דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

היש מקום לסליחה?

13/09/2009

הדיבר החמישי / מה העונש הראוי על ניסיון לרצח מתוך רחמים של אמא קשישה?

 

 

זה מקרוב ניתן גזר דין בפרשה מרתקת שצריכה לעניין כל מי שעוסק בתחום הזיקנה. הפרשה מוכרת כפרשת שלמה ראב, וזכתה לסיקור נרחב בעיתונות הכללית. סיפור המעשה הוא טרגי, ונביא להלן את תמצית העובדות. גב' אדלה ראב, אישה בת 86, הייתה חולה סיעודית, שסבלה ממחלות שונות, אשר הפכו אותה לתלויה לחלוטין בעזרת הזולת.

 

 

מי שטיפל בה לאורך שנים היה בנה היחיד, מר שלמה ראב, אשר אף התגורר עימה פיזית באותה דירה. מר ראב, יליד ישראל בן 59, גרוש ואב לבת בגיל 31. במהלך 10 השנים האחרונות ועד לאירוע שיפורט בהמשך, התגורר בבית אמו (ניצולת שואה) ועיקר עיסוקו היה הטיפול בה. השנים בהן טיפל באמו, כעיסוקו העיקרי, היו ללא ספק שנים מתישות ברמה הפיזית והנפשית. השנתיים האחרונות היו הקשות ביותר, עת הפכה האם לסיעודית ונזקקה לעזרה של מטפלת אישית ולעזרת בנה באשר לצרכיה הבסיסיים. מר ראב התמסר באופן מוחלט לטיפול באמו, עד כדי התשה עצמית ופגיעה בבריאותו וברווחתו:ככל שמצבה השכלי של האם הלך ונחלש, תלותה בו הפכה למוחלטת, כאשר יציאתו מהבית, בשעות שהמטפלת שמרה עליה, הניבה תגובות נזעמות מצד האם וסירוב לאפשר למטפלת לדאוג לצרכיה. על כן, חופש תנועתו של הבן הלך והצטמצם, ותחושה של ייאוש ודכדוך אחזה בו.

 

יתרה מכך, הבן תיאר כיצד הוא חווה קונפליקט פנימי בין רצונו לטפל באמו והבטחתו לאביו (שנפטר לפני כ-20 שנים) כי יטפל באם לאחר מותו, לבין תחושות התשישות, אובדן המרחב האישי ותלותה הגוברת של אמו בו. בניגוד לדעות קרובי משפחתו, הוא סירב להעביר את אמו למוסד טיפולי גריאטרי בניגוד לרצונה. על מנת להתמודד עם המעמסה הרגשית הנ"ל, הוא אף פנה לטיפול בעמותת "עמך", שם זכה לתמיכה ועידוד של קבוצה טיפולית בין השנים 2005-2007.

 

ביום 16/6/08 בשעות הערב, נוכח מצבה הרפואי של אדלה וקשייו של בנה בטיפול בה, החליט הבן להמית את אימו. לצורך כך, הצטייד בקפסולות ריקות, הנחזות להיראות כקפסולות של ויטמינים אותן החזיק בביתו. בהמשך, ריסק ופורר הבן כ-20 כדורים מתרופה הנקראת "לוריבאן" והכניס את האבקה שנוצרה ל-3 קפסולות ריקות. כמו כן, ריסק ופורר 10-15 כדורים מתרופה הנקראת "אלטורל" והכניס את האבקה שנוצרה ל-2 קפסולות ריקות. לאחר מכן, נטל הבן את 5 הקפסולות, בהן אבקת התרופות שפורר, ונתן לאימו לבלוע אותן במסווה של ויטמינים, במטרה לגרום למותה. ואולם, לאחר שביצע את המעשה, התחרט, והזמין אמבולנס, שהחיש את האם לבית חולים. למחרת בבוקר, לאחר שהאם הובהלה לבית החולים כשהיא בתרדמת, היא אושפזה וטופלה עד לחזרתה להכרה מלאה.

 

באחד המכתבים שכתב הבן לאחר המעשה בניסיון להסביר את התנהגותו, כתב כך:

"אמא שלי לא גססה בבית חולים, אמא שלי לא גססה בבית-אבות או בהוספיס. אמא שלי גססה לפני עיניי שנתיים ימים. שנתיים ימים. יום אחר יום. שעה אחרי שעה. במשך חודשים "ישנתי" בלילות בחדרה של אמא מטה לצד מטה כששעון מעורר מעיר אותי כל שעה או שעתיים לבדוק אם צינורית החמצן נמצאת במקומה. כל אדם אנושי במצבי היה חייב לעשות משהו, המשהו הזה היה מערבולת של... תחושות לכאן ולכאן, תחושות של חסר אונים, כאב נפשי, חודר, רצון, דחף למנוע סבל וייסורים. מאידך התנגדות עזה להיפרד מהאדם האהוב עלי ביותר.

 

אין לי מונופול על סבל. החוק לא נתן בידי רשות להחליט מתי אדם חיי ומתיי החיים הם לא חיים לעולם לא ניתן יהיה לחקוק חוק בנידון. ישנם החיים, ישנו המוות וקיים מצב שלפחות מבחינה אנושית הוא הגרוע מכל".

 

כנגד הבן הוגש כתב אישום בגין ניסיון לרצח – אחת העבירות החמורות ביותר על ספר החוקים הפלילי הישראלי. הבן הודה בעובדות ולא ניסה להתחמק מאחריות. לפיכך, עיקר הדיון בית המשפט המחוזי בחיפה נסב סביב שאלת העונש הראוי (תפ"ח 5031/08, בימ"ש מחוזי בחיפה). שלושה שופטים ישבו בדין - ובאופן מפתיע, כל אחד מהם גזר את הדין בצורה שונה.

 

 

"אמא שלי לא גססה בבית חולים, אמא שלי לא גססה בבית-אבות או בהוספיס. אמא שלי גססה לפני עיניי שנתיים ימים. שנתיים ימים. יום אחר יום. שעה אחרי שעה. במשך חודשים "ישנתי" בלילות בחדרה של אמא מטה לצד מטה כששעון מעורר מעיר אותי כל שעה או שעתיים לבדוק אם צינורית החמצן נמצאת במקומה"

 

 

ראשון, פתח כב' ראש ההרכב, השופט סגן הנשיא אילן שיף. שופט זה פתח את הדיון בתיאור כללי את המקרה במילים הבאות: "בפנינו מקרה מזעזע שבו מנסה בן, יוצא חלציה של אמו, להרעילה במרמה. הדעת ממאנת להאמין, הכיצד זה גמלה בנפשו של בן שפוי ומסור המטפל באמו, שנים הרבה, ההחלטה לקטול את חייה של אמו הורתו. נראה, כי נפלאות דרכיו של אדם ואף אנו, שהורגלנו בשבתנו על כס השיפוט, למעשים נוראים ומזעזעים, מצליחים לעיתים להיות מופתעים ממעשים המנוגדים לכאורה לתכונותיו ולאינסטינקטים של בן אנוש. הפתעתנו גדלה שבעתיים בעת ששמענו את עדויות עדי ההגנה שלאורך כל עדותם הזדקרה כחוט השני, מסירותו יוצאת הדופן של הנאשם לאמו. תמצית עדויות אלו נסקרה לעיל."

 

לפיכך, בניסיון למצוא איזון, קבע שופט זה כי: "כך או כך, נראה כי בענייננו בוצעו מעשיו של הנאשם הן בשל רחמים כלפי אמו והן בשל המצב הקשה אליו נקלע הוא עצמו נוכח קשייו לטפל באמו. לפיכך, לא אוכל להתעלם גם מהיבט מסוים של הרתעת הרבים הנדרש אף בענייננו. לנגד עיני תעמוד גם העובדה שהנאשם יישא, מן הסתם, בליבו ובמוחו את תחושת האשם בשל ניסיונו לרצוח את אמו. תחושה זו תלווהו עד יומו האחרון. לנאשם זה, שהתרשמנו כי אמו הייתה לנגד עיניו תמיד, יהא זה עונש מוסרי של ממש. משקל ממשי לקולא ניתן גם לכך שלאחר ביצוע זממו, היה זה הנאשם שהזעיק אמבולנס שיסיע את אמו לבית החולים וכי מייד מסר גרסת אמת במשטרה והודה במיוחס לו בבית המשפט." בסופו של דבר המליץ שופט זה על עונש של שנת מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו מ-29/6/08 ועד 28/10/08 .

 

השופטת השנייה, חני הורוביץ, נקטה גישה טיפה שונה, ומחמירה יותר. וכך היא קובעת: "מצד אחד, עומד בפנינו אדם שטיפל באמו הקשישה באהבה ובמסירות אין קץ ומצד שני, ניסה לרצוח אותה. עבירת הרצח ועבירת הניסיון לרצח הן מהעבירות החמורות ביותר בספר החוקים של מדינת ישראל. הוא הדין לעניין עבירת הסיוע או השידול להתאבדות, שגם הן מן החמורות המופיעות עלי ספר החוקים, כשבצידן נקוב עונש של עשרים שנות מאסר. האיסור ליטול חיי אדם וההכרה ב"קדושת החיים" עומדים ביסוד קיומנו מקדמת דנא, עת קיבלנו עלינו את הדיבר "לא תרצח". קביעת חברתי, השופטת קינן, כי מדובר במעשה לא מתוכנן אשר מידת החומרה שבו פחותה, שיש לשקול את העונש רק במידת הרחמים ולכן ניתן להסתפק בעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות – אינה מקובלת עליי."

 

ממשיכה השופטת הורוביץ וקובעת כי: "אכן מסירותו של הנאשם במשך שנים רבות הייתה יוצאת דופן, איני רואה מקום לחזור על תיאוריהם המפורטים של חבריי בחוות דעתם, אולם הצורך ליתן ביטוי לקביעת המחוקק ולשדר לציבור בקול צלול וברור כי מדובר במעשה אסור וחמור וכי העושה כזאת, ייענש באופן ממשי, נותר בעינו. לטעמי, העונש שראוי להטיל על הנאשם, שיש בו כדי לאזן בין חומרת המעשה והצורך להרתיע ובין הנסיבות לקולא, כפי שמנה חברי אב בית הדין בחוות דעתו המקיפה, הנו שמונה עשר חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו. אלמלא כל אותן נסיבות לקולא, היה מקום להטיל עונש מאסר בפועל ממושך הרבה יותר."

 

השופטת השלישית והאחרונה נטתה לכיוון ההפוך דווקא. כב' השופטת צילה קינן, התמקדה בנסיבות המיוחדות של המקרה. וכך תארה היא את התרשמותה מהתנהגות הנאשם: "כעולה מן הראיות שבאו לפנינו, לא קדמו למעשיו של הנאשם תכנון והכנה. האירועים שקדמו למעשה ואלה שבאו מייד לאחריו מלמדים, לעניות דעתי, כי הנאשם עשה את שעשה מתוך דחף רגעי, בלתי מושכל, שנבע ממצב נפשי קשה, מאבדן עשתונות, שברון לב, ייאוש ותסכול שהעבירוהו על דעתו וגרמו לו לפעול בניגוד מוחלט להתנהגותו לאורך השנים, במהלכן העמיד את צורכי אימו לפני צרכיו הוא."

 

ממשיכה השופטת קינן, ומפרטת את שיקוליה: "הנאשם הוא שהזעיק עזרה רפואית והודה במעשיו, ביוזמתו ובטרם העלה מאן דהוא חשד כלשהו כלפיו. אלמלא הודייתו המיידית, ספק בעיני אם ניתן היה לקשור את ההחמרה במצבה של האם למעשיו של הנאשם... חרטתו המיידית של הנאשם, הפנייתה של האם לטיפול חירום, הודייתו במעשיו אף שלא נודעו לאיש, כל אלה מצביעים על עשיית המעשים ברגע של "טירוף" רגעי ושל אבדן עשתונות. על כך מעידה גם התנהגותו במהלך החקירה ובעת ניהול ההליכים, עת בחר הנאשם להודות במעשיו אף כי, כאמור, יכול היה לבנות על הקושי הראייתי המובנה, כדי להתחמק ממתן הדין על מעשיו... זאת ועוד, הנאשם לא ניסה להצדיק את מעשיו ואף לא ביקש ליהנות מהקלה בעונשו תוך הסתמכות על נימוקים הומאניים בגדרו של "רצח מתוך רחמים". אין לי ספק כי הנאשם כואב את מות אימו )שנגרם ללא קשר עם מעשיו(, כי הוא מתייסר על מעשיו, מתחרט עליהם וכלל אינו מבקש להצדיקם."

 

מסכמת השופטת קינן את הכרעתה במילים הבאות: "בעניינו של הנאשם שבפנינו לא שיקול ההרתעה אלא "מידת הרחמים" היא שצריכה להנחותנו." לפיכך, שופטת זו הציעה להסתפק בעונש של 6חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. יצוין כי בפועל, בהתאם לחוק, בסופו של יום הוטל על הבן העונש שנקבע על ידי ראש ההרכב, כלומר, שנת מאסר בפועל בניכוי תקופת המעצר. ואולם, על גזר דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון, וביצוע המאסר בפועל עוכב עד להחלטה של בית המשפט העליון.

 

אז מה הוא אם כך העונש הראוי לאדם המבקש לסיים את חייה של אימו הסיעודית לאחר שנים ארוכות של טיפול מסור ואוהב? מאסר בפועל שירתיע אחרים? או עבודות שירות שיבטאו את מידת הרחמים? בימים אלה של ימי תשובה וכפרה, נשאיר זאת לכם הקוראים להחליט, ובכל מקרה יהיה מעניין כיצד יכריע בנדון בית המשפט העליון.

 

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים