דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

המשפחה או המדינה – על גורל העיזבון של ניצולי שואה עריריים

בהיעדר בני משפחה – המדינה היא זו הזוכה בעיזבון של ניצולי שואה עריריים. מצד שני – אם יש בני משפחה, אפילו רחוקים – העיזבון שלהם ולא של המדינה. במציאות מתעוררים מאבקים בין המדינה לבין קרובי משפחה
7/09/2008

ההיבטים המשפטיים הנוגעים לזכויותיהם של ניצולי השואה רק נעשים מורכבים יותר עם השנים. מאז שנות החמישים וההסדר המשפטי העקרוני שעוגן במה שמכונה כהסדר השילומים עם גרמניה – הסוגיות המשפטיות המעסיקות את מערכת המשפט בישראל ובמדינות נוספות ברחבי העולם, סביב זכויותיהם של ניצולי השואה, נעשות מורכבות יותר ויותר. אחת השאלות המשפטיות המעניינות שזוכה ליותר ויותר תשומת לב בשנים האחרונות, בהקשר המצער של מותם של ניצולי שואה, היא שאלת הזכות בעיזבון של ניצולי שואה, במיוחד ביחס לאלה העריריים או נטולי ילדים משל עצמם. זוהי שאלה מרכזית מסיבה פשוטה: בהיעדר בני משפחה – המדינה היא זו הזוכה בעיזבון של אותם ניצולי שואה עריריים. מצד שני – אם יש בני משפחה, אפילו רחוקים – קרובים אלו הם שזוכים ולא המדינה. במציאות, לצערנו, מתעוררים מאבקים בין המדינה לבין קרובי משפחה ביחס לשאלה האם אכן קיימים בני משפחה אם לאו.

 

סוגיה משפטית זו נדונה לאחרונה בפרשה הידועה כפרשת ש.פ. ואח'נ. האפוטרופוס הכללי (תיק משפחה: 111411/07 בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בפני כבוד השופטת שפרה גליק, במסגרת פסק דין שניתן ביום 27.7.08). עובדות המקרה היו פשוטות יחסית: גב' ר"ל נולדה בשנת 1905, שרדה את השואה, עלתה לישראל נישאה, התאלמנה, ולבסוף נפטרה בשנת 1985. למנוחה לא היו ילדים משל עצמה, ובן משפחתה היחיד שנותר בחיים בעקבות השואה היה א"פ – קרוב משפחה רחוק שהיה בן דוד מצד אביה המנוח של המנוחה – שגם הוא הלך לעולמו, אך הותיר במותו שתי בנות בגירות.

 

עוד בשנת 1986ניתן צו ירושה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, ובמסגרתו נקבע כי קרוב המשפחה הרחוק של המנוחה יקבל מחצית מעיזבונה, ואילו המחצית השנייה יירשו צאצאי אמה של המנוחה – שבעת מתן צו הירושה לא היה ידוע כלל מי הם, ואם כלל הם קיימים. או במילים אחרות: קרובי המשפחה של המנוחה זכו רק במחצית העיזבון, ואילו המחצית השנייה הועברה למעשה לידי המדינה הואיל וקיים חוסר ידיעה ביחס לקיומם של בני משפחה נוספים מצד אמה של המנוחה. ברור לחלוטין כי הלכה למעשה, בחלוף השנים ובחלוף הסיכוי המעשי למציאת קרובי משפחה, הסכום יעבור בפועל לקופת האפוטרופוס הכללי, שינהל אותו בשם המדינה.

 

במילים אחרות, הפרשה חוזרת אם כך לבית המשפט כעבור יותר מעשרים שנים מסיבה פשוטה: אם לא ייעשה דבר – בסופו של דבר מי ש"ייהנה" ממחצית העיזבון של אותם צאצאים "לא ידועים" תהיה המדינה, באמצעות האפוטרופוס הכללי. מצד שני – אם אכן יוכח כי צאצאים שכאלה אינם קיימים, מי שיהיה זכאי לזכות במחצית השנייה של העיזבון שטרם חולק יהיו הבנות של בן הדוד של המנוחה (שכאמור, אף הוא הלך לעולמו). יש גם לזכור כי בנסיבות העניין מדובר בעיזבון ששוויו הכספי ניכר: מדובר בשתי דירות ובסכום כסף שבערכי שנות השמונים הוא כ-160,000 דולר – כך שאין ספק שמדובר כיום בסכומים נכבדים.

 

הכלל הבסיסי בתחום זה הוא כי נטל ההוכחה מוטל על מי שטוען כי אין יורשים נוספים;עליו להוכיח כי פעל ב"שקידה סבירה" לאתר קרובי משפחה נוספים וכי למרות פעילות זו לא נמצאו יורשים נוספים על פי דין. במקרה הספציפי יש לזכור כי מדובר ב"צאצאים לא ידועים" מהצד של האם של המנוחה, שהיא עצמה הייתה ילידת שנת 1889(כך שהורי הוריה היו לפחות ילידי שנת 1870), ומקום מגוריה האחרון היה ברחוב סוביצקה בעיירה דומברובה שבפולניה.

 

בנסיבות העניין המדינה טענה כי התובעות – בנותיו של קרוב המשפחה של המנוחה – לא עמדו בדרישות לפעול בשקידה סבירה לשם איתור ומציאת קרובי משפחה מצד אמה של המנוחה: היה עליהן לפנות לחברת חקירות המתמחה באיתור קרובים ולחברה העוסקת בגנֶאֶלָוֹגיְהָ. עוד טענה המדינה כי הייתה מוטלת חובה על התובעות לחפש את שם נעוריה של אם המנוחה (כלומר, שמה לפני הנישואין) דבר שהן לא הצליחו לגלות, ובסיכומם של דברים, עמדת המדינה הייתה כי המאמץ שהושקע על ידי התובעות אינו יכול להיחשב כ"רציני" כיוון שלא נמצא שם משפחתה של אם המנוחה לפני נישואיה ולא אותרה תעודת הלידה שלה.

 

 

כל עוד העיקרון המשפטי הברור והמוסכם הוא כי בני משפחה הם הזכאים לרשת את קרובי משפחתם שנפטרו – "מלחמתה" של המדינה להגנת "יורשים אפשריים" בלתי ידועים מצטיירת פחות כמאבק כן ואמיתי להגנת זכויותיהם של אותם יורשים עלומים ויותר כמאבק אינטרסנטי וכלכלי להמשיך ולשלוט ברכושם של נספי שואה

 

 

בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענות המדינה: התברר כי בנסיבות העניין עורכת הדין של התובעות פנתה לגורמים מקצועיים בפולין, נסעה בלוויית אישה ניצולת שואה דוברת פולנית שוטפת לחפש בארכיבים בפולין. בכל הנוגע לניסיון למצוא את שם הנעורים של אמה של המנוחה – התברר כי היא עצמה נספתה בשואה ולא נותר איש שידע להעיד על שם נעוריה. במסגרת זו נעשתה פנייה מצד התובעות למנהלת המכון ההיסטורי-פולני, תוך פירוט שנת הולדתה של אם המנוחה ועיר מגוריה – אך התברר כי אין בארכיון תיעוד ביחס לשנים שלפני שנת 1911. התובעות גם פנו למרכז הגנאלוגיה היהודית ע"ש גודמן בבית התפוצות – אך גם שם לא נמצאו פרטים משפחתיים על אודות אמה של המנוחה. התובעות המשיכו ופנו בכתב לגורמים נוספים כגון יד ושם, הסוכנות היהודית, הפדרציה העולמית של יהודי פולין, פורסמו מודעות בעיתונים בפולין ופעולות נוספות.

 

אחת התובעות גם העידה בפני בית המשפט ותיארה מציאות שמוכרת לרבים, שבני משפחתם הם ניצולי שואה: "מאז ילדותי, ומדובר בשנות החמישים, שזה הזמן שאז החלו כל החיפושים, מאז ומתמיד חיפשו קרוב משפחה, משפחה ראשונה, הן של אבי והן של ר"ל. הם היו מחפשים בעיתונות, הם פעם פרסמו מודעות בעיתונות, כך אני זוכרת, הייתי ילדה קטנה, אני ילידת 1950. כמו כן כל ערב היו מאזינים לרדיו למדור חיפוש קרובים. אבי פנה לארגונים של כל קהילות יוצאי פולין, בטח איפה שהם נולדו ובטח בקהילות הרחבות...".

 

בית המשפט, תוך שהוא דוחה את טענות המדינה, קבע כדלקמן: אני סבורה שהמאמץ שהושקע על ידי המבקשת לאתר את שם משפחת אם המנוחה בעת לידתה או לפני נישואיה היה בהחלט רציני. יש לזכור כי אם המנוחה נולדה ב-1889, כמעט בלתי אפשרי לאתר תעודות לידה מתקופה זו. בכל זאת נסעה ב"כ המבקשות לארכיב הממשלתי בקרקוב, שהייתה עיר המחוז של העיירה דומברובה, וגם לארכיב בטרנוב, שהיא עיר פלך של העיירה דומברובה בה חיה אם המנוחה... לאור האמור לעיל אינני מקבלת את טענת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה כי המאמץ לאיתור שם הנעורים של אם המנוחה נעשה רק "לצאת ידי חובה".

 

בסיכום הדברים, כבוד השופטת מפרטת כיצד ההחלטה לקבל את תביעת התובעות להכריז על אביהן המנוח (ובעקבות כך – אותן עצמן) כיורש היחיד והשלם של המנוחה – עולה בקנה אחד עם הרציונל החוקי העומד בבסיס חוק הירושה: אמנם נכון הוא כי מטרת חוק הירושה היא לדאוג כי הירושה תחולק בצורה מדויקת, תוך הקפדה על בדיקה של מערך היורשים הקיים. מצד שני, יש למנוע מצב דברים שבו הצבת אמות מידה נוקשות וחמורות מדי תפגע בחלוקה נאותה של העיזבון.

 

אי אפשר להימנע גם מלראות את הדברים בקונטקסט היסטורי-כלכלי נרחב יותר: במסגרת הדיונים כיום סביב זכויותיהם של ניצולי השואה, מתברר כי נכסים רבים של יהודים שנספו בשואה הוחזקו ועדיין מוחזקים בידי גורמים פרטיים וממשלתיים בישראל, מבלי שנעשה מאמץ של ממש (לפחות לא עד הזמן האחרון) לאתר את קרובי המשפחה של אותם יהודים כדי להשיב להם את רכוש קרובי משפחתם. במילים אחרות, יותר ויותר נחשפת מציאות לפיה מדינת ישראל, לפחות בהקשרים מסוימים, פעלה בעבר מתוך ראיית האינטרס של קופת המדינה, אך לא מתוך האינטרס של היורשים ושל קרובי המשפחה של אותם נספים בשואה.

 

לפחות במקרה הנדון, נדמה שצדק אכן נעשה: התעקשותה והתנגדותה של המדינה לבקשת התובעות קשות להסבר. כל עוד העיקרון המשפטי הברור והמוסכם הוא כי בני משפחה הם הזכאים לרשת את קרובי משפחתם שנפטרו – "מלחמתה" של המדינה להגנת "יורשים אפשריים" בלתי ידועים, וזאת לאחר עשרות שנים שבהן לא נמצאה כל ראיה בדבר קיומם, מצטיירת פחות כמאבק כן ואמיתי להגנת זכויותיהם של אותם יורשים עלומים, ומצטיירת יותר כמאבק אינטרסנטי וכלכלי של המדינה להמשיך ולשלוט ברכוש של נספי שואה אשר אינם יכולים יותר להילחם על זכויותיהם או על זכויות בני משפחתם. לפיכך, לא זו בלבד שפסק הדין בסיפור הנדון הוא צודק, אלא שיש בו גם לשמש קרן אור לקרובי משפחה של ניצולי שואה נוספים, אשר המדינה שללה מהם את זכותם לקבל את חלקם בעיזבונם בטענות כאילו לא עשו מאמץ סביר לגלות קרובי משפחה נוספים.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים