דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

סופו של מאבק: תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה של עובדים זרים.

הסוגיה של תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עבודתם של עובדים זרים בתחום הסיעוד לזקנים נדונה פעמים רבות בבתי הדין לעבודה. הדילמה הפכה לנושא משפטי מהותי ומרכזי בתחום הסיעוד הביתי, שכן המבנה הנוכחי של תמיכה בזקנים סיעודיים בעלות כלכלית נמוכה עד סבירה, מבוסס על כך שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על העובדים הזרים. החלת הוראות החוק על עובדים זרים בסיעוד משמעותה -  מהפכה בתחום אספקת שירותי הסיעוד וזקנים רבים לא יהיו מסוגלים לעמוד בעלות הכרוכה בכך. פסק  דין שקיבל החודש בית המשפט העליון בהרכב של תשעה שופטים (רוב של חמישה שופטים נגד ארבעה), מעיד עד כמה הסוגיה מורכבת ושנויה במחלוקת.

11/06/2013

בימים אלה ניתן פסק דין מרכזי בפרשה המוכרת כדנג"צ 10007/09, יולנדה גלוטן נ. בית הדין הארצי לעבודה. הפרשה עוסקת בתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עבודתם של עובדים זרים בתחום הסיעוד הביתי. מדובר על הליך משפטי חריג - "דיון נוסף" - בהרכב מורחב של תשעה שופטי בית המשפט העליון, אשר דנים פעם נוספת בהכרעה שיפוטית שניתנה על ידי הרכב של שלושה שופטי בית המשפט העליון (בג"צ 1678/07, שנדון על ידי השופטים ריבלין, פרוקצ'יה ומלצר). השאלה המשפטית הייתה, כאמור, האם חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 חל על עובדי סיעוד המטפלים בזקנים? – בג"צ פסק פה אחד כי הוא אינו חל.

מדובר בעובדת זרה מפיליפינים, אשר תבעה את מעבידתה (אישה זקנה שהייתה מרותקת למיטתה, שבינתיים נפטרה), שהעסיקה אותה לאורך כל היממה במשך כשנה. העובדת קיבלה כ- 550 דולר לחודש, ובנוסף קיבלה 50 ₪ לשבוע כדמי כיס. הואיל והמטופלת הייתה מחוברת למכונת הנשמה על העובדת היה לדאוג שצינור ההנשמה לא יתנתק ולבצע פעולות ניקוז של הפרשות הריר מדי מספר שעות. עם סיום העסקתה תבעה העובדת לקבל שכר בגין שעות נוספות, , בנוסף לשכר שקיבלה, זאת הואיל ועבדה 24 שעות ביממה. בית הדין האזורי דחה את תביעתה; בבית הדין הארצי לעבודה נחלקו הדעות ודעת הרוב קבעה כי החוק לא חל הואיל וחל החריג  של  עבודה הדורשת אמון אישי וכי תנאי ההעסקה ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה (יחד עם זאת, גם על פי דעת הרוב, נקבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו). דעת המיעוט, לעומת זאת, קבעה כי העובדת הזרה זכאית לתשלום בגין שעות נוספות, שכן החריגים לחוק אינם חלים בנסיבות המקרה. אולם גם בין שופטי המיעוט נתגלעו חילוקי דעות: כב' השופט רבינוביץ סבר כי כל שעות ההשגחה הם שעות עבודה; לעומתו, כב' הנשיא אדלר סבר כי  השעות בהן לא עסקה המטפלת בהשגחה או בטיפול בפועל אינן צריכות לבוא במניין שעות העבודה, אלא יש להעריך את שעות העבודה על פי מתכונת כללית.
הדבר הגיע, כאמור, לדיון בפני בג"צ אשר בהרכב של שלושה שופטים: ריבלין, פרוקצ'יה ומלצר. השופטים דחו את העתירה, תוך נקיטת עמדה כי אין הצדקה להתערבות של בג"צ בפסיקת בית הדין ארצי לעבודה. יחד עם זאת, השמיע בג"צ אמירות מהותיות ביחס לאי התאמת החוק לדפוס ההעסקה של עובדים זרים בתחום הסיעוד בזיקנה. על הכרעה זו הוגשה בקשה לדיון נוסף, שכאמור, הוכרעה רק החודש.

הטענות העיקריות של העובדת הזרה (המבקשת דיון נוסף) היו כי אי החלת חוק שעות עבודה ומנוחה אינה מתיישבת עם ההיגיון של חוקי העבודה, האמורים להשתית מינימום של זכויות לכל העובדים בישראל. יתרה מכך, להחרגתם של עובדי הסיעוד מחוק שעות עבודה ומנוחה יש משמעויות קשות, אשר ישללו למעשה מעובדי הסיעוד זכויות רבות נוספות. יש לזכור,   עובדי הסיעוד הם עובדים מוחלשים. בשל מצוקתם הכלכלית וחוסר התמצאותם בדיני העבודה חשופים העובדים הזרים לפגיעה בזכויותיהם ולהעדר אכיפה של זכויותיהם הבסיסיות. לבסוף נטען, כי החרגת עובדי הסיעוד יש בה משום "חקיקה שיפוטית" שמוסיפה למעשה חריג נוסף שאינו קבוע החוק, וכי הדבר צריך להיעשות על ידי המחוקק ולא על ידי בית המשפט.

המשיבים מצידם לא רק הסתמכו על פסיקות בתי הדין ובג"צ שקדמו להם, אלא חזרו והדגישו כי קבלת טענות העובדת הזרה תהווה משום פגיעה קשה ביותר במטופלים הסיעודיים, שאין בידם האמצעים לשלם את הסכומים הנוספים הנדרשים לתשלום בגין שעות נוספות, קל וחומר כאשר החיוב אמור להיות רטרואקטיבי ובסכומים ניכרים. התוצאה, טענו המשיבים, תהיה שרק זקנים סיעודיים עשירים ואמידים יוכלו להרשות לעצמם להזדקן בביתם ולשלם את העלויות הכרוכות בהחזקתם של עובדים זרים.

הרכב של תשעה שופטים בדיון הנוסף התלבט בסוגיה. דעת הרוב, בראשות הנשיא השופט גרוניס,  דחתה את תביעת העובדת הזרה וחזרה על הקביעה כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל בנסיבות העניין. כב' הנשיא חוזר ומדגיש כי מדובר בסוגיה קשה וסבוכה הקשורה בטבורה לשאלות מתחום המדיניות הסוציאלית והכלכלית, וכי ההליך המשפטי מוגבל ביכולתו למצוא להן פתרון ראוי ומוצלח. לפיכך, אין ספק כי נכון שהכנסת והמחוקק יאמרו את דברם בנדון. יתרה מכך, בית המשפט מדגיש כי מדובר בסוגיה שבה למעשה ישנן שתי אוכלוסיות מוחלשות - הקשישים מחד והעובדים הזרים מאידך. כל הכרעה גוררת לכאורה פגיעה באוכלוסייה אחת על חשבון השנייה. דעת הרוב בחרה לדחות את הדיון הנוסף בטענה כי לא יהיה זה נכון לשנות או לסטות מההחלטה הקודמת של בג"צ. לשופט גרוניס הצטרפו השופטים רובינשטיין, ג'ובראן, מלצר, ודנציגר.

מעניין לציין כי כנגד דעת הרוב, ניתנו מספר דעות מיעוט אשר סברו כי בנסיבות העניין יהיה נכון לקבל את הבקשה לדיון נוסף ולקבוע כי חוק שעות עבודה ומנוחה אכן חל על עובדים זרים בסיעוד. כב' השופטת ארבל סברה, כי הואיל והמחוקק נכשל מלמלא את תפקידו ולהסדיר את הנושא בחקיקה  נכון כי בית המשפט יאמר את דברו. יתרה מכך, לדעת השופטת ארבל, החריגים של החוק אינם חלים על עובדים זרים: החריג של עבודה הדורשת אמון מיוחד, רלבנטית לעובדים בכירים בעלי מידע מיוחד ובעלי אחריות מיוחדת המקבלים שכר גבוה התואם את האמון המיוחד לו הם זוכים – חריג שאינו רלבנטי לעובדים זרים. לגבי החריג ביחס לאפשרות הפיקוח הרי שגם כאן, בפועל, יש פיקוח על המטפלים והמטופלים (ו/או בני משפחותיהם) יכולים לדווח במקרים רבים על נוכחותם או היעדרותם. הדברים אינם ייחודיים לעובדים זרים, ועצם העובדה שהעובד אמור להיות ב"כוננות" סביב לשעון איננה שוללת את תחולת החוק. ממשיכה השופטת ארבל ומדגישה כי אמנם קיים אינטרס חברתי וציבורי לדאוג לקשישים, אך צרכים אלה אינם יכולים להיות מסופקים על ידי פגיעה בצרכים ובזכויות של קבוצת אוכלוסייה אחרת.

דעת מיעוט נוספת הייתה זו של כב' השופטת חיות, אשר הצטרפה לשופטת ארבל בעמדה כי החריגים של החוק אינם חלים על עובדים זרים, ולכן הם זכאים למלוא הזכויות מכוחו. יתרה מכך, השופטת חיות סברה כי אין להחריג אוכלוסייה שלמה מגדרי החוק מבלי שהמחוקק קבע זאת מפורשות בחוק. לבסוף, השופטת חיות איננה סבורה כי מדובר במקרה שבו זכויות קבוצה אחרת (עובדים זרים) צריכים לבוא על חשבון זכויות קבוצה אחרת (זקנים סיעודיים). העובדה שלטיפול סיעודי מסביב לשעון עלויות כלכליות איננה מצביעה על כך שיש לפגוע בזכויות העובדים הסיעודיים. כל שהדבר מחייב הוא הקצאת משאבים הולמים מצד המדינה. לפיכך, חובתה של המדינה למצוא מענה הולם אשר גם ידאג לזקנים הסיעודיים וגם ידאג לעובדים הסיעודיים – מבלי שזכויותיה של קבוצה אחת תבוא על חשבון הקבוצה השנייה. לדעות של השופטות ארבל וחיות הצטרפה גם השופטת נאור.
לבסוף, כב' השופט הנדל, אף הוא כתב חוות דעת של מיעוט, מדגיש בפסק דינו זווית מבט שונה. הוא מצטרף לדעת הרוב בקביעה כי אין מקום להחיל את חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי סיעוד. יחד עם זאת, ההנמקה שונה: השופט הנדל אינו סבור כי החריגים לחוק חלים על עובדים זרים ולכן אין הם כפופים לו. לשיטתו, טיבעה של עבודת הסיעוד כלל איננה מתאימה למסגרת הנורמטיבית של הוראות החוק: מסגרת העבודה של עובדי סיעוד, על פי טבעה, איננה "תחומה" לשמונה שעות עבודה רגילות (לעתים מקוטעת, לעתים רציפה) ולכן, אי-התחולה של החוק איננה נעוצה בפגיעה הצפויה לזקנים, אלא בשל היעדר התאמה בסיסי ומהותי של החוק לתנאי ההעסקה של מטפלי הסיעוד הזרים. לפיכך, עד להסדרה החקיקתית של התחום, לדעתו של השופט הנדל, יש מקום לקבוע כי למטפלים סיעודיים זרים ישולם גמול שכר אחיד, גלובלי וקבוע וזאת בשיעור של 20% מעל ומעבר לשכר המינימום בעבור שעות העבודה הנוספות. התוצאה, לפיכך, לשיטת שופט זה, הייתה כי למרות שהוא מסכים כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל, עדיין יש לקבל את תביעת העובדת הזרה ולשלם לה סכום גלובלי בגין השעות הנוספות שביצעה.
התיאור דלעיל חוטא כמובן לאמת: כל אחד מתשעת השופטים נימק את החלטתו בצורה מעמיקה ומקיפה. הדקויות המשפטיות הן מורכבות ורבות. התוצאה של הדיון הנוסף, רוב של חמישה שופטים נגד ארבעה, מעידה עד כמה הנושא מורכב ושנוי במחלוקת. יחד עם זאת, בעניין אחד הייתה הסכמה מוחלטת בין כל השופטים: ראוי למחוקק בישראל להיכנס לעובי הקורה ולהסדיר את הנושא. אין אלא לקוות כי קריאה זו של בית המשפט העליון תזכה הפעם לתגובת הכנסת בישראל, וייחקק חוק אשר יסדיר לא רק את זכויותיהם של העובדים הזרים המטפלים בזקנים סיעודיים, אלא גם את זכויותיהם של כלל המטפלים בבני משפחה וחולים התלויים בעזרת הזולת.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים