דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

כשהרשויות מתעמרות בקשישים: הסיפור הקפקאי של שני זקנים בישראל

10/10/2011

זה מכבר ניתנו שני פסקי דין המתארים יפה מה קורה כאשר רשויות מנסות להתעמר בזקנים ללא הצדקה. הסיפור הראשון הינו סיפורו של מר יעקב סבג במסגרת עתירה מנהלית 17410-08-11 בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (כב' השופט רון שפירא). מדובר על עתירה מנהלית של אדם בשנות ה-80 לחייו, שיום בהיר אחד, כ-18 שנים לאחר שנגזרו עליו עבודות שירות, התייצבה בביתו משטרת ישראל וביקשה לאסור אותו על מנת לרצות את יתרת ימי המאסר שלטענתה עליו לרצות בגין אי השלמת עבודות השירות (שכאמור ביצע לפני 18 שנים !!!!). יעקב סבג, באמצעות הסנגוריה הציבורית, פנה לבית המשפט נגד מאסרו.

 

כפי שמתאר זאת בית המשפט: "העותר – גילו של העותר שבפניי אינו ידוע במדויק. לטענתו, ולטענת בנו המלווה אותו ומסייע בידו, הוא כבן 82ואולי אף יותר. עם זאת, ובטרם עלייתו לארץ כאשר היה במולדתו, מרוקו, שינה העותר את נתוני גילו מטעמים הקשורים לרצונו להימנע משירות צבאי שם. בהתאם, ועל פי רישומי מרשם האוכלוסין בארץ, הוא צעיר בכ-18 שנים מהגיל הנטען על ידו. עם זאת אין חולק, כי הוא אב לארבעה ילדים וסב לתשעה נכדים ונראה על פניו, וזאת בשים לב לגיל בנו אשר ליווה אותו לדיון וכן מתוך התבוננות באדם עצמו, כי אכן גילו מעל ל-80".

 

ממשיך בית המשפט ומתאר את העובדות הרלבנטיות: בשנת 1990 הוגש כנגד העותר כתב אישום בת"פ 334/90 של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שעניינו היה בתקיפה מינית של קטין. יצוין כי לא עלה בידי לאתר את פסק הדין הנ"ל במאגרי הפסיקה, זאת לצורך הדיון בפני וכתיבת פסק דין זה. מוסכם כי העותר נדון ל-6 חודשי מאסר והותר לו לרצותם בעבודות שירות. הוא החל לרצות את עונשו ביום 28.2.93ב"משען" בחולון.

 

מרישומי שירות בתי הסוהר עולה, כי ככל הנראה, נטען כנגדו אז כי הוא נעדר מעבודתו. ביום 5.7.93 הוא זומן לממונה על עבודות השירות והוזהר. הוא טען כי מצבו הבריאותי אינו תקין. הוא זומן לוועדה רפואית של שב"ס ליום 5.9.93 ולא הגיע. לאחר מכן זומן לשימוע ליום 3.10.93ולא התייצב. בהתאם החליט נציב שב”ס דאז, ביום 3.10.93, על הפסקת ריצוי עבודות השירות, כך שיהיה על העותר לרצות את יתרת מאסרו, 46 ימי מאסר, במתקן כליאה. כאמור, כל העובדות הנ"ל עולות מטופס החלטתו של נציב שב"ס.

 

לטענת העותר, הוא עבד במקום העבודה שנקבע לו לשביעות רצון המעסיק וסיים כנדרש את מכסת ימי עבודת השירות שנקבעה. לטענתו מעולם לא קיבל הזמנה לשימוע קודם להפקעת עבודות השירות וגם לא קיבל את החלטת נציב שב"ס בדבר הפקעת עבודות השירות ולא ידע על קיומה. יצוין כי ההחלטה הנ"ל נשלחה לכתובתו ברח’ חסדאי 17/7 בחולון, מקום בו התגורר בעת ההיא לצורך ביצוע עבודות השירות. עם זאת, העותר מתגורר מזה שנים ברח’ השלום 17/4 בחיפה, וכאמור, לא קיבל כל הודעה על ההחלטה הנ"ל.

 

חלפו להן קרוב ל-18 שנים בהן חי העותר בכתובתו ומנהל חייו כשגרה. לא נטען כי במהלך כל אותן השנים היה העותר מעורב בפלילים. עד כמה שידוע לא נעשו בכל אותן השנים כל ניסיונות לאתרו. פניית שב"ס למשטרה לשם איתורו של העותר נעשתה לראשונה רק בשנת 2010. לא ידוע מדוע התמהמה שב"ס בהעברת הפנייה למשטרה עד לשנת 2010 ולא ידוע גם מדוע התעכב הביצוע של פעולת האיתור עד לשנת 2011.

 

ביום 7.8.11, בשעות הלילה, הגיעה המשטרה לביתו של העותר, בהתאם לכתובת שהייתה בידי שב"ס והמשטרה, עצרה את העותר והעבירה אותו לידי שב"ס לצורך השלמת ריצוי מאסרו. העותר הגיש עתירה המופנית כנגד החלטת שב"ס, כאשר לטענתו ריצה את עונשו כדין והשלים את מכסת העבודה בעת ההיא, כאמור לפני 18 שנים.

 

בית המשפט הנכבד, תוך שהוא מקבל את עתירת מר סבג, ודוחה את דרישת המשטרה ושירות בתי הסוהר, קבע כך: "בסיכומו של דבר, העובדות כפי שהובאו בפני מצביעות, על פניהן, על העדר תקינות בפעולת רשויות המנהל בעינינו של העותר. מכאן גם שלא ניתן ליחס למסמכים הקיימים את חזקת התקינות המעידה כי ננקטו בעבר כל ההליכים כחוק וכי הפקעת עבודות השירות בוצעה כדין. די בכך כדי שהעתירה תתקבל.

 

על זאת יש להוסיף כי המחדל שבשיהוי שנקטו המשיבים במשך 18שנים גרם לעותר לנזק ראייתי. העותר אינו מסוגל כעת לאתר עדים או מסמכים ממעון "משען" שבחולון, בו ריצה את עבודות השירות. נזק ראייתי זה שנגרם ע"י המשיבים מעביר אליהם את הנטל להוכיח בראיות מנהליות מספיקות כי העותר לא השלים את ריצוי עבודות השירות.

 

בהתאם, בהעדר קיומה של חזקת התקינות לפעולות הרשות המנהלית בעבר, ובשים לב לנזק הראייתי שנגרם, הנטל הוא על הרשויות להוכיח כי העותר לא השלים את ריצוי עבודות השירות במועדן, דהינו בשלהי שנת 1993. אין בידי המשיבים כל ראיה כגון כרטיסי נוכחות, דו"ח של המעסיק וכיוצ"ב, ממנו ניתן ללמוד כי העותר לא השלים את מכסת ימי העבודה שנגזר שעליו לעבוד. סבור אני כי אין די באמור בפרוטוקול החלטת הנציב משנת 1993 כדי לבסס תשתית ראיות מספיקה לצורך ההחלטה שהתקבלה ולצורך תמיכה בעמדת המשיבים בטענות שנטענו בפני".

 

מסיים בית המשפט ואומר: "אוסיף עוד כי השיהוי שבנקיטת פעולות ע"י המשיבים גרם לעותר גם לנזק במובן זה שבפרק הזמן שחלף השתנה, שלא באשמתו, מצבו לרעה. חלוף הזמן נתן את אותותיו בעותר. כאמור, בגילו ובמצבו הרפואי אין הוא מסוגל כעת להשלים את ריצוי עבודות השירות. אין זה ראוי לקבל החלטה כי בנסיבות אלו יהיה עליו כעת לרצות מאסר של ממש. גם מטעם זה סבור אני כי דין העתירה להתקבל.

 

 

זקנים רבים במדינת ישראל "זוכים" להתעמרויות מרשויות שונות, ומוצאים עצמם חסרי אונים: חסרי ידע, יכולת או אפשרות לקבל הגנה משפטית ראויה. תפקיד כולנו להבטיח שמקרים כמו אלה המתוארים כאן לא ישובו להתרחש, וכי הרשויות הציבוריות יפנימו כי זקנים אינם שק החבטות של רשויות ציבוריות המחפשות קורבנות קלים להפעלת סמכויותיהן

 

 

 

הסיפור השני הינו פרשה הידועה כעת"מ 2064-09, בבית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת דר' מיכל אגמון-גונן), בתביעה של מר אהרן מתנה (ע"י ב"כ עו"ד גיא הרמלין) נגד עירית אור יהודה. בתמצית, הסיפור הינו כדלקמן: העותר, מתנה אהרון, קשיש בשנות ה-80 לחייו ואב שכול, הינו בעל הזכויות במבנה בן שתי קומות בשטח של 780מ"ר, הנמצא ברחוב הסדנא 6באור יהודה, אשר משמש כאולם אירועים ושמחות. עיריית אור יהודה הינה הרשות המקומית שבתחומה מצוי הנכס. את הנכס, רכש העותר בשנת 1985 לערך ומאז נהג להשכירו למפעילים שונים, כולם אנשי מקצוע בתחום ארגון אירועים ושמחות. לגרסת העותר, כל השוכרים חתמו על הסכמי שכירות שבהם התחייבו לשלם ארנונה כדין והם נרשמו כמחזיקים ברישומי העירייה על פי דיווחים שהועברו אליה מעת לעת, הן על ידי העותר והן על ידי השוכרים. יצוין, כי על אף חלוף הזמן ובאופן ראוי לציון, שמר העותר בידיו את הסכמי השכירות הרלבנטיים והוא מפרט בעתירתו, כמעט באופן מלא, את כל הסכמי השכירות בחתך תקופות.

 

בחודש יוני 2009 התקבלה בידי העותר דרישה לתשלום חוב מכוח פקודת המיסים (גביה) מיום 9.3.09, בסך מצטבר של 2,563,196.20. בסמוך לאחר מכן, עוקלו חשבונותיו וחסכונותיו של העותר בבנק הפועלים ובבנק דיסקונט. העותר נזעק לברר את פשרו של החוב וביום 2.6.09קיים ב"כ העותר פגישה עם מנהלת הגביה אצל המשיבה, הגב' רחל עמיאל. לעותר הופק תדפיס, לפיו היתרות לתשלום הינן כדלקמן: "היטל כביש" בסך 321,634 ש”ח; "פינוי אשפה" בסך 58,936 ש"ח, "שונות" בסך 128,464 ש"ח, "יתרות מים" בסך 51,844 ש"ח; "יתרות ארנונה עד שנת 2004" בסך 2,095,937 ש"ח; "יתרות ארנונה לשנת 2008" בסך 111,345 ש"ח; "יתרות ארנונה לשנת 2005" בסך 36,337 ש"ח; "יתרות ארנונה" בסך 201,309 ש"ח.

 

כבוד השופטת, תוך שהיא מקבלת את עתירת הזקן ודוחה את תביעת העיריה, קובעת כך: יש לראות בחומרה רבה נקיטת הליכי גביה על יסוד שומה הכוללת יתרות תשלום בלתי מבוססות ובלתי מפורטות, כפי שהסתבר כבר בשלב זה של הדיון. התנהלותה של העירייה ושל משרד הפנים באמצעות החשב המלווה - כמעט בלתי נתפסת - הטלת עיקולים בסך של מיליוני שקלים, על חסכונות חייו של קשיש בן 80, ללא כל בדיקה מקדמית. כאשר העותר עומד על זכויותיו פותח בהליכים משפטיים, גם אז לא טורחת העירייה או המדינה (באמצעות החשב המלווה) לספק תשתית מינימאלית שיש בה להבהיר את החוב הנדרש. בשים לב לעובדה שעד עצם היום הזה לא נתנה המשיבה (העיריה) כל פרטים על החוב הנטען תחת "פינוי אשפה", "שונות" ו"יתרות מים", ברי, כבר עתה, כי אין לחובות אלו כל בסיס עובדתי, ראייתי ומשפטי.

 

ממשיכה השופטת וקובעת כי: הליכי הגבייה המנהליים אמנם מעוגנים בדין ואין ספק כי הליכים אלו נועדו ליתן בידי הרשויות שלהן הוענקה מכשיר יעיל וחשוב לגביית חובות מחייבים סרבנים, אשר מגיעים לקופה הציבורית. עם זאת, בדומה לגבי הפעלה של כל סמכות מנהלית, אשר מוסרת בידי הרשות כוח לבצע פעולות פוגעניות ללא הליך משפטי, שומה על הרשות להפעיל סמכות זו בזהירות, תוך הקפדה בבדיקת קיומם של כל התנאים להפעלתה. על המשיבים, בעלי הסמכות לנקיטת הליכי גבייה מנהליים, חלה חובה מוגברת לדקדק בקלה כבחמורה, בכל הנוגע להליכי הגבייה המנהליים. יש בעייתיות רבה בהימנעות המשיבה מלבצע כל פעולה ליידוע העותר על קיום החוב ומלפעול לגביית החוב, כל זאת תוך שהחוב תופח. הבעייתיות האמורה נובעת מכך שעקב הודעה מאוחרת זו היה נוצר קושי רב לעותר - אם היה מסלק את החוב לעירייה - לנסות ולהיפרע מן השוכרים-החייבים, שנים רבות לאחר התרחשות הדברים.

 

מסיימת השופטת הנכבדה באמירה כי: האפשרות שרשות מקומית תנקוט "שב ואל תעשה" משך שנים רבות ותתעורר יום אחד ותמציא לאזרח דרישת תשלום בסכום אסטרונומי, כרעם ביום בהיר, ללא כל פירוט והסבר ותוך שימוש באמצעי גבייה מנהליים נוקשים, נראית לי בלתי סבירה בעליל ונעדרת הגינות.

 

בעקבות דברים אלה נדחתה עיקר תביעתה של עירית אור יהודה. התמזל מזלם של מר יעקב סבג, ושל מר אהרן מתנה, שנפלו לידיהם של שופטים ראויים והגונים, שהיו להם עורכי דין מקצועיים שייצגו אותם נאמנה, ושזכו לכך שהכירו בכך שזכויותיהם נפגעו וכי הם זכאים לפנות לבתי המשפט על מנת לזכות בצדק. זקנים רבים במדינת ישראל "זוכים לקבל התעמרויות דומות מרשויות שונות, ומוצאים עצמם חסרי אונים: חסרי ידע, יכולת או אפשרות לקבל הגנה משפטית ראויה. תפקיד כולנו להבטיח שמקרים כמו אלה המתוארים לעיל לא ישובו להתרחש, וכי הרשויות הציבוריות יפנימו כי זקנים אינם שק החבטות של רשויות ציבוריות המחפשות קורבנות קלים להפעלת סמכויותיהן.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים