דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

המטפל העיקרי בהורים מזדקנים

הכול מתחיל בבית

משפחה. עבור רבים משפחה היא המקום שבו מרגישים שייכים, אהובים, מוערכים ומוגנים, אך יש אחרים, שעבורם משפחה היא מחויבות מעיקה ואפילו ארץ עוינת.

משפחה "טובה" מאפשרת לילדים שלה חיבור ונפרדות: ילדים חופשיים להיות הם עצמם, ולהיפרד ממשפחת המוצא, תוך שמירה על קשר חם. אם יש משהו לא צודק בגידול ילדים, זה שדווקא ממשפחות מורכבות, דיספונקציונליות, קשה להיפרד. הילדים (בני ה-40, 50 או 60) אינם חופשיים ללכת הלאה, כי יש להם עסקים לא גמורים עם הוריהם. כל עוד ההורים חיים, ילדים רוצים מהם הכרה, אהבה, חום, הערכה וגאווה. וכך קורה, שלא פעם, דווקא הורים שלא היו טובים דיים, זוכים לטיפול מסור יותר. ככל שההורים תפקדו בצורה טובה יותר, הילדים מרגישים חופשיים להמשיך הלאה, ולא תמיד רואים את הנזקקות והחולשה של הוריהם, שהיו נורא בסדר, שהעבירו את המסר: "אנחנו לא צריכים כלום, רק שתהיו מאושרים".

כשההורים מתחילים להזדקק לעזרה, בדרך כלל, בן (או בת) אחד לוקח על עצמו את רוב העול. בהתחלה מדובר בליווי לרופא או לבדיקות, באירוח חברה להורה, בעשיית סידורים שונים עבורו. אם ההידרדרות היא הדרגתית, קשה לשים את האצבע מתי התפקיד הזה הופך להיות חלק גדול מחיי המטפל העיקרי.

28/07/2015

מי יהיה המטפל העיקרי?

המערך המשפחתי הוא אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על עיצוב האישיות. המערך המשפחתי כולל את סדר הלידה של הילדים, הפרש השנים ביניהם, מין הילדים והיחסים בין האחים. כשתינוק מגיע לעולם, העולם הוא משפחתו. במשפחה לומדים איך העולם נראה ומי אני בעולם הזה. הרבה מההגדרה העצמית שלנו, תפיסת המסוגלות, נעשית בכך, שאנו מגדירים את עצמנו ביחס לאחים ולאחיות שלנו. הילדים במשפחה משקפים את האווירה המשפחתית ואת הערכים המשותפים לשני ההורים, התכונות השונות נובעות בעיקר מהמערך המשפחתי.

לא נדיר להכיר אישה נבונה מאוד, שמחשיבה את עצמה טיפשה, כי אחותה מחוננת, או גבר שלא חושב שהוא יצירתי כי אחותו אמנית. למה זה קורה?

אסביר זאת באמצעות מטאפורה של שוק -  "שוק התכונות". הילד הבכור (או הבכורה) מגיע לעולם, ואליו נישאות העיניים. הבכור בדרך כלל ימלא אחר ציפיות הוריו. לכן, לפי הבחירות שלו, אנחנו יכולים לשער מה חשוב להורים. בכורים נכנסים ראשונים לשוק התכונות, כל הדוכנים פתוחים ומלאים בסחורה. מה הם בוחרים, בדרך כלל, בשוק? התשובה שעולה מתוך ההנחות של אדלר וממחקרים רבים שתומכים בהן היא, שבכורים מאופיינים בשאיפה לשלמות, ברצון להיות בסדר, באחראיות, בהישגיות, בכבוד לסמכות ולחוקים. הבכור עשוי להסיק, שטוב להיות ליד סמכות ולכן הוא מפתח כישורים להסתדר עם סמכות, כמו נימוס, קונפורמיות, צייתנות, לפעמים על חשבון קשרים עם קבוצת בני גילו. הורים לילד ראשון יותר חרדים, יש להם פחות ניסיון, והילד זוכה לתשומת לב בלעדית. הוא היחיד מבין הילדים שהוא המוקד הבלעדי של הוריו, ולכן הוא חווה, כשמגיע השני, ירידה מכס המלכות. לעתים קרובות, בכורים מסיקים שהשינוי הזה, ממרכז תשומת הלב להיותו חלק מקבוצת הילדים, הוא שלילי, ומתהלכים בחייהם כשהם מסתכלים מעבר לכתף לראות שאף אחד לא מתגנב מאחור. בכור יכול להיות עסוק בשמירה על הראשוניות שלו, בניסיון לנצח ולהשיג כל מיני הישגים. אם הבכור ויתר על הבכורה, יש סיכוי גדול שהילד השני ייקח אותה. אם הבכור לקח את הבכורה בגדול, זאת אומרת שהוא עונה על ציפיות ההורים באופן יוצא מן הכלל, והילד הבא יכול להיות בצרות. כי כשהשני מגיע לשוק הבכור כבר לקח את "הסחורה הכי טובה", שהיא הסחורה שמוערכת על ידי ההורים. הסיבה שהשני לא ייקח את מה שהבכור לקח קשורה לתחרות. במשפחה פונקציונאלית, לרוב, הבכור יהיה בכור טיפוסי (מוצלח, ילד טוב) ואם תהיה בעיה קשה עם אחד הילדים, זה יהיה עם האמצעי. הניסיון והמחקר מראים, שילדים אמצעיים פונים לתכונות ולעיסוקים שהבכור משאיר או שנכשל בהם. השני מוצא את עצמו אחרי מישהו שקובע את הקצב, והוא עלול להסיק שהוא קטן, שהוא עומד בצל של הראשון,  ושלא כדאי לו לאתגר את העליונות של הבכור. אם הראשון תלמיד טוב, השני קרוב לוודאי לא יתעניין בלימודים; אם הבכור הוא המועדף של אחד ההורים, השני ילך להורה השני. בדרך כלל, האמצעיים שואפים לצדק, הם שוחרי שלום ומפשרים. הרגישות להוגנות ולצדק מתבטאת בפן חיובי של הגינות, שיהיה פייר, וגם בפן של קיפוח, זה לא פייר. ילדים אמצעיים הם בדרך כלל מרדנים, מאתגרים גבולות וחוקים, חברותיים ושאפתנים. הם מוכנים לעבוד קשה, והם צריכים לעבוד קשה, אם הם רוצים להשיג את הבכור.

צעירים בדרך כלל גדלים משוחררים מלחצים מוגזמים, הם במרכז תשומת הלב של הרבה אנשים, ורגילים לקבל את מה שהם רוצים. לרוב, הילדים הצעירים הם מפונקים. כמעט אי-אפשר להימלט מזה: הרבה ידיים, הרבה עיניים... הצעירים במשפחה סובלים למעשה מחוסר כבוד, כי לא לוקחים אותם ברצינות, לא משתפים אותם במה שקורה, בהחלטות, בעשייה ולכן הם בסיכון לפתח רגשי נחיתות. הם מקסימים, אבל שלא כמו הבכורים, שמוכנים להתאמץ כדי למצוא חן, הצעירים עושים את זה עם קסם אישי. בנוסף לכך, מקסימותם מסתיימת כשהם לא מקבלים את מה שהם רוצים, במקרה כזה, הם יכולים להיות תובעניים ונקמניים. הצעירים הם בסיכון גבוה לא להיות מוכנים לחיים. הם מצפים שדברים ילכו בקלות, ושאחרים יוותרו להם, ובחיים זה לא דבר שקורה באופן שגרתי.

ואם נחזור לענייננו, השאלה היא - מי יהיה המטפל העיקרי? קרוב לוודאי, יהיה זה שלקח את תפקיד הבכור. 

מה הקושי של המטפל העיקרי ומדוע?

המטפל העיקרי שואב את מקומו במשפחה ואת תחושת הערך שלו מאחריותו, ממסירותו וממחויבותו. הוא עושה את מה שצריך, ויותר מזה, גם כשקשה, גם כשלא נוח. המלכוד של המטפל העיקרי הוא, שהעול של הטיפול בהורים מוצמד לתחושת הערך שלהם. אם הם לא יטפלו "כמו שצריך", תחושת השייכות, המקום והערך שלהם תרד. ולכן, הסיכון הוא שהם לוקחים על עצמם את רוב העול, לא משתפים, לא מתחלקים, וגם במשמרת של האחרים, לא נחים לרגע, "כי הרי אין לסמוך עליהם". מצד אחד, הם משוועים לעזרה ולמעורבות של האחים, של בני הזוג והילדים, אבל מצד אחר, הם לא סומכים עליהם מספיק. כל עזרה מורגשת כוויתור על טריטוריה, על תחושת ערך, על מדליה. המטפל העיקרי כועס על האחים האחרים, בסתר ליבו (או לא כל כך בסתר) גם מבקר אותם ומזלזל בהם ומרגיש שהוא יותר טוב מהם.

מה האתגר?

אחת הבעיות הגדולות של המטפל העיקרי היא, שהוא רגיל לסמוך על עצמו ושהוא עושה הכול הכי טוב. דבר זה מוביל לשחיקה ולמתחים ביחסים, הן עם העוזרים הפוטנציאליים (אחים, ילדים, בני זוג) והן עם ההורים, כי כשעושים יותר מדי, לעתים כועסים ונהיים חסרי סבלנות.

מספרינט למרתון: האתגר של המטפל העיקרי הוא להבין שמדובר כאן בריצה למרחקים ארוכים, שדורשת הרבה כוחות ומשאבים לאורך זמן ארוך מאוד, ונדרשת היערכות מתאימה. ההיערכות צריכה לכלול הבנה של המצב, כולל מה צפוי בהמשך, ומידע על כל האפשרויות הקיימות למציאת הפתרונות המיטביים וגם גיוס כל העזרה האפשרית. הבעיה של המטפל העיקרי היא, שהתנאי לשייכות ולערך לא מאפשר לו עשייה סבירה ומאוזנת, כי אז הוא יהיה סתם איש רגיל, וייקחו ממנו את המדליות, את התחושה שהוא נהדר.

תכונות של אנשים רגילים

אנשים רגילים משתפים, מתייעצים ומבקשים עזרה. אנשים רגילים יודעים לדאוג לעצמם ולאזן בין תחומי החיים השונים. המטפל העיקרי מתקשה לעשות זאת, כי הוא חווה את זה כפיחות בתחושת הערך העצמי שלו. הרווח של הרחבת התנאי לשייכות וערך מלהיות נהדר, מסור ועליון על אחרים הוא איזון, רוגע, הורדת רמות הקושי והתסכול. אבל המחיר הוא לא קטן - הלך הגביע, הלך התואר "אין עליך, אתה נהדר".

שווה? אמרה ידועה בספרדית אומרת: נראה, נראה ואז נדע.

*הרשימה נכתבה בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד והיא מיועדת במידה שווה לשני המינים.

 אנאבלה שקד, פסיכותרפיסטית-מדריכה

מייסדת ומרצה בכירה בבית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים