דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

זכויות ניצולי השואה: רשלנותה של ועידת התביעות

בית המשפט קבע כי ועידת התביעות הפרה את חובתה הקונקרטית כלפי הניצולים וחייב אותה לשלם ל-1,365 תובעים פיצוי כספי. בכך, לא זו בלבד שהכיר בחובתה המשפטית של ועידת התביעות לנהוג בתום לב ובהגינות כלפי אוכלוסיית ניצולי השואה, אלא הבהיר כי החובה הבסיסית והראשונית היא לאמץ מדיניות אשר יש בה כדי לשרת את קידום זכויותיהם של ניצולי השואה – ומקום שאיננה פועלת כך, היא תהיה צפויה להיות אחראית על כך בנזיקין לחלק מהם זה כבר מאוחר מדי

14/07/2008

סוגיית זכויות ניצולי השואה אינה מפסיקה לרדת מסדר היום השיפוטי. בעבר נסקרו במדור זה פסקי דין שהכירו בזכויות שונות של ניצולי שואה וניסו לתקן במקצת את הליקויים ואת הפגמים שהתחוללו בכל הנוגע להכרה בזכויותיהם. והנה זה מקרוב, פורסם פסק דין חשוב נוסף המאיר עוד זווית היסטורית כיצד נשללו ונפגעו זכויותיהם החוקיות של ניצולי השואה בישראל לאורך השנים.

 

פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי כבוד השופט עודד מודריק, עסק בתביעתה של מריאנה רודשטיין וב-1,914תובעים נוספים, כנגד גוף הידוע בשמו הפופולרי "ועידת התביעות" (אשר שמו הרשמי הוא: Conference on Jewish Material Claims Against Germany Inc) (תביעה הידועה גם כת"א 296/02).

 

בית המשפט פותח את פסק דינו בסקירה היסטורית קצרה על אודות מהות פעילותה של הנתבעת, וראוי לחזור על הדברים למי שאינו מצוי בהם: "בשנת 1952, לאחר שממשלת גרמניה הודיעה על נכונותה לנהל משא ומתן עם נציגי העם היהודי ומדינת ישראל בדבר תשלום פיצויים לנפגעי פעולות הנאצים, כינס ד"ר נחום גולדמן – אז יו"ר הסוכנות היהודית ונשיא הקונגרס היהודי העולמי – ועידה של נציגי הארגונים היהודיים העיקריים לשם התארגנות למימוש הדבר. במסגרת הכינוס נוסד תאגיד הקרוי: The Conference on Jewish Material Claims Against Germany (בשמו המקוצר: Claims Conference). ועידת התביעות רשומה כתאגיד בחו"ל; אך היא מקיימת, בין היתר, סניף בישראל.

 

 

התובעים בתביעתם טענו כי ועידת התביעות הטעתה אותם ופעלה כלפיהם ברשלנות. בית המשפט קיבל את טענת התובעים בנקודה זו. לדבריו: "הפועל היוצא מן הבירור בחלק זה של פסק הדין הוא שהנתבעת באמצעות עובדיה בוריס ואחרים ובאמצעות ניסוח מטעה של הצהרת אברבך הניחה לפני התובעים מצג עובדתי מטעה ומכשיל

 

 

"עד סוף שנות השישים פעלה ועידת התביעות לגיבוש ולמימוש הסכם השילומים. בעשור שלאחר מכן פעלה ועידת התביעות מול הממשלה הפדראלית הגרמנית למציאת פתרון לעניינם של יהודים נרדפי המשטר הנאצי שמסיבות אובייקטיביות לא יכלו להגיש תביעה לפיצויים מממשלת גרמניה עד לתום מסגרת הזמן (31.12.69) שנקבעה בחוק הפיצויים הפדראלי הגרמני... פעילות זו נשאה פרי כאשר בשלהי העשור החליט הבונדסטאג הגרמני על הקצאת 440 מיליון מרק לקרן סיוע לנרדפים נזקקים קורבנות המשטר הנאצי שלא יכלו להגיש תביעה במסגרת חוק הפיצויים הגרמני. ממשלת גרמניה הוציאה ביום 3.10.1980 הנחיות ביצוע... שקבעו כי יהודים שהיו קורבנות לפעולות הנאצים ולא היה לאיל ידם להגיש תביעה לפיצוי במועד שנקבע לכך יהיו זכאים למענק חד פעמי של 5,000 מרק (להלן: 'המענק'). האמצעים לתשלום המענקים הועמדו לרשות המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, בהקצבה שנתית;ונקבע שחלוקתם תתבצע בידי סניף ועידת התביעות בגרמניה.

 

"הנתבעת שפעלה ופועלת כנאמן מטעמו של העם היהודי נקבעה בידי הממשלה הגרמנית להיות הגורם הבוחן את הבקשות למענק מקרן הסיוע על פי קריטריונים מסוימים (ראו להלן) וכן, כאמור, שימשה כגורם המחלק את סכומי המענק למי שנמצאו זכאים לקבלו. בתחילה קבעה החלטת ממשלת גרמניה שכספי קרן הסיוע יחולקו בתוך שלוש שנים (1983-1980), אולם ועידת התביעות התאמצה והצליחה לשכנע את ממשלת גרמניה להאריך, מעת לעת, את תקופת פעילות הקרן ולהקצות לה סכומי כסף נוספים. הנתבעת טיפלה במשימה הזאת משך יותר מ-25 שנים ובמהלכן זכו מאות אלפי יהודים, בישראל ומחוצה לה, למענק. הסכום המצרפי של המענקים עולה על ½1 מיליארד מרקים".

 

כנגד הנתבעת עמדו התובעים שתוארו בקצרה על ידי בית המשפט כדלקמן: "1,915התובעים הם אזרחי מדינת ישראל, יהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר;רובם הגדול עלו לארץ בשנות התשעים (של המאה העשרים) ומיעוטם בשנות השמונים. הם, כמו ריבואות אחרים, הגישו לסניף הנתבעת בישראל בקשה לקבלת מענק תוך הנחה שתלאותיהם וסבלם כילדים נרדפים מאימת הצבא הגרמני בתקופת מלחמת העולם השנייה מזכים אותם למענק. אולם בקשות התובעים נדחו". בתביעתם, תובע כל אחד מן התובעים מן הנתבעת פיצוי כספי בגובה המענק בטענה שהמענק נמנע ממנו בשל מעשיה ומחדליה של הנתבעת שביטויים באלה: (א) הפרת חובת אמון מיוחדת; (ב) הטעיה והכשלה; (ג) הפרת חוזה; (ד) רשלנות.

 

לאחר דיון מקיף בשורה של טענות מקדמיות (לרבות טענת התיישנות – שהתקבלה בחלקה) דן בית המשפט בממד העובדתי הראשון: האם התובעים הוכיחו כי סבלו ממצב של "נרדפות". בית המשפט מגיע למסקנה לפיה: "המסקנה הראשית היא שהתובעים עמדו במאזן ההסתברויות באמצעות שני נתיבי הוכחה נפרדים. הם הוכיחו, באחת, את סבירותה של האפשרות שהנתבעת הכירה בנרדפות התובעים ובשנייה הציגו ראיות לכאורה עצמאיות להוכחת הנרדפות; ראיות שהיו להחלטיות נוכח אי סתירתן בידי הנתבעת".

 

בית המשפט עובר לדון בעילות המשפטיות. הוא פותח בהבהרת מצב משפטי חשוב ועל פיו: "לנתבעת חובת נאמנות בשני מישורי פעולתה. מישור פעילותה האחד הוא זה המתנהל מול גורמי הממשל הגרמני לשם השגת מרב אמצעי הפיצוי והסיוע לקורבנות הרדיפה הנאצית מקרב העם היהודי. מישור פעילותה השני הוא ביצוע חלוקת כספי הסיוע. במישור הפעולה הראשון פועלת ועידת התביעות כשליחת קורבנות הרדיפה הנאצית ובכלל זה כשליחת התובעים. זו שליחות שהתהוותה במסגרת יוצאת דופן. לא השולחים הקנו לשליחתם את הסמכות לייצגם; ועידת התביעות הקנתה לעצמה את כוח השליחות (בהיותה מוסד שהתכונן בידי מועצה מכונסת של נציגי הארגונים היהודיים העיקריים ברחבי תבל). ליהודים קורבנות הרדיפה הנאצית כפרטים וכקבוצות לא הייתה ברירה ולא היה חופש לבחור לעצמם שליח ומייצג אחר. ועידת התביעות כשליחתם היא האפשרות היחידה המצויה לפניהם.תוכנה של השליחות הוא נשיאה ונתינה עם גורמי הממשל הגרמני לשם השגת סיוע מיטבי ומרבי לקורבנות הרדיפה היהודיים".

 

"במישור פעילותה השני חבה ועידת התביעות חובת נאמנות כפולה. ממשלת גרמניה הניחה בידי ועידת התביעות את מלוא סמכויות הביצוע של חלוקת כספי קרן הסיוע, תוך שמירה על חלוקה תקינה ומותאמת להחלטות ממשלת גרמניה ותוך שמירה על הוראות הדין. מצב דברים זה משקף אמון של ממשלת גרמניה בוועידת התביעות ומחייב, כמובן, את ועידת התביעות לפעול במסגרת האמון שניתן בה. זו חובת נאמנותה של הנתבעת לממשלת גרמניה".

 

התובעים בתביעתם טענו כי ועידת התביעות הטעתה אותם ופעלה כלפיהם ברשלנות. בית המשפט קיבל את טענת התובעים בנקודה זו. לדבריו:"הפועל היוצא מן הבירור בחלק זה של פסק הדין הוא שהנתבעת באמצעות עובדיה (בוריס ואחרים) ובאמצעות ניסוח מטעה של הצהרת אברבך הניחה לפני התובעים מצג עובדתי מטעה ומכשיל. אלה מן התובעים ששוחחו עם בוריס זכו למענה מטעה חד-חד ערכי מפיו. אלה מן התובעים שעיינו בהצהרה ונתנו דעתם למשמעותה יכלו לגבש לעצמם מסקנה, מלשון המסמך, כי אין מניעה להגיש בקשה שנייה (לאחר דחיית הבקשה המקורית). אלה מן התובעים שלא שוחחו עם בוריס (ולא שמעו דבר מפי קרובים ומכרים ששוחחו עם בוריס) וגם לא התעמקו במשמעות תוכן ההצהרה, הגישו את בקשותיהם למענק בנינוחות בלי כל חשש וחשד, משום שהסביבה לא השרתה חשד וחשש ולא הציבה אות אזהרה. כל אחד מטיפוסי התובעים הללו פעל בנסיבות מטעות; גבי חלקם הטעיה ישירה ובוטה מאוד, גבי אחרים בוטה פחות ועוד אחרים ההטעיה עקיפה".

 

 

בית המשפט קובע כי: "הנתבעת הייתה צריכה, לכל הפחות, להעמיד לרשות כל מבקש מענק חוברת מידע והדרכה, בשפה שהוא שולט בה, הכוללת את הוראות הממשלה הגרמנית, הנחיות הביצוע, תרגום השאלון ועוד. חוברת המידע צריכה לכלול גם אזהרה על כך שאין ביטחון שקרן הסיוע תמשיך להתקיים לאורך ימים ושנים"

 

 

וממשיך בית המשפט וקובע כי:"הנתבעת חבה חובת נאמנות לתובעים. היא חבה להם חובת אחריות מושגית. היא הפרה את חובתה הקונקרטית כלפי התובעים בכך שלא העמידה להם כלים הולמים לשיקול דעת. עיקר הדבר הוא בכך שנמנע מן התובעים מידע רלוונטי חיוני. הנתבעת הייתה צריכה, לכל הפחות, להעמיד לרשות כל מבקש מענק חוברת מידע והדרכה, בשפה שהוא שולט בה, הכוללת את הוראות הממשלה הגרמנית, הנחיות הביצוע, תרגום השאלון ודגשים בעניין משמעות גיל הפטור, המועד הקובע לעניין גיל הפטור, איסור 'צמיחה אל גיל הפטור' ואיסור (או חוסר תועלת ב)הגשת 'בקשה שנייה'. חוברת המידע צריכה לכלול גם אזהרה על כך שאין ביטחון שקרן הסיוע תמשיך להתקיים לאורך ימים ושנים.

 

על הנתבעת מוטל היה גם להעמיד לרשות התובעים מידע על דרכי הפעולה ועל מדדי ההחלטה של רופאי האמון וכן להעמיד את חוות דעתם לעיונו של כל מבקש רלוונטי. כישלונה של הנתבעת בכל אלה הוא בגדר רשלנות. כיוון שהוכח קשר סיבתי בין התנהגותה הרשלנית של הנתבעת לבין נזקם של התובעים עליי לקבוע כי התגבשה עילת התביעה המבוססת על עוולת רשלנות".

 

תוצאת ההכרעה של בית המשפט הייתה כי הוא חייב את ועידת התביעות לשלם ל-1,365 תובעים פיצוי כספי, וכן חייב את הנתבעת לשלם רבע מליון ש"ח שכר טרחת עורך דין וכן בתשלום הוצאות המשפט. פסק דין זה הוא ללא ספק תקדימי ובעל חשיבות עליונה: לא זו בלבד שהכיר בחובתה המשפטית של ועידת התביעות לנהוג בתום לב ובהגינות כלפי אוכלוסיית ניצולי השואה, אלא הבהיר כי החובה הבסיסית והראשונית היא לאמץ מדיניות אשר יש בה כדי לשרת את קידום זכויותיהם של ניצולי השואה - ומקום שאיננה פועלת כך, היא תהיה צפויה להיות אחראית על כך בנזיקין. לצד תחושת הגאווה על ההצלחה המשפטית של התובעים בתיק זה, קיימת לא פעם התחושה של "מעט מדי ומאוחר מדי", במיוחד ביחס לכל אלה אשר כבר לא יזכו ליהנות מפירות פסק הדין.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים