דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

האם לזקנים מותר לאמץ ילדים?

בית המשפט הגבוה לצדק קבע כי גיל ההורה אינו יכול להוות סיבה גורפת לשלילת זכותו של אדם לאמץ ילד. החלטה זו תורמת למאבק נגד אפליית זקנים מטעמי גיל

12/05/2009

 

סוגיית הזכות להורות בגיל המבוגר מעוררת שאלות נכבדות: האם יש לאפשר לנשים בשנות ה-70 לחייהן להיכנס להריון באמצעות הפריה חוץ-רחמית? האם ראוי לסייע לגברים בשנות ה-90 לחייהם להפוך לאבות? ובאופן כללי יותר – האם יש להגביל את הזכות להורות בשל גיל כרונולוגי? חלק מן השאלות הללו קיבל בעבר מענה באמצעות תהליכים טבעיים, כדוגמת הפסקת המחזור אצל נשים או הירידה באיכות הזרע אצל גברים. אלא שבעידן המודרני תהליכים טבעיים אלה חדלו מלהוות מכשול בפני הורות, אם בגלל פיתוחים תרופתיים ואם כתוצאה מטכנולוגיות רפואיות מתקדמות כדוגמת הפריית מבחנה או הקפאת ביציות.

 

בכללים שהתפרסמו בשנת 1998 נקבע כי לא ניתן לאשר אימוץ ילד ממדינה זרה כאשר הפרש הגילאים בין בני הזוג המבקשים לאמץ ובין הילד עולה על 48 שנים. המשמעות המעשית של הוראה זו היא כי בני חמישים ומעלה אינם רשאים למעשה לאמץ ילד ממדינה זרה. יש לציין כי כאשר מדובר בהליכי אימוץ בתוך מדינת ישראל, הגבלת הגיל קשה אף יותר ועומדת על פער גילאים של עד 43 שנים בלבד.

 

 

בכללים שהתפרסמו בשנת 1998 נקבע כי לא ניתן לאשר אימוץ ילד ממדינה זרה כאשר הפרש הגילאים בין ההורים המבקשים לאמץ ובין הילד עולה על 48 שנים

 

 

זה מקרוב נדונה בבית הדין הגבוה לצדק זכותם של אנשים זקנים לאמץ ילדים על פי חוק אימוץ ילדים. הדבר נדון במסגרת עתירה לבג"צ של ארגון "משפחה חדשה" (בג"צ 4293/01, משפחה חדשה ואח' נ. שר העבודה והרווחה), כחלק מהשאלה למי מותר לאמץ ילד ממדינה זרה. יחד עם ארגון "משפחה חדשה" עתרו בני זוג שאימצו כבר ילדה קטינה אחת בגואטמלה והם מבקשים לאמץ ילד נוסף מחו"ל. אלא שכאשר ביקשו לאמץ את הילד הנוסף היו בני הזוג בראשית שנות ה-50 לחייהם ולפיכך ההליך לא אושר להם.

 

בית המשפט דן בתחילה בזכות למשפחה ובזכות להורות, תוך הבהרה שהזכות למשפחה היא זכות בסיסית ויסודית במשפט הישראלי והבינלאומי. זכות זו נגזרת מן הזכות לפרטיות ומן ההגשמה של עקרון האוטונומיה של רצון הפרט, המצויה בגרעין המהותי של מושג כבוד האדם. יחד עם זאת, בית המשפט חזר והדגיש כי כמו זכויות אחרות, גם הזכות להורות ולמשפחה איננה זכות מוחלטת ויש לה גבולות וסייגים. כלומר, לדעת בית המשפט, יש מצבים חריגים שבהם מן הראוי שהמדינה תתערב ותסדיר גם זכויות חשובות ויסודיות.

 

כאשר אין מדובר בזכות הפרט להיות הורה ולהקים משפחה באופן עצמאי, שאלת זכות היסוד מורכבת הרבה יותר. מורכבות זו עולה בעיקר במקרים בהם נדרשת מעורבות המדינה, כדוגמת הליכי אימוץ ילדים או פונדקאות. ברור שההכרעה אם חובתה של המדינה לאפשר לאנשים מבוגרים לממש את זכותם להורות ולמשפחה שלא באמצעים טבעיים, אלא בהליכים שמחייבים התערבות של רופאים או של רשויות רווחה, מעוררת שיקולים כלכליים וחברתיים מגוונים.

 

אימוץ ילדים הוא הליך משפטי שבמוקד שלו נמצאים שיקולים של טובת הילד ולאו דווקא זכותם של המאמצים להורות ולמשפחה. כלומר, מערך אימוץ הילדים מעוגן בתפיסה חברתית לפיה יש ליצור מסגרות שיבטיחו את טובת הילד במקרים שבהם משפחתו הביולוגית אינה יכולה לספק את צרכיו הבסיסיים. החוק מעניק לפיכך למדינה – ולא להורים המאמצים – את הסמכות והכוח להתיר את ניתוק הילד מהוריו הטבעיים ולהעבירו לאימוץ, רק אם הדבר מיטיב עם הילד. העובדה שחוק אימוץ ילדים עונה על כמיהתם של אנשים חשוכי ילדים להיות הורים היא בבחינת תוצאת לוואי של מטרת החוק ואיננה מטרתו המקורית.

 

 

תוצאת פסק הדין היא כי לא ניתן יהיה לשלול מבני זוג את האפשרות לאמץ במסגרת הליכי אימוץ בין-מדינתיים על בסיס גיל בלבד

 

 

בית המשפט מצא לנכון להזכיר את ההגיון שעמד בבסיס ההגבלה הגילאית של חוק האימוץ כאשר נחקק בכנסת. בין היתר ציין את דבריה של העובדת הסוציאלית נחמה טל שטענה בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט כי "גיל ההורים מאוד משמעותי, רוב הילדים שנמסרו לזוגות יותר מבוגרים, מאוד מתלוננים על זה. באיזה מובן? במובן זה שילד מאומץ, כיוון שיש לו בעיית זהות "בילט אין" מעובדת היותו מאומץ, בגיל ההתבגרות חווה את חווית האימוץ שלו [...] הרבה יותר קשה מילד רגיל [...] הורים יחוו גיל התבגרות כל כך סוער כשהם בעצמם בני 65 , זה דבר קשה".

 

לפי עמדתה של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, שעמה הסכימו רוב השופטים בדיון, יש מידה של שרירותיות בהסדר הגורף של הגבלת גיל והוא אינו עומד בדרישה שהסדרים חוקיים יהיו מבוססים על הגינות ומידתיות. לדברי השופטים, הסדר משפטי שאינו כולל בחובו מנגנון של גמישות ואינו מאפשר בחינה פרטנית של מקרים חריגים הוא הסדר לא חוקי ולא סביר. לעמדה זו הצטרף השופט ריבלין, תוך שהוא מציין כי כלל לא ברור אם באמת עדיף למועמד לאימוץ להימסר למשפחה שבה שני בני הזוג הם בני 49 או למשפחה שבה אחד מבני הזוג בן/בת 49 והשני בן/בת 70. המשיך השופט ריבלין והקשה – האם לא נכון ל"סנן" מועמדים על פי קריטריונים של כסף, מבנה אישיות, או מצב חברתי-כלכלי? כלומר, לדעתו, הגבלת הגיל בעייתית ואינה מניחה את הדעת כהצדקה לשלילה גורפת של זכותם של הורים לאמץ.

 

לעומת דעת הרוב, דעת המיעוט, אותה ביטאה השופטת פרוקצ'יה, גרסה כי הגבלת הגיל משקפת הסדר ראוי, מאוזן, ענייני ומקצועי, העונה על תכלית מוסד האימוץ. לדבריה, לא מדובר באפליה פסולה שכן לא דין הורים במסגרת משפחה טבעית כדין אנשים המבקשים לאמץ ילד במסגרת הליכי אימוץ ילדים. לפי השופטת פרוקצ'יה, אין להשוות בין הורים המבקשים להוליד ילדים באמצעות הפריית מבחנה ובכך לממש את יכולתם הביולוגית, ובין אנשים המבקשים לאמץ ילד זר. לשיטתה, מדובר במסגרות משפטיות המבוססות על הצדקה שונה, ולפיכך אין להשוות ביניהן.

 

תוצאת פסק הדין היא כי לא ניתן יהיה לשלול מבני זוג את האפשרות לאמץ במסגרת הליכי אימוץ בין-מדינתיים על בסיס גיל בלבד. על הרשויות לשקול לגופו של עניין ולבחון האם יש בנסיבות המיוחדות של המקרה בכדי להתיר חריגה מהכלל, ובכל מקרה יש לאפשר למועמדים לפנות לוועדת ערר שתבחן אם ראוי לתת היתר חריג שיאפשר סטייה ממגבלת הגיל.

 

מי שזכויות הזקנים עומדות לנגד עיניו צריך לשמוח על כך שזוהי תוצאת פסק הדין. כל הגבלה גילאית שמבוססת על הכרעה כרונולוגית בלבד נגועה בסטריאוטיפים שליליים אודות זיקנה וזקנים. ההחלטה לשלול את זכותו של אדם להיות הורה אך ורק מפאת גילו קשורה בתפיסה שאין בידי האדם יכולת פיזית או מנטלית לבצע תפקידים חברתיים בסיסים (כגון, להיות הורים). אם החלטה שכזו נעשית ללא בדיקה עניינית ואינדיבידואלית ביחס לכישוריו של אדם, הרי שהיא משקפת תפיסת עולם גילנית ולפיה אדם נפסל אך ורק בשל גילו הכרונולוגי. הגיעה העת שרשויות הרווחה יפסיקו להתבונן באנשים זקנים כמי שאינם מסוגלים להיות הורים ראויים, והחברה הישראלית תפסיק לתייג זקנים כחסרי יכולת.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים