דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

עבודת מבוגרים מעל גיל פרישה- נכס או נטל?

כשדנים בבעיית התעסוקה בישראל עולה השאלה: האם נכון – כלכלית ומוסרית – לאפשר (ואולי אף לעודד) עבודת מבוגרים לאחר גיל הפרישה. בשאלה זו נדון במאמר הנוכחי.

 

הרקע לבעיה

בעשורים הקודמים של המאה ה-20, בתקופת המשק המאורגן והכלכלה הסוציאל- דמוקרטית במדינות המערביות ובכללן ישראל, עבדו רוב המבוגרים בארגונים ובמוסדות ציבוריים, ממשלתיים והסתדרותיים. הם נהגו לפרוש בגיל הפרישה ולחיות מפנסיות נדיבות יחסית שהיו מקובלות במשק.

בראשית שנות ה-90 של המאה ההיא חל שינוי: ישראל נפתחה לעולם והתפתח בה שוק של יוזמה חופשית. בין החברות שהתפתחו בלטו חברות הביטוח הפרטיות והבנקים (קופות גמל וביטוחי מנהלים), שלקחו על עצמם את האחריות לביטוח הפנסיוני של העובדים. הם פעלו במקביל לממשלה (שסיפקה פנסיות תקציביות) ולקרנות המינהל הציבורי שבוטחו על ידיה.

כל זה קרה בתקופה שבה:

1.      הצטרפו אלינו כמיליון עולים מחבר המדינות, רבים מהם חסרי רכוש אך עתירי הון אנושי – אנשי מקצוע, אקדמאים ובעלי מקצועות טכנולוגיים ורפואיים.

2.      המשק הפך למשק מתמחה, עם פחות מפעלים וחקלאות ויותר עסקים מתמחים ופרופסיונליים שמופעלים על ידי אנשי מקצוע ועובדי ידע (פ. דרוקר).

3.      המשק עבר לידי בני דור ה"בייבי בום" (כיום גילאי 65+), דור גדול במיוחד, שבניו עתירי ידע וניסיון ניהולי, או כאלה שהשקיעו רק לאחרונה זמן רב בלימודים אקדמאיים ובעדכון מקצועי. בני דור זה, ילידי שנות ה-50, פרופסיונליים ובעלי מוסר עבודה גבוה, הבינו כשהגיע זמנם לפרוש, כי אינם מוכנים לכך כיוון שהם בריאים, עתירי ידע מקצועי, והשקיעו זה לא מכבר בהתמקצעות. סיבה נוספת להישאר בכוח העבודה היא שלרבים מהם – יוצאי חבר המדינות, עובדים עצמאיים ועובדי המגזר הפרטי, שהיוו את מרכז הפעילות הכלכלית בראשית שנות ה-90 – אין בקרנות הביטוח אמצעים לקיום בעת הפרישה. כמו כן הם מאמינים כי אין סיבה כלכלית, חברתית, בריאותית, מוסרית או אחרת, למעט גילם הביולוגי, שבגינה עליהם לפרוש, ולכן עליהם להמשיך לעבוד ולשרת בכך את עצמם ואת החברה.

 

הנחות יסוד מוטעות

הגישה הנדונה אינה מתקבלת בציבור בקלות, ורבים מהצעירים, מקובעי המדיניות ומתושבי הארץ מאמינים שעל המבוגרים לנהוג כבני גילם בדורות הקודמים – לפרוש מהעבודה ולפנות את מקומות העבודה לצעירים.

גישה זו אינה ייחודית לישראל. גם במדינות אחרות, בעיקר המתועשות, עדיין שלטת הגישה כי מקום עבודה הוא עמדה ליד מכונה או שולחן עבודה שבו אנשים הם תחליפים, וכשהמבוגר יתפנה הצעיר ייכנס במקומו. שאלה זו עולה כאמור לא רק בישראל, אלא במרב מדינות OECD, ולכן ראוי שנלמד מממצאי הסקירה השנתית של הארגון. בדוח לשנת 2013 נכתב כי הטענה המסורתית שלפיה יש לעודד מבוגרים לפנות מקומם לצעירים, מבוססת על אמונה שפרישת המבוגרים משחררת מקומות עבודה לצעירים. לפי הדוח, אמונה זו מושתתת על שתי הנחות מוטעות. ההנחה הראשונה היא שמספר המשרות במשק הוא קבוע. לקביעה זו אין, לדעת כלכלני OECD , בסיס לוגי, כיוון שמספר המשרות הוא תוצאה של התנהגות. נשאלת גם השאלה האם נממן את חיי המבוגרים שעבודתם הופסקה בעזרת מיסוי הצעירים.

ההנחה השגויה השנייה היא שמבוגרים וצעירים מבצעים את אותן מטלות (מה שהיה נכון בעידן המפעלים). מתברר שעבודת הצעירים אינה מחליפה את זו של המבוגרים, אלא משלימה אותה, ולכן מבוגרים וצעירים עוסקים בעיסוקים שונים ומבצעים מטלות שונות. למבוגרים ניסיון רב בשוק והם עובדים בתפקידים מסורתיים, ואילו הצעירים נכנסים חסרי ניסיון לתפקידים חדשים המתפתחים היום במשק. במילים אחרות, ההבדל בין הפרופיל התעסוקתי של הצעירים לבין זה של המבוגרים מקטין את ההסתברות שעיסוקיהם חלופיים זה לזה, ומגדיל את הסיכוי שהם משלימים זה את זה ותורמים זה לקיומו של רעהו (OECD Employment Outlook 2013, p. 49).

 

תרומת המבוגרים לתעסוקת צעירים

מהממצאים של OECD ו-ILO עולות כמה קביעות:

1.      המבוגרים אינם תופסים את מקומות העבודה לצעירים; אדרבה, עבודתם תורמת לתוצר ולמשק, מקטינה את הנטל הכלכלי, מאפשרת העסקת יותר צעירים בתפקידים המשלימים, ובכך מצמצמת את שיעור האבטלה בקרב הצעירים ומאפשרת את שילובם בשוק העבודה ובחברה.

2.      אבטלת הצעירים במשק אינה נובעת מכך שמבוגרים תופסים את המשרות המיועדות להם, אלא מ-Skills Shortage – העדר התאמה בין המיומנויות שפותחו בקרב הצעירים במערכות החינוך לבין אלה הנדרשות בשוק.

3.      אופי התעסוקה במשק השתנה; אין בו חוסר עבודה, אלא ביקוש לסוג המיומנויות שיש בעיקר למבוגרים והוא חסר לצעירים בוגרי מערכות החינוך.

4.      עבודת המבוגרים המעודכנים מבחינה תעסוקתית ומקצועית מגדילה את התמ"ג במשק, ולכן עליהם להמשיך לעבוד.

 

על רמת התרומה של המבוגרים לעבודת הצעירים אפשר ללמוד מהגרף הבא, שבו מוצגים נתונים על ההפריה ההדדית של שתי הקבוצות (מבוגרים/צעירים) ועל הקשר בין שיעור עבודת המבוגרים לשיעור עבודת הצעירים במדינות המערב.

הגרף הנ"ל (גיליון 157), הניתוח לעיל וסקירת הדוח השנתי שלOECD  מראים כי ברוב המדינות שבהן משולבים מבוגרים בעבודה, יש גידול בקליטת צעירים.

לפיכך נשאלת השאלה: אם בחברה כשלנו, שבה יש לכל פרט זכות להחליט על חייו ועל פעילותו, יהיה זה הוגן ונכון לחייב אנשים לפרוש מהעבודה רק בשל גילם?

 

בחינת הבעיה מההיבט המוסרי

בתרשים הבא(גיליון 157)מוצג הסיכוי של אזרחי המערב, ובכללם אזרחי ישראל, לחיי עוני. עיון בגרף מעלה את השאלה, האם ראוי שנוציא מכוח העבודה את האוכלוסייה המבוגרת בישראל, שלפי הנתונים הבינלאומיים נמצאת בסיכון משמעותי?

מקור: למ"ס 2011 ו-2013

 

ממצאים אלה מראים חד-משמעית שראוי לאפשר למבוגרים שיכולים לתרום למשק – לעזור לעצמם, לחסוך למשק את ההוצאה על קיומם ולעבוד לפרנסתם. כך יוותר גם יותר תקציב כדי לתמוך באחרים, ויתאפשר למרבית מבוגרינו לחיות חיים משמעותיים וטובים גם כשיגיעו לשיבה.

 

איך הגענו למצב זה ואיך ליצור כאן צדק חברתי?

כאמור בתחילת המאמר, החברה בישראל שינתה את פניה: מחברה קולטת עלייה בעלת גישה סוציאליסטית המאמינה בשוויון כל אזרחיה, לחברה המצהירה שהיא מאפשרת לפרטים להשתכר לפי תרומתם לכלכלה. אך מסתבר שהעיקרון החדש אינו מיושם כשמדובר בדור הביניים, הדור שתרם לביסוס הכלכלי של המדינה והשקיע הרבה משכרו בביטוח הלאומי ובמערכות המיסוי. דור זה תרם ושילם הרבה בעת עבודתו, אך זכויותיו לקבל תמורה מהמדינה בעת זיקנתו אינן שונות מזכויותיהם של אלה שלא שילמו ולא תרמו! הוא שונה מדור העובדים האירופי, שקיומו מובטח, ושונה מדור העובדים האמריקני, שעבד והפריש כל שנות עבודתו לביטוח לאומי.

ואכן, איננו נוהגים כמדינות אירופה, התומכות בכל פרט ותושב שהגיע לגיל פרישה, ואיננו נוהגים בגישה האמריקנית, המתגמלת את הפרט על סמך מכלול הפקדותיו בביטוח הלאומי בשנות עבודתו. לעומת זאת, אנו מצטיינים בדאגה למקורבים, לאנשי כוחות הביטחון ולקבוצות החזקות. לזיקנתם של אלה המדינה ערבה, והיא מממנת להם – ממיסוי עבודתם של אחרים – חיים טובים ומענקי פנסיה נדיבים!

אמנם גם מבוגרים אחרים מקבלים מענק זיקנה מהמוסד לביטוח לאומי, אך זה אינו קשור להשקעתם ולהפקדותיהם. כדי להאיר זאת אציין שכ-40% מהם, אנשים שעבדו, השתכרו פי ארבעה או חמישה משכר המינימום ושילמו לביטוח לאומי ולמערכות המס בהתאם, מקבלים כיום פנסיה בגובה שכר המינימום או מתחת לו. רבים מהם מקבלים שכר שמאפשר לאנשים עתירי הוצאות (בריאות, קיום, רפואה וכו') להתקיים לא יותר משבוע בחודש, וזאת כאמור ללא קשר לתרומתם ולהפקדותיהם בביטוח לאומי במהלך שנות עבודתם.

לאור הנתון הנ"ל אפשר לקבוע, מתוך הרגשת חובה כלפי עובדים מבוגרים אלה, שתרמו למשק אך לא קיבלו תמורה הולמת בגיל הפרישה, שמן הראוי לפחות לאפשר להם לעבוד!

 

האם יש צידוק מוסרי וכלכלי למדיניות הנ"ל?

כדי לענות על שאלה זו עלינו, ראשית, לדון ברמת הפגיעה של הגישה הקיימת בקבוצות העובדים השונות על פי רמת הכנסתן, שנית, עלינו לבחון את המדיניות מבחינה מוסרית וכלכלית. נתייחס תחילה לרלוונטיות של המשך העבודה לאחר גיל הפרישה לגבי שלוש קבוצות:

1.      השכבות הנמוכות: בשכבות אלה מצויים בדרך כלל אלה שהשקיעו פחות בחינוך והכנסתם הייתה זעומה בתקופת עבודתם. רבים מהם, יהודים וערבים, סובלים מבעיות בריאות. למדינה אין משאבים לסייע לאוכלוסיות אלה עקב תרומתן הכלכלית הזעומה. למרות זאת, נהוגה כלפי אוכלוסייה זו מראית עין של השקעה חברתית, והן מקבלות מהמדינה, מהמוסד לביטוח לאומי ומעמותות טיפול מינימלי, תעסוקה מוגנת לקשישים, מועדוני זקנים, דיור ציבורי ולעתים גם סבסוד של שירותי הבריאות. עם זאת, אין לאוכלוסייה זו יכולת לעזור לעצמה, אין לה משאבים כלכליים, ולכן נדרשת התערבות של המדינה כדי לקיימה בעת זיקנה.

2.      שכבות הביניים: אוכלוסייה הטרוגנית הכוללת אקדמאים ופקידים בארגונים ובממשל, לצד עובדים בשוק הפרטי לרמותיו: עובדי הבנקים, חברות הביטוח וחברות שלמדינה יש עניין ברווחתן, כמו: טבע, אינטל, חברת החשמל, צ'ק פוינט ואחרים. נכללים בה רבים מעובדי עסקים קטנים לא מקושרים ושירותים עסקיים שתרמו למשק בעבודתם, אך הם, בניגוד לנ"ל, אף ששילמו מיסים גבוהים לאוצר והפרישו חלק גבוה משכרם לביטוח הלאומי, מקבלים גמלה כמו הקבוצה הקודמת ורמת הפנסיה של רבים מהם אינה מאפשרת להם קיום. לכן יש להפסיק להטיל שיעורי מס גבוהים על עבודתם ולאפשר להם לתרום לעצמם ולמשק ולעבוד!

3.      השכבות הגבוהות (עשירונים עליונים): קבוצה זו היא קטנה יחסית, אך כוללת מספר לא גדול של אנשים השולט על מרב משאבי המדינה. גם הכנסתם היא בהתאם. הם לא נפגעו מהקיצוצים בפנסיה ואין להם בדרך כלל בעיות קיום. לכן גם לא נדון בהם ובהכנסותיהם במסגרת זו.

מכאן נובע שהקבוצה העיקרית שחשוב, וכפי שנראה גם כדאי, לסייע לה להמשיך לעבוד בגיל המבוגר, היא זו של שכבות הביניים. וכיוון שלבני קבוצה זו נעשה עוול בחלוקת ההכנסות, יש להקל עליהם במיסוי, ולעודדם לעבוד ולמצות את יכולותיהם.

 

האם נהגנו בדרך מוסרית בבני שכבות הביניים שנפגעו?

לרבים יש ספקות באשר להעדר ההגנה של הממשלה על בני שכבות הביניים, דהיינו יזמים, עובדים עצמאיים, בעלי עסקים קטנים ועובדיהם וכל האחרים, המהווים את מרב העובדים במשק.

ואכן, בבואנו לשפוט את טיפול המדינה באוכלוסייה זו מבחינה מוסרית, עלינו להתייחס לפחות לשלושה מהעקרונות של האתיקה המערבית:

1.      עקרון המירוב: התנהגות אתית פירושה לספק את מרב הטוב למרב האנשים ולאורך מרב הזמן (לא עד לבחירות או לטווח קצר) (J.S. Mill). האם המדינה נוהגת על פי עיקרון זה במעמד הביניים? האם אכן אנו מבטיחים למרב האנשים את מרב הטוב לאורך זמן, דהיינו גם בעת זיקנתם?

2.      עקרון מתן זכויות מול חובות: כל חובה שמוטלת אמורה להעניק זכות. האם נמסר לאנשים כי התשלומים שהם מחויבים לשאת בהם לא יזכו אותם בקיום הולם לכשיפרשו, אלא יזכו אחרים? האם החובה הנ"ל, שחלה בעיקר על שכבות הביניים, כיוון שהאחרים בדרך כלל מוגנים ומפוצים (על ידי מיסוי מוגבל וכד'), מגובה בזכות לקיום הוגן בעת זיקנתם? האם מישהו הביא לידיעתם כי תשלומיהם ישמשו את המדינה בין היתר כדי לפרנס קבוצות כוח, עסקים גדולים ומקורבים? (ראו: פול קרוגמן זוכה פרס נובל לכלכלה ואחרים, "על קפיטליזם של קבוצות כוח ומקורבים").

3.      עקרון הצדק: לפי אריסטו, יש שני סוגים של צדק – צדק מחלק וצדק מתקן. האם קיים אצלנו צדק מחלק? האם פירות העשייה שלנו מחולקים בינינו בדרך הוגנת, או שברור שיש מי שזוכה ליותר? האם קיים כאן צדק מתקן? האם כל החברה הישראלית שותפה בפיצוי השכבות הנמוכות, או שרק חלק ממנה משלם למטרה זו?

לא תהיה זו טעות לטעון, כי אלה שמשלמים למדינה את מיטב הכנסותיהם ולא מקבלים קצבת זיקנה הפרופורציונית להשקעתם, הם בעיקר בעלי העסקים הקטנים. דווקא אלה המוגנים ממיסוי על ידי חקיקה מפלה ו/או העברת כספיהם לחשבונות מיוחדים בארץ ובחו"ל ולקרנות ייחודיות, מקבלים קצבה הגונה בזיקנתם. אז איזה צדק יש כאן?

גם גישת הצדק של רולס (Roles), הקובעת שיש להשקיע במחוננים וביזמים בתקווה שאלה שיביאו למשק תועלת רבה בעתיד, אינה "תופסת" כאן. מסתבר שהמדינה אינה משקיעה במוכשרים, אלא בקבוצות של מקורבים וחזקים.

במילים אחרות, הקצאת הכספים מצד המדינה והמוסד לביטוח לאומי לאוכלוסייה המבוגרת אינה מבוססת על עקרון הצדק.

 

בחינה כלכלית של עבודת המבוגרים

לדעת רבים לא יועיל הדיון בצדק ובאתיקה, ויש לבחון נושא זה מנקודת מבט כלכלית: האם עבודת המבוגרים תתרום למשק או תזיק לו? האם שילוב מבוגרים שהגיעו לגיל פרישה ורוצים לעבוד תורם למשק או גורע ממנו?

על סמך הפרקים הקודמים עולות כמה קביעות:

1.      המבוגרים תורמים למשק ואינם פוגעים בעבודת הצעירים כיוון שהם עובדים בתחומים משלימים ולא מתחרים, ומשום שהם נחוצים מאוד כמנטורים וכמדריכים לצעירים. ככאלה יש להם יכולת לסייע דווקא לצעירים לבצע עבודתם במשרות הולמות.

2.      עבודת מבוגרים תשחרר את הצעירים מהצורך לממן מבוגרים בכספי הביטוח הלאומי.

3.      עבודת מבוגרים תשפר את מצב בריאותם ותמנע מהם ומהמשק הוצאות גבוהות בגין בריאות.

4.      עבודת המבוגרים, בעיקר של בני דור הבייבי-בום, שהושקע רבות בהכשרתם, תחזיר לחברה את ההשקעה, כיוון שהם יתרמו למשק בתחומי התמחותם.

לפי נתוני הלמ"ס, המוצגים בתרשים שלהלן (גיליון 157), תגדיל עבודת המבוגרים את התמ"ג ביותר מ-16 מיליארד שקלים לשנה, ותרומה זו תגדל בכל שנה!

לסיכום, לאור כל האמור לעיל אפשר לקבוע כי עבודת המבוגרים מוצדקת מוסרית ומועילה לפרט ולמדינה מבחינה כלכלית.

 

 

ד"ר רפי גלברט הוא מנהל אקדמי של מכון שיפור ומרצה באקדמיה. בעבר סגן המדען הראשי במשרד העבודה והרווחה. מפתח מודלים תעסוקתיים עם גורמים בינלאומיים, מומחה לשוק העבודה ויועץ בתחומי השילוב בעבודה.

 

מקורות

רפי גלברט, "על צעירים בכוח העבודה ומחוצה לו", משאבי אנוש, 8 (2013)

OECD Employment Outlook 2013

ILO 2012

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים