפרה את האמנה האירופית לזכויות אדם בכך שלא יצרה הנחיות ברורות, מפורשות וישירות, ביחס למקרים שבהם יהיה ניתן לתת סיוע רפואי להתאבדות גם לאנשים זקנים שאינם חולים במחלה סופנית. עם זאת, בית המשפט לא חייב את שווייץ לתת לגב' גרוס את התרופה הממיתה, ולא קבע כי יש לה זכות לקבל את התרופה במצב הקיים – אלא שיש להמתין לכך ששווייץ אכן תסדיר את הנושא. חשוב לציין כי נגד הכרעה ועמדה זו היו שלושה שופטים שהתנגדו לתוצאה במובן זה שהם סברו כי אין כל זכות לסיוע רפואי להתאבדות כשמדובר באנשים שאינם סובלים ממחלה סופנית, ובכל מקרה, זכות זו כפופה לאינטרס הציבורי והחברתי לשמר על החיים.

פסק דין תקדימי וחשוב זה הוא מאוד מעניין שכן הוא מהווה צעד נוסף בכל הנוגע להתפתחות של הזכות למות בכבוד – באופן כללי, ולזכות לקבלת סיוע רפואי להתאבדות של אנשים זקנים – באופן ספציפי. אך לפני שלושים שנה, התפיסה הרפואית-אתית המקובלת בכל העולם הייתה שכל סיוע רפואי להתאבדות הוא לא רק בלתי מוסרי בעליל, אלא שהוא מהווה עבירה פלילית חמורה. ואולם בטווח זמן קצר יחסית של מספר עשורים, בלא מעט מדינות בעולם, השתנתה הגישה בצורה יסודית: לא רק שהמתת חסד פסיבית הפכה להיות חוקית (כולל במדינת ישראל, במסגרת חוק החולה הנוטה למות), אלא שהמגמה של הכרה חוקית ומוסרית בהמתת חסד אקטיבית (כלומר, סיוע אקטיבי לאנשים להתאבד באמצעות מתן מרשם רפואי של תרופה ממיתה) הופכת לאט-לאט להיות יותר ויותר מקובלת. פסק הדין של בית המשפט האירופי לזכויות אדם, שהוא כאמור ערכאה בעלת משקל רב בכל הנוגע להבנת כיווני ההתפתחויות של זכויות האדם, מסמן למעשה בהכרעתו את המשך ההתפתחות בנושא. מדובר על ההכרה בכך שלאנשים זקנים – גם אם אינם חולים במחלה סופנית (ובהנחה שהם כשירים, צלולים ואינם סובלים מבעיה פסיכיאטרית), רשאים לא רק לבחור להימנע מלקבל טיפול רפואי מאריך חיים, אלא אף (בכפוף להנחיות מפורטות שתקבע כל מדינה) לקבל סיוע רפואי לסיים את חייהם לפי בחירתם.

במדינת ישראל נכון להיום, לאור האמור בחוק החולה הנוטה למות ובחוק העונשין הישראלי, סיוע רפואי להמתת חסד, ביחס לכל אדם (בין שהוא חולה במחלה סופנית ובין שלא), הוא עבירה פלילית חמורה ביותר ואסורה באיסור מוחלט. אולם כבר כעת ברור שמצב משפטי זה נתון להרהורים ולערעורים מעשיים ומוסריים. הדברים נכונים במיוחד בהתחשב בכך שישראלים יכולים כיום לעלות על מטוס, ובתוך שעות בודדות לנחות בשווייץ ולקבל סיוע רפואי להתאבדות (אם הם אכן חולים במחלה סופנית). ימים יגידו כיצד מדינות אירופה השונות יגיבו לפסק הדין הזה ולתוצאותיו, ויהיה מעניין לראות כיצד מערכת המשפט והחוק בישראל תתפתח בעתיד לאור השינויים המתרחשים בעולם בתחום זה.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים