דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

למרות רצוננו ומשאלתנו

3/11/2009

בית המשפט מדגיש כי חוק החולה הנוטה למות מבוסס על ערכי ההלכה היהודית, וכי בהתאם לערכים אלה, קדושת החיים הם "ערך על" ביהדות. לפיכך, ככלל, לא זו בלבד שעל הרופא מוטלת החובה לרפא, הרי שגם על החולה קיימת החובה להתרפא. וגם אם יש נסיבות שהיהדות מאפשרת להתחשב בסבלו של החולה – הרי שהדברים שנויים במחלוקת, ובכל מקרה קיימת הסכמה כי בכל הנוגע לטיפולים הממלאים אחרי הצרכים הטבעיים של החולה (נשימה, מזון, נוזלים) – הרי שחייבים ליתן אותם לחולה, אפילו נגד רצונו

 

כבר עסקנו בעבר בפינה זו בסוגיות של המתת חסד, ואף סקרנו את חוק החולה הנוטה למות בהזדמנויות שונות. יחד עם זאת, שאלות הכרוכות בחיים ומוות בזיקנה, וסוגיות הקשורות להיבטים המשפטיים של זהות בעל הסמכות לקבל החלטות ביחס לטיפולים רפואיים של אנשים זקנים בשלבים האחרונים של חייהם אינם מפסיקים להטריד את המנוחה. הסוגיות חוזרות ועולות, ונדמה שהדילמות האתיות בתחום זה לא ייפתרו לעולם.

 

הפעם, נציג לקוראים פסק דין חדש יחסית, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, ונדון בפני כב' השופט צבי ויצמן (תמ"ש 28450/09). הרקע לפסק הדין נסב סביב עניינו של אדם שנקרא לו בשם הבדוי "שלמה". בית המשפט תיאר את עיקרי העובדות כדלקמן: שלמה, גבר בן 66 , נשוי ואב לשני ילדים בוגרים, אושפז בבית חולים במרכז הארץ בשל אירוע לבבי כשהוא סובל מנזק מוחי עקב אי הגעת חמצן למוח. בעקבות אירוע טרגי זה הוא מצוי כעת בבית החולים, כאשר הוא מונשם, ונמצא במצב הכרתי מעורפל קבוע. בשלב זה לא ניתן, ככל הנראה, לגמול אותו ממכונת ההנשמה אליה הוא מחובר. ההנשמה מבוצעת בשלב זה על ידי צינור תוך קני (טובוס). ואולם, מדובר בהסדר רפואי זמני אשר מקובל להשתמש בו לפרקי זמן קצובים של שלושה עד ארבעה שבועות, שכן המשך ההנשמה בדרך זו עלול לגרום לחירור קנה הנשימה ואף לדלקת בבית החזה – דבר שיצריך בסופו של דבר ניתוח מסובך ומסוכן.

 

לפיכך, הרופאים ממליצים בשלב זה לבצע ניתוח הידוע בשם "פיום קנה" (או בלעז "טרכאוטומיה"(, היינו, פתיחת פתח בקנה הנשימה באזור הצוואר והחדרת צינורית המקשרת את קנה הנשימה עם האויר החיצון לצורך הנשמתו הקבועה. במסגרת זו אף התקיים דיון בועדת האתיקה של בית החולים בו מאושפז שלמה, וזו המליצה לפנות לבית המשפט ולבקש למנות לו אפוטרופוס לשם קבלת הסכמה לביצוע הפרוצדורה הרפואית המבוקשת.

 

בעקבות ההליך המשפטי, מונתה אישתו של שלמה (שלנוחיות הדיון נקרא לה "יהודית"), לשמש כאפוטרופוס על בעלה. ואולם, לאחר מינויה, הודיעה יהודית לצוות הרפואי כי היא מתנגדת לביצוע פיום הקנה בבעלה, שכן אין היא מעוניינת להוסיף ולהאריך את סבלו. יתרה מכך, גם שני הילדים הבוגרים של שלמה ויהודית תומכים בעמדת אימם. לפיכך, עתר היועץ המשפטי לממשלה (מכוח הסמכות הנתונה לו בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) כי בית המשפט יורה על ביצוע ההליך הרפואי של פיום הקנה – וזאת, בניגוד לעמדת אישתו של שלמה וילדיו.

 

בית המשפט ביקש לקבל הבהרות אודות מצבו של שלמה, ולבית המשפט נמסר כי שלמה איננו מוגדר כחולה סופני או חולה הנוטה למות שנותרו לו פחות משישה חודשים לחיות; כמו כן הובהר כי אין דרך לדעת האם יחול בעתיד שיפור במצבו, וגם אין לדעת עד כמה הוא סובל מכאב במצב בו הוא שרוי. יחד עם זאת, הודגש כי הטיפול המוצע יגדיל את רווחתו והוא מהווה תנאי הכרחי לייצוב מצבו לצורך השארת סיכוי להטבת מצבו בעתיד. אי מתן הטיפול, כך נמסר על ידי המומחים הרפואיים, יביא בודאות להתדרדרות במצבו, ולהקטנת הסיכוי לשיפור במצבו. כנגד דעות רפואיות אלה, בני משפחתו של שלמה, הביאו חוות דעת רפואית נגדית, אשר לפיה נטען כי שלמה נמצא במצב של תרדמת עמוקה, הוא אינו מגיב לכל גירוי וקרוב לודאי שהמצב בלתי הפיך.

 

 

היועץ המשפטי לממשלה (מכוח הסמכות הנתונה לו בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) עתר לבית המשפט שיורה על ביצוע ההליך הרפואי של פיום הקנה – וזאת בניגוד לעמדת אישתו של החולה וילדיו

 

בית המשפט בבואו להכריע בסכסוך שבין הרופאים ובין בני המשפחה, פירט בתחילה את המסגרת החוקית. הואיל ולא מדובר בחולה הנוטה למות, המסגרת החוקית קבועה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ולפיה, בית המשפט יורה על ביצוע ניתוח בחסוי רק אם שוכנע כי האמצעים הרפואיים המבוקשים דרושים לשמירה על שלומו הגופני או הנפשי של החסוי. יתרה מכך, דווקא בגלל אי התחולה של הוראות חוק החולה הנוטה למות, ודווקא בגלל ששלמה איננו חולה נוטה למות – לא ניתן למנוע הענקת טיפול רפואי שמטרתו להיטיב או להאריך את חייו של שלמה.

 

יתרה מכך, בית המשפט מוסיף וקובע, כי לצורך ההכרעה בסוגיה, יש לבחון את המקרה על בסיס שלוש עקרונות: (1) מצבו הרפואי של החסוי; (2) רצונו; (3) מידת סבלו. ככל שהדבר נוגע לעקרונות הראשון והשלישי, בית המשפט קובע כי לא הוכח מעבר לכל ספק כי מצבו של שלמה בלתי הפיך, ולפיכך, לא ניתן לשלול את הסיכוי שמצבו ישתפר בעתיד. בנוסף, בית המשפט מסתמך על כך שלא ניתן לקבוע כי שלמה סובל במצבו הנוכחי, וכי אפילו לגרסת בני המשפחה – שלמה לא מגיב לכל גירוי, כולל כאב. לפיכך, בית המשפט מסיק בהקשר זה כי:

 

"הליך [רפואי] זה הוא היחיד אשר יש בו להותיר סיכוי לשיפור עתידי במצבו [של החסוי], ומאידך, העדר ביצועו ידרדר את מצבו במידה קריטית – מידה המצדיקה, לטעמי, ללא ספק את ביצועו. כף המאזניים השוקלת נקיטת ההליך הניתוחי ומתן תקווה ולו קלושה למצבו של החסוי מול הימנעות מנקיטתו תוך דרדור מצבו של החסוי... מצביע בברור על העדפת האפשרות הראשונה".

 

בית המשפט ממשיך לברר את "רצונו של החסוי". בהקשר זה, אישתו של שלמה העידה בפני בית המשפט כי במרוצת השנים שמעה מבעלה, לא פעם ולא פעמיים, כי במידה ויקרה לו משהו והוא יחובר למכשירים הוא מבקש שלא יחברו אותו, והוא אף אמר מפורשות כי בשום אופן אינו רוצה שיאריכו את חייו במצב שכזה. גם בניו של שלמה העידו ברוח דומה וסיפרו לבית המשפט כי אביהם אמר להם בהזדמנויות שונות שאם חס וחלילה יגיע למצב שיצטרך חיבור למכונות – הוא רוצה חד משמעית שלא יאריכו את חייו.

 

ואולם, למרות עדויות אלה, בית המשפט קובע כי גם אם אכן זה היה רצונו של שלמה – אין בכך כדי לשלול את ביצוע הניתוח המבוקש. בהקשר זה בית המשפט חוזר ופונה לחוק החולה הנוטה למות, ומפנה להוראה בחוק הקובעת שאין במתן האפשרות שלא להאריך את חייו של חולה נוטה למות – כדי להתיר אי מתן טיפול רפואי נלווה, כלומר, טיפול רפואי שאינו קשור לבעיה הרפואית חשוכת המרפא, אלא טיפולים שגרתיים וטיפול מקלים, שמטרתם לטפל במחלות זמניות או להקל על החולה.

 

לבסוף, בית המשפט פונה לשם תמיכה בעמדתו אף למשפט העברי. בית המשפט מדגיש כי חוק החולה הנוטה למות מבוסס על ערכי ההלכה היהודית, וכי בהתאם לערכים אלה, קדושת החיים הם "ערך על" ביהדות. לפיכך, ככלל, לא זו בלבד שעל הרופא מוטלת החובה לרפא, הרי שגם על החולה קיימת החובה להתרפא. וגם אם יש נסיבות שהיהדות מאפשרת להתחשב בסבלו של החולה – הרי שהדברים שנויים במחלוקת, ובכל מקרה קיימת הסכמה כי בכל הנוגע לטיפולים הממלאים אחרי הצרכים הטבעיים של החולה (נשימה, מזון, נוזלים) – הרי שחייבים ליתן אותם לחולה, אפילו נגד רצונו. לסיכום, בהתחשב במכלול השיקולים שתוארו לעיל, בית המשפט קיבל את עמדת הרופאים ודחה את עמדת המשפחה, ואיפשר לרופאים לבצע את פיום הקנה בשלמה.

 

בית המשפט קובע כי גם אם אכן רצונו של החולה היה שלא להאריך את חייו – אין בכך כדי לשלול את ביצוע הניתוח המבוקש. בית המשפט חוזר ופונה לחוק החולה הנוטה למות, ומפנה להוראה בחוק הקובעת שאין במתן האפשרות שלא להאריך את חייו של חולה נוטה למות – כדי להתיר אי מתן טיפול רפואי נלווה

 

 

פסק דין זה חשוב, שכן הוא ממחיש שוב כיצד במשפט הישראלי, בסופו של דבר, אנחנו עדיין כפופים לסמכות הרפואית ואין אנחנו האדונים על גופנו. בסופו של דבר, לבני המשפחה בישראל יש מעמד מוגבל ביותר, ויכולתם לגבור על שיקול הדעת הרפואי – בהעדר הכנה מדוקדקת של כלי תכנון – היא נמוכה ביותר. באופן מפתיע, דווקא חוק החולה הנוטה למות, שנועד לקדם את אפשרות כיבוד רצונם של חולים ואנשים למות על פי רצונם – ככל הנראה גרם לנסיגה לאחור בתחום זה, בשל הגדרותיו הצרות של המושג "חולה נוטה למות".

 

מצד שני, ייתכן והאיזון שבית המשפט ביצע משקף היטב את המוסר הנוהג כיום בחברה הישראלית ומשקף את ייחודיותה כחברה בעלת צביון יהודי. לא נותר אלא להמשיך ולעקוב כיצד בתי משפט אחרים יפרשו את החוק, ואת ההשפעה של חוק החולה הנוטה למות על מכלול המגמות בתחום המתת החסד בישראל.

 

 

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים