דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

כשרבים על כסף משלמים הרבה (לעורכי דין): על צוואות והשפעות לא הוגנות

כשבני משפחה מנסים להטות את הצוואות לטובתם וכנגד בני המשפחה האחרים, בית המשפט עשוי לבטל את כל הצוואות. קצת רצון טוב יכול לחסוך הליך משפטי ארוך ויקר

14/12/2008

אין כמו תחום הצוואות והירושות כדי להמחיש את עוצמת הרגשות והמלחמות סביב רכושו של אדם. כל עורכי הדין העוסקים בתחום יכולים לספר סיפורי אלף לילה ולילה סביב גלגוליהם של סכסוכי משפחה על מי יקבל מה, כמה ולמה. הקהילה המשפטית חבה תודה עמוקה לכל אותם בני משפחה שמשחיתים את כספי הירושה שלהם על מאבקים משפטיים, וככל הנראה שום עצה משפטית אינה יכולה להיות תחליף לקשרים משפחתיים בריאים.

 

הפעם נביא עוד "סיפור לדוגמא" כיצד סכסוך משפטי שבבסיסו ניסיון להטות את רצונו של בן המשפחה הקשיש התגלגל בסופו של דבר לפתחו של בית המשפט. המעניין בפרשה זו הוא שבית המשפט הוסיף מספר קביעות משפטיות שחשובות להבנת התחום.

 

הפרשה עוסקת במשפחתה של אישה שלצורך מאמר זה תכונה בתיה (שם בדוי) ואשר עניינה נדון בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תיק עז' 40080/04, עיזבון המנוחה ב.ה. ז"ל נ. ע.מ. ואח' – בפני כב' השופט בן ציון גרינברגר, פסק דין מיום 26.6.2008). בתיה, ילידת שנת 1911 (או 1915, הדבר לא היה ודאי), נפטרה בשנת 2003. בעלה נפטר שנים רבות לפניה. לזוג נולדו שלוש בנות, שלצורך הסיפור יכונו אתי, עדה ויפה (שמות בדויים). לכל אחת מהן ילדים –הנכדים של בתיה.

 

במהלך הקיץ של שנת 1998, עברה בתיה להתגורר במושב בצפון בביתו של אחד מנכדיה (בנה של אתי), נתנה לו ייפוי כוח לחשבון הבנק שלה, ואף כתבה צוואה שבה ציוותה לו את כל רכושה (להלן הצוואה הראשונה). אולם, בשנת 2000 הוצאה בתיה מביתו של הנכד על ידי רשויות הרווחה עקב טענות חמורות לגבי תנאי מגוריה שבגינן נפתחו הליכים פליליים והנכד הורשע בהזנחה ועושק.

 

לאחר אשפוז בבית חולים בירושלים, הוחלט כי בתיה תעבור להתגורר בביתה של עדה. בשנת 2001, במהלך מגוריה אצל עדה, חתמה בתיה על צוואה חדשה (להלן הצוואה השנייה) והפעם ציוותה את כל רכושה לעדה ולא הותירה דבר לשתי הבנות האחרות. בתיה התגוררה אצל עדה עד ליום מותה, בשנת 2003. במקביל להגשת הצוואה השנייה לרשם הצוואות (על ידי עדה), הוגשה לו גם הצוואה הראשונה על ידי הבנות האחרות. בנוסף, אתי ויפה הגישו התנגדות לקיום הצוואה השנייה שבמסגרתה הן נושלו מכל חלק בעיזבון. עניינן נדון בבית המשפט לענייני משפחה.

 

 

אין מקום לקיים צוואה שהיא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת שאינה משקפת את רצונו העצמאי והחופשי של המצווה עצמו

 

הטענות של הצדדים היו פשוטות לכאורה: האחיות אתי ויפה טענו כי הצוואה השנייה – שנערכה במשך שהייתה של אמם בביתה של עדה – אינה משקפת את רצונה האמיתי של האם והיא נערכה תחת לחץ והשפעה בלתי הוגנים, עת המנוחה הייתה במצב דמנטי קשה ותלויה תלות מוחלטת בבתה. עדה מצידה טענה כמובן שהצוואה השנייה נערכה מתוך רצון חופשי של אמה וכי הדבר עוגן גם בחוות דעת של רופאים.

 

בית המשפט החל את פסיקתו בחזרה על עקרונות היסוד של דיני הירושה והצוואה. ראשית, "החובה בדבר כיבוד רצונו של מת, הינה עיקרון יסוד בדין הישראלי, וככלל – צוואה שלא נפל בה פגם צורני או פורמלי, הינה בבחינת צוואה כשרה". יחד עם זאת, ברור כי אין מקום לקיים צוואה שהיא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת שאינה משקפת את רצונו העצמאי והחופשי של המצווה עצמו.

 

מהי אם כך "השפעה בלתי הוגנת"? בית המשפט חוזר על ההלכה הפסוקה בנדון ולפיה השפעה בלתי הוגנת מתקיימת "כאשר הנסיבות מצביעות על קיומה של תלות של המצווה באדם אחר, שהיא כה יסודית ומקיפה, שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי ביחסיו עם האחר". בחינת קיומה או היעדרה של השפעה בלתי הוגנת אמורה להתחשב בגורמים שונים כגון מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהיה תלוי בזולתו, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת היחסים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו, וכדומה.

 

ובחזרה לבתיה: בשעה שהיא ערכה את הצוואה השנייה היא הייתה נתונה תחת אפוטרופסות. אתי ויפה טענו שעובדה זו שללה ממנה את היכולת לערוך צוואה. על כך אמר בית המשפט כי העובדה שמונה לאם אפוטרופוס (במקרה זה – הקרן לטיפול בחסויים) אינה מבטלת את יכולתה לערוך צוואה כל עוד היא לא הוכרזה כפסולת דין. או כדברי בית המשפט:"אין בעצם מינוי אפוטרופוס [...] כדי לפגוע בכשירותו של החסוי, ובכלל זה, כשירותו לערוך צוואה. במקרה שהחסוי עורך צוואה, תהא הצוואה תקפה אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, אף אם לפני כן או אחרי כן, השתנה מצבו. בחינתו של בית המשפט תיעשה על פי מבחן גמיש ונקודתי בו תיבחן השאלה האם היה המצווה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם".

 

לאחר שדחה את הטענה המקדמית בנוגע לחוסר התוקף של הצוואה השנייה בשל מינוי אפוטרופוס, עבר בית המשפט לבחון את מערכת היחסים שבין המנוחה ובין בתה עדה אצלה התגוררה בעת שערכה את הצוואה השנייה. בית המשפט נדרש גם לקשרים בין שלוש הבנות עצמן וגם לקשרים בינן לבין אמן. יתרה מכך, מתוך בירור העובדות בבית המשפט עלה כי מי שיזם את עריכת הצוואה השנייה היה בעלה של עדה שלקח את חמותו לעורך הדין, אך לא סיפר לעורך הדין כי היא תחת אפוטרופסות. גם התיעוד הרפואי בנוגע למצבה של המנוחה באותה עת היה בעייתי: מחד, פסיכיאטר קבע שהיא במצב דמנטי בדרגה בינונית, אך עדיין מסוגלת להבחין בטיבה של צוואה. מאידך, הסתבר כי גם הוא לא ידע את מצבה הרפואי לאשורו, במיוחד בכל הנוגע לדיכאון ממנו סבלה ולתרופות אותן לקחה עקב כך.

 

בסיכום הדברים הגיע בית המשפט למסקנה העגומה לפיה "לא מצאתי ליתן אמון רב בעדותם של מי מהמעורבים". יתרה מכך, בית המשפט סבר כי הוכח לו כי הבת אצלה התגוררה האם "שלטה באופן מלא על הקשר של המנוחה עם כל אדם שהוא, וקבעה באופן בלעדי עם מי תיפגש המנוחה ועם מי תשוחח [...] [ו]נתנה הוראה שלא לאפשר כל ביקור שהוא אצל המנוחה כאשר היא עצמה איננה נמצאת בבית. הניתוק היה כה חד, עד שאפילו על אשפוזה האחרון של המנוחה בבית החולים, כשהיא על ערש דווי, לא הודיעה ע' לאחותה א'".

 

לפיכך, בית המשפט הגיע למסקנה כדלקמן:"המנוחה הייתה כבת 90בשעת עריכת הצוואה [השנייה], אישה זקנה ורפת כוח, במצב גופני ירוד, תוך שהיא סובלת מדמנציה, אשר למצער כבר הייתה במצב בינוני, ואשר פיתחה יחסי תלות מובהקים בע' [...] ועל כן יש לקבוע שהצוואה השנייה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת".

 

התמונה בכל הנוגע לצוואה הראשונה הייתה פשוטה יותר שכן ניתן בגינה פסק דין במסגרת הליך פלילי שבו הורשע הנכד של המנוחה בהזנחה ובעושק, תוך ניצול מצבה הנפשי והפיזי, ותוך ניצול תלותה המוחלטת בו. לפיכך, גם צוואה זו הוכרזה כבטלה.

 

 

העובדה שמונה לאדם אפוטרופוס אינה מבטלת את יכולתו לערוך צוואה, כל עוד לא הוכרז כפסול דין

 

 

בית המשפט ציין עוד כי עשיית הצוואות – גם הראשונה וגם השנייה – היוותה "כלי בידי המחנות היריבים לקידום האינטרסים הכלכליים שלהם, ועניין רצונה האמיתי והעצמאי של המנוחה לא שיחק תפקיד, בוודאי שלא תפקיד מרכזי ובלעדי". לפיכך, בית המשפט פסק כי "עדיף בעיני, בנסיבות אלו, שתחול על עיזבון המנוחה ברירת המחדל הקבועה בחוק, לחלוקה שוויונית של העיזבון, על מנת שלא לתת לאף צד יתרון על פני הצד השני". בית המשפט מסיים את הכרעתו בפסיקתו של הרמ"א (רבי משה איסרליש, מפולין במאה השש עשרה) ולפיה:"מי שציוה לעשות בנכסיו הטוב שאפשר לעשות, יתנהו ליורשיו, כי אין טוב מזה".

 

סופו המשפטי של הסיפור הוא פשוט: עיזבון המנוחה יתחלק בחלקים שווים בין שלוש הבנות. ומה הלקח? גם הלקח ברור: צוואה איננה כלי מלחמה שבמסגרתה ילדים "סוגרים חשבון" האחד עם השני. צוואה היא כלי להגשמת רצונם של המצווים – ולא של הזוכים. לפיכך, אין כל טעם במאבקים חסרי תכלית ותועלת ובמלחמות עולם משפחתיות סביב מי יקבל איזה חלק בעיזבון של ההורים, כאשר ברור שהצוואה היא כלי משחק בידי אחד הילדים. היחידים שנהנים מכך (לפחות כלכלית) הם עורכי הדין שגובים שכר טרחה ראוי על עבודתם הקשה. כל יתר הצדדים, ובמיוחד בני המשפחה, משלמים על כך מחיר כבד הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רגשית. נראה שבפרשה הנוכחית עם קצת רצון טוב וקצת לב פתוח, ניתן היה להגיע לתוצאה אליה הגיע בית המשפט אף ללא עורכי דין וללא הליך משפטי ארוך ויקר.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים