דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

"משפחה חדשה" בזיקנה במבחן בית המשפט

פסק דין חשוב המהווה נדבך נוסף בהכרה בזכותם של זקנים לעצב את התא המשפחתי שלהם בגיל זיקנה, גם אם תא משפחתי זה איננו תואם את המסגרת המשפחתית ה"מסורתית"

10/11/2010

בשנים האחרונות צוברת תאוצה המודעות למה שמכונה "משפחות חדשות". בעוד שהמשפחה המסורתית הגרעינית היתה מוסד חברתי מוכר וממוסד, שכלל גבר (ה"בעל", שתפקידו העיקרי היה לפרנס), רעייתו (ה"אישה" שתפקידה היה לגדל את הילדים ולדאוג למשק הבית), והילדים הקטינים (ילדים ביולוגים), הרי שבמושג "משפחה חדשה" הכוונה לקשת מגוונת של קשרים חברתיים שניתן לכנותם כיום כ"משפחה".

 

מה שהתחיל בקשרי זוגיות שניים ושלישיים, התפתח עם השנים יחד עם שינויים חברתיים וטכנולוגיים לקשת מגוונת של הקשרים החל ממשפחות חד-הוריות, דרך משפחות חד-מיניות, וכלה במשפחות שבהם לשני הצדדים ילדים, לאו דווקא ביולוגיים, מקשרים מרובים קודמים, הבוחרים לאמץ דפוס חיים ייחודי.

 

ההתפתחות של מוסד ה"משפחה החדשה" מקרין במישרין גם על מבני המשפחות בזיקנה. המשפחה ה"מסורתית" הקלסית, התאפיינה בזיקנתה בהמשכיות ברורה: הנשים הזקנות טיפלו בבעליהם המזדקנים וסעדו אותם עד מותם תוך שהם מתקיימים מבחינה כלכלית מהפנסיה של הבעל; לאחר מות הבעל (שכידוע, מעצם היותו זכר, מת מספר שנים לפני אישתו), ממשיכה האישה להתקיים מקצבת השאירים לה היא זכאית מכוח היותה אלמנתו של בעלה שהלך לעולמו. מצב דברים זה השתנה לחלוטין בשנים האחרונות, בעקבות "הזדקנותם" של משפחות חדשות או אימוץ דפוס ה"חדשנות" המשפחתית גם בקרב זוגות זקנים. כך לדוגמא, אין זה נדיר לפגוש זוגות שבוחרים להתגרש בזיקנתם לאחר שנים רבות של נישואין או "לצאת מהארון". כך אין זה נדיר לפגוש אלמנים או אלמנות המתחילים "זוגיות שניה" או אפילו זוגיות שלישית או רביעית בזיקנתם; לבסוף, אין זה נדיר למצוא זוגות מבוגרים יחסית שבעבר היו נטולי ילדים, נכנסים להליכי אימוץ, פונדקאות או היריון (באמצעות טכנולוגיות של הפריית מבחנה וכיו"ב), גם בגילאים מבוגרים ביותר.

 

הדפוסים החדשים של המסגרת המשפחתית מציבים אתגרים למערכת החוק והמשפט, אשר נאלצת להתמודד עם מצבים שלא נצפו על ידי מראש. שופטים ועורכי דין נאלצים להתאים או לבחון את מידת התאמתן של מסגרות משפטיות קיימות למציאות חברתית משתנה. פסק הדין שיתואר להלן ממחיש דוגמא לאתגרים המשפטיים החדשים הניצבים בפני מערכת המשפט על רקע התפתחותן של משפחות חדשות. ההליך שיתואר להלן ידוע כ: ק"ג 3438-09 דניאל אדרי נ. עירית תל אביב, והתקיים בבית הדין האזורי לעבודה בפני כב' השופטת רוית צדיק ונציגי הציבור מר לאוזון ניסים ומר דן זלינגר.

 

כפי שמתאר זאת בית הדין בפסק דינו - השאלה המשפטית שבית הדין בחן אותה היתה האם מר דניאל אדרי (התובע) זכאי לקצבת שאירים בהיותו בן זוגו של המנוח מר אריה ברייטמן, על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970. העובדות הבסיסיות של המקרה היו לכאורה פשוטות: התובע, מר אדרי, בן 62, היה תושב העיר תל- אביב. המנוח, היה יליד שנת 1914, ועבד בעיריית תל אביב במשך שנים רבות (החל מ-12/1936 ועד לפרישתו ביום 30/6/79). זכויות המנוח נצברו במסגרת פנסיה תקציבית, על פי הוראות חוק הגמלאות. בתיקו האישי של המנוח נרשם כי היה נשוי לגברת בלה ברייטמן ז"ל. ביום 21/4/94 דיווח המנוח על פטירת רעייתו.

 

התובע והמנוח הכירו לפני שנים רבות אולם מחודש אוקטובר 1994 חודש הקשר ביניהם ונמשך עד ליום מותו של המנוח ביום 30/7/06. ביום 8/1/07 הגיש התובע לאגף משאבי אנוש בעירית תל אביב תביעה לגמלת שאירים והחל בהליך להכרה במעמדו כידוע בציבור של המנוח. ביום 23/1/08, נדחתה תביעת התובע, לאור קביעת הממונה על פרישה וגמלאות בנתבעת, מר רפאל וייס, על פיה התובע לא הרים הנטל להוכחת היותו ידוע בציבור של המנוח. לאור החלטה זו לא נותרה ברירה לתובע אלא להגיש תביעה לבית הדין לעבודה.

 

התובע מצידו הציג ראיות רבות ביחס להיותו הידוע בציבור של המנוח, כגון: תמונות משותפות מטיולים ואירועים רבים, מכתבי אהבה וברכות ליום ההולדת אשר המנוח כתב לתובע, סכום כסף משמעותי אשר הוריש המנוח לתובע, תצהירי עדות של מכרים אשר ראו אותם חיים כבני זוג וחשבון משותף שנסגר בשל לחצי משפחת המנוח. בנוסף, טען התובע כי סעד את המנוח עת היה זקוק לטיפול רפואי, דאג לטפל בו והסיע אותו ברכבו לכל מקום שנדרש. כמו כן חלקו הוא והמנוח בהוצאות המשותפות כך שהמנוח אשר היה בעל אמצעים, מימן את הטיולים והאירועים המשותפים ואילו התובע מימן את הקניות המשותפות לדירה. לבסוף, לעניין הוכחת "המגורים המשותפים", טען התובע כי הוא והמנוח עברו להתגורר יחדיו בשנת 1996 בדירת המנוח ברחוב יהודה מכבי 85 בתל- אביב.

 

עירית תל אביב מצידה טענה כי אין די בראיות שהציג התובע. לטענתה, על מנת שהתובע יוכר כבן זוגו והידוע בציבור של המנוח נדרשים ארבעה תנאים מצטברים: קיומם של מגורים משותפים, ניהול משק בית משותף, חיי משפחה ותלות כלכלית של התובע במנוח. בנסיבות העניין, לעניין קיומם של מגורים משותפים, טענה הנתבעת כי התובע לא התגורר דרך קבע בדירת המנוח. דירת התובע לא הושכרה לאיש והתובע אף הודה כי בחלק מהזמן שהה בביתו ולא בבית המנוח. בנוסף, טענה הנתבעת כי היזקקות המנוח למטפלת סיעודית צמודה במשך שלושת החודשים האחרונים לחייו, שעה שהתובע לא עבד ויכל לעמוד לרשות המנוח, סותרת את טענת המגורים המשותפים. עוד ציינה הנתבעת כי המנוח לא ערך הסכם ממון עם התובע, הדיר אותו מצוואתו, לא רשם את דירתו במשותף על שם התובע וכן לא דיווח לגורמים הרלבנטיים בנתבעת אודות הקשר ביניהם. בנוסף, במכתב המנוח אל התובע כינהו "חברי הטוב והמסור" ולא בן זוגי כפי שהיה עליו לעשות ככל שטענתו נכונה.

 

לאור טענות סותרות אלה היה על בית הדין לעבודה להכריע בשאלה: האם אכן התובע והמנוח היו בני זוג אם לאו. בית הדין פותח בהצגת המסגרת החוקית שחלה על המקרה. ואכן, סעיף 4(א)(1) ו-(2) לחוק הגמלאות קובע מיהם שאיריו של נפטר לעניין החוק כדלקמן:

"(א) אלה הם שאיריו של נפטר, לענין חוק זה:

(1) מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה (להלן – אלמנה);

(2) מי שהיה בעלה בשעת מותה, לרבות מי שהיה ידוע בציבור כבעלה וגר עמה אותה שעה (להלן – אלמן);"

 

לפיכך, תובע המבקש להיחשב כשאיר לעניין חוק הגמלאות ולא היה נשוי לנפטר, חייב להוכיח כי בינו לבין המנוח התקיימו יחסים של ידועים בציבור. החוק ממשיך וקובע כי התובע, המבקש להוכיח זכאותו לקצבה מכוח חוק הגמלאות, נדרש להוכיח כי הוא והמנוח היו ידועים בציבור במשך שלוש שנים לפחות מיום פטירת המנוח.

 

 

ההתפתחות של מוסד ה"משפחה החדשה" מקרין במישרין גם על מבני המשפחות בזיקנה...... אין זה נדיר לפגוש זוגות שבוחרים להתגרש בזיקנתם לאחר שנים רבות של נישואין או "לצאת מהארון". כך אין זה נדיר לפגוש אלמנים או אלמנות המתחילים "זוגיות שניה" או אפילו זוגיות שלישית או רביעית בזיקנתם; לבסוף, אין זה נדיר למצוא זוגות מבוגרים יחסית שבעבר היו נטולי ילדים, נכנסים להליכי אימוץ, פונדקאות או היריון (באמצעות טכנולוגיות של הפריית מבחנה וכיו"ב), גם בגילאים מבוגרים ביותר

 

 

 

בית הדין מתחיל בתיאור הפסיקה הקיימת ביחס ליחסים של ידועים בציבור. בהתאם לפסיקה הקיימת אמות המידה הן כי:"ראשית - על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית - עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים".

 

תוך שהוא בוחן את אמות המידה הללו על נסיבות העניין הגיע בית הדין לעבודה למסקנה כי ככל שהדבר נובע למגורים המשותפים הרי ש:"לטעמינו די בכך שהתובע גר בדירת המנוח ברוב הזמן, גם אם לא כל הזמן, כדי להרים את הנטל לעניין זה. כאן המקום לציין כי בני זוג מהגיל השלישי נוהגים שלא לוותר על דירת מגוריהם בקשר שני "בקשר מעין זה בגיל מבוגר סביר, וכך קורה תדיר, שבני הזוג שומרים על שתי הדירות... כאשר מדובר בזוג מתבגר ובקשר שני, הדבר בהחלט סביר ונהוג".

 

בכל הנוגע לדרישת ניהול משק הבית המשותף, חוזר בית הדין ומביא את אמות המידה המשפטיות שנפסקו בבתי המשפט בנדון:"משק בית משותף" פירושו שיתוף במקום המגורים, אכילה, שתייה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחתו ועמלו את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו... היינו הקיום הכלכלי מושתת על שיתוף פעולה במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים הנ"ל (אכילה, שתיה, לבוש וכו') ולעניין זה אין נפקא מינא אם יש לבן הזוג חשבון נפרד".

 

לצורך בחינת נסיבות המקרה, מביא בית הדין את צוואתו של המנוח כדי להבין את מערכת היחסים בין הצדדים:

"אני ברייטמן שמאי ת.ז.... כותב זה, בהכרה מלאה ללא לחץ, לחברי הטוב והמסור לדני אדרי. ת.ז. שלו .. . מרח'. . . היות שבמשך שנים רבות, דואג לי בכל השטחים ואנו מוכרים בציבור כזוג, החלטתי כאות הערכה ותודה וידידות, שאחר מותי עד 120להעניק לו סכום כסף נכבד במזומנים אשר נשמר עבורו בלבד במעטפות במקום נסתר, אשר ידוע לו בלבד ואין איש מבני משפחתי להתערב בעניין זה. מסרתי לדני מפתחות של דירתי והוא רשאי בכל עת להכנס ולקחת את הכסף שהכנתי עבורו בלבד במקום נסתר. זה רצוני האחרון. וזאת חתימתי ברייטמן שמאי".

 

בעקבות זאת מסיק בית הדין כי התמונה שנפרשה בפניו מלמדת כי התובע והמנוח ניהלו משק בית משותף, התגוררו יחדיו, ערכו קניות יחדיו, אכלו ארוחות משותפות ויצאו בערבים להופעות מוזיקליות. כמו כן, המנוח ציין בצוואתו כי התובע דאג לו בכל השטחים והיו הם "מוכרים בציבור כזוג". בנוסף נסעו השניים לטיולים בארץ ובחו"ל והשתתפו באירועים משפחתיים וחברתיים רבים - כל זאת על רקע התנגדות קשה של בני משפחתו של המנוח לקשר הזוגי החדש שלו עם התובע.

 

על רקע מכלול הנסיבות קיבל אם כך בית הדין את תביעת התובע וקבע כי מבחינת הדין הוא זכאי לגמלת השאירים מעירית תל אביב בשל היותו הידוע בציבור של המנוח במועד פטירתו.

 

פסק דין חשוב זה מהווה נדבך נוסף בהכרה בזכותם של זקנים לעצב את התא המשפחתי שלהם בגיל זיקנה, גם אם תא משפחתי זה איננו תואם את המסגרת המשפחתית ה"מסורתית" וכוללת לא רק זוגיות שניה, אלא גם זוגיות ייחודית, שכוללת מערכת חד מינית, תוך שמירה על מימדי חיים עצמאיים שאינם בהכרח נופלים לדפוס היחסים השמרני או המסורתי. כמובן שיש רק להצטער על עמדת עירית תל אביב ועמדת בני משפחתו של המנוח, אשר פעלו למעשה לאחר מותו בניגוד לרצונו ותוך פגיעה ונסיון לשלול את הגשמת העדפותיו האישיות.

 

 

 

בית המשפט בסוגיית מגורים משותפים לעניין ידועים בציבור בגיל מבוגר: "לטעמינו די בכך שהתובע גר בדירת המנוח ברוב הזמן, גם אם לא כל הזמן, כדי להרים את הנטל לעניין זה. כאן המקום לציין כי בני זוג מהגיל השלישי נוהגים שלא לוותר על דירת מגוריהם בקשר שני "בקשר מעין זה בגיל מבוגר סביר, וכך קורה תדיר, שבני הזוג שומרים על שתי הדירות...כאשר מדובר בזוג מתבגר ובקשר שני, הדבר בהחלט סביר ונהוג"

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים