דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

מי מטפל במטפל?

31/07/2013

מצוקות וקשיים של מטפלים זרים בישראל

בישראל, זה כ-20 שנה, קיימת קבוצה גדולה של מטפלים זרים, המטפלים באוכלוסייה סיעודית בעלת בעיות מורכבות, המועסקים בעבודה מאומצת זו. רובם חווים בעבודה זו לא פעם תשישות ושחיקה פיזית ונפשית. חלקם מגיעים לארץ בלית ברירה, מסיבות כלכליות, רובם חסרי ידע מקצועי בתחום הסיעוד, וחלקם לא התנסו מעולם בעבודה כזו.

אוכלוסייה זו חווה קונפליקטים רבים בחיי היומיום, ביניהם העקירה ממשפחתם שנותרה מאחור למשך שנים ארוכות. מטפלים אלה מתמודדים עם קונפליקטים בין-תרבותיים שונים, הבאים לידי ביטוי בשוני בין המסורת שלהם לבין מנהגי המקום. הדבר ניכר למשל בלבושם הצנוע ובאופן פנייתם העקיפה לאדם המבוגר מתוך כבוד כלפיו – אימא/אבא או סבא/סבתא, ולא בשמם הפרטי. הדבר בא לידי ביטוי גם בהתייחסותם לטיפול באדם המבוגר. בארצות מוצאם הטיפול מופקד בידי המשפחה הגרעינית או המורחבת ונותר בתוך הבית.

מהגרי העבודה חווים קונפליקטים תעסוקתיים לא מעטים הנסבים סביב תפקידם החדש. לחלקם יש מקצוע שאותו הם למדו ובו עבדו בארצם, אך עם הגיעם לישראל הם נאלצים לוותר עליו והופכים להיות מטפל/ת סיעודי/ת. יש קונפליקטים הנסבים סביב "הזמן האבוד". אלו הן כל אותן השנים שהם מחמיצים בהיותם כאן, במנותק מבני משפחותיהם או ממולדתם. כך לדוגמה בחורה שהגיעה לכאן לעבוד בגיל צעיר לפני שנישאה והקימה משפחה, דוחה את נישואיה והקמת המשפחה עד שתחזור למולדתה. לסטטוס האישי והמשפחתי במצב כזה יכולות להיות השלכות אישיות וחברתיות משמעותיות בארץ המוצא. דילמה מסוג אחר שאיתה הם מתמודדים היא מי משמש עבורם ה"בוס", המעסיק – האם המטופל או המטפל העיקרי, שבדרך כלל אמון על שכרם. כפי שאפשר לראות, למהגרי העבודה יש לא מעט קשיים יומיומיים, שאיתם הם נאלצים להתמודד במשך תקופת עבודתם בישראל.

הם משלמים הרבה לחברות הסיעוד המעסיקות אותם. שולחים כסף למשפחותיהם לצורך קיום. לרובם יש תכניות ואף חלומות שיחזרו לביתם מחוזקים במשאבים כלכליים שיסייעו להם בתמיכת משפחתם ובבניית עתידם הכלכלי. התקשורת עם משפחותיהם נעשית בעיקר באמצעות הטלפון והאינטרנט. חלקם זוכים לחופשת מולדת מדי כמה שנים, מה שעבור אחרים נותר בגדר חלום. בינם לבין עצמם הם נפגשים בסופי שבוע, ו/או כשהם יוצאים לחופשות חג. אחרים נדרשים או בוחרים לטפל במטופל ללא כל חופשה. רובם אינם מעורים בחברה הישראלית, וחלקם אינם רוצים בכך. אלו הם העובדים הזרים, המטפלים הסיעודיים, המכונים בישראל "מהגרי העבודה", המטפלים באוכלוסיית הקשישים הסיעודים.

 

מרכזי יום לקשיש

מרכזי יום מתפתחים בארץ משנות ה-80. כיום קיימים כ-200 מרכזים כאלה בישראל, שבהם שוהים קשישים ברמות תפקוד שונות ומתנסים בפעילויות טיפוליות רב-תחומיות, העשרתיות ולימודיות במשך היום לכמה שעות. חלק מהמטופלים הסיעודיים מגיעים עם המטפלת הצמודה שלהם למרכז היום.

הפרויקט המוצג במאמר זה בוצע ב"בית יקינטון", מרכז יום טיפולי העשרתי רב-תחומי בהוד השרון. בבית יקינטון זיהינו את הצרכים המיוחדים של המלווים את הקשישים למרכז. התעורר בנו רצון לעשות פעילות מקצועית עבורם, כדי להקל מעט על קשייהם הרבים והמגוונים ולאפשר להם מקום לוונטילציה, לקבלת תמיכה ולהקלה בנטל הנפשי, כדי לסייע להם בהמשך הטיפול בקשישים ובמניעת שחיקתם בעבודתם הקשה והמאומצת. לצורך כך פנינו במכתב למשפחות הקשישים כדי לקבל את אישורם ואת נכונותם לכך וכדי ליידע אותם בפעילות זו. כל המשפחות בירכו על הצעד, והביעו את הסכמתם ואת תמיכתם בכך.

ביוזמת מנהל המרכז, עו"ס יורם דברת, נבנתה קבוצה קטנה בת שמונה מטפלים, מהגרי עבודה מארצות מוצא שונות. קבוצת התמיכה נפגשה 16 מפגשים, בהנחיית נעמי נצר-לוינשטיין, המתמחה בלימודי משפחה, ועדי בן נון, מנחת קבוצות. שתיהן עבדו בהתנדבות וקיבלו הנחיה צמודה ממנהל המרכז.

 

התהליך הקבוצתי

התקיימה סדרת מפגשים שכללה 13 מפגשים של פעילות קבוצתית ונוסף להם נערכו שלושה מפגשים ייחודיים עם אנשי מקצוע. במסגרת המפגשים של הקבוצה נערכו שיחות שכללו התחלקות בקשיים, וינטלציה, ביטוי של רגשות, חלקם רגשות קשים (כגון: געגועים, כאב, שחיקה, תשישות, בדידות, לחצים נפשיים הנובעים מניתוק משפחותיהם לתקופה ארוכת שנים, דאגה למשפחות המוצא והעבודה הקשה שבה מתמודדים עם קושי פיזי בטיפול בקשיש, מחסור בשינה, קונפליקטים עם משפחתו של הקשיש והתמודדות עם מגוון קשיים נפשיים והתנהגותיים של הקשיש).

בחלק מהמפגשים נעשה שימוש באמצעים יצירתיים מתחום הטיפול באמנויות. נוסף על כך התקיימו שלושה מפגשים ייחודיים: מפגש עם עובדת סוציאלית מומחית בגרונטולוגיה בנושא הזנחה והתעללות, מפגש עם אח מוסמך בנושא הטיפול בקשיש הסיעודי ומפגש "פנל" בין הקשיש המטופל, המטפל הסיעודי ובן המשפחה – המטפל העיקרי, המפגש עסק בשלוש הזויות להתבוננות במערכת היחסים שביניהם.

 

הנושאים העיקריים שעלו במסגרת המפגשים בקבוצה:

·       הסיפור האישי והבחירה להגיע לארץ.

·       סיפור ההגעה לישראל, המפגש עם הגורמים הקולטים.

·       יצירת הקשר עם המטופלים ועם משפחותיהם.

·       גיבוש זהות מקצועית ודימוי עצמי בעבודה הסיעודית.

·       קשיים מול יתרונות ורווחים בעבודה.

·       הקונפליקט הקשה בין משפחתם לבין עבודתם.

·       הקשר וההתערות בחברה הישראלית.

·       תכניות וחלומות אישיים לעתיד.

 

הקבוצה שימשה עבור חבריה גם מקום להתייעצות במגוון המצוקות האישיות והתעסוקתיות שהם הביאו למפגשים.

 

חברי הקבוצה

בפרק זה נציג את חברי הקבוצה, לאחר שהביעו את הסכמתם ואת מוכנותם להיחשף (כולל תמונתם המופיעה ליד שמם).

·       ELSA נקראת בפי המטופלת ומשפחתה סוזי, כשהכוונה היא "זוזי"... (!). אלמנה בת 45 מהפיליפינים, עובדת 20 שנה כמהגרת עבודה ברחבי העולם. אם חד-הורית לבן יחיד הלומד באוניברסיטה, שחי מגיל שנתיים עם הוריה. אלזה מייצגת דור שני של מהגרי עבודה. הוריה עבדו בצעירותם בערב הסעודית לפרנסת המשפחה.
בשבע השנים האחרונות היא עובדת בישראל עם מטופלת סיעודית כבדת משקל ששכלה שלושה מילדיה, הדורשת טיפול סיעודי מלא. אלזה איבדה לאחרונה את אחיה בפיליפינים, ומאז היא נדרשת לכלכל גם את אשתו ואת ילדיו. היא חולמת לחיות עם בני משפחתה, לטייל איתם בעולם ואולי אף להינשא שנית.

·       MIKAL נקראת בישראל מיכל, הצעירה בקבוצה, רווקה בת 28 מהודו. התייתמה מאביה והותירה בארצה את אמה ואת אחותה. בקבוצה הרבתה לספר על תחושת ההחמצה שמלווה אותה על כך שוויתרה על לימודים והשכלה גבוהה. כמו כן הייתה מוטרדת מכך שטרם נישאה (בהודו בנות נישאות בגיל 18). חלומה הוא להתבסס מבחינה כלכלית, להינשא ולהעניק לילדיה את החינוך הטוב ביותר, שבו לא זכתה בעצמה.
מיכל מטפלת בקשישה ניצולת שואה הסובלת ממגוון בעיות גופניות ונפשיות.

·       FIMA בת 38, נפאלית, גרושה אם לשתי בנות הנמצאות לקראת לימודיהן הגבוהים. פימה מתעניינת וצמאה לדעת על ההיסטוריה של ארץ ישראל, חגי המקום והתרבות הישראלית והיהודית, היא מכירה את שיריהם של שלמה ארצי ומשה פרץ, יודעת לספר על הנווט החטוף רון ארד, ומכבדת את יום הזיכרון לחללי צה"ל. פימה כמהה לטייל בישראל, והיא מאוד רוצה ללכת לחוף הים...
פימה מטפלת בקשיש סיעודי המחייב עבודה של 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, ללא חופשות. לפימה יש קשר טוב עם המטופל שלה ועם בני משפחתו. היא חולמת להתגורר כמה שנים בארצות הברית היות שיש לה שם משפחה, ולאחר מכן לחזור לנפאל וללמוד לימודי פוליטיקה, לעזור ליתומים ולתרום לנזקקים.

·       REKA, הנקראת בישראל ריקה, בת 41 מהודו, נשואה ואם לבן 17. הוריה אנשים קשישים והיא הגיעה לישראל לפני כשנתיים וחצי. חולמת לבנות בית בכסף שהיא משתכרת מעבודתה כאן. ריקה מתגעגעת מאוד לבני משפחתה, צמודה לטלפון שלה ודרוכה לכל שיחה, לקבלת עדכונים מהבית ומהמשפחה. היא גם מרבה להשתמש באינטרנט ומעלה דרך הפייסבוק תמונות מצחיקות כדי שבני משפחתה לא ידאגו לשלומה ויראו אילו חיים טובים ומאושרים היא חיה פה...
ריקה מטפלת בקשישה סיעודית מסביב לשעון.

·        ANI RUDRA SUBADIנקרא בישראל רמי, בן 36, נפאלי, נשוי ואב לשני בנים – בני 8 ו- 13. בנפאל שימש מורה בבית ספר. נמצא בישראל כבר שלוש שנים וחצי, מעורה בנעשה בארץ, מביע מורת רוח מהיחס הסלחני כלפי הפליטים לעומת היחס והרדיפות אחר אישורי העבודה של מהגרי העבודה. מעבר לגעגועיו הקשים לילדיו, לאשתו ולבני משפחתו, הוא מתגעגע לנופי ילדותו – להרים, לנהר הזורם, לקצב ולסגנון החיים הכפרי, השלו והרגוע שבנפאל.
רמי מטפל בקשישה סיעודית הסובלת ממגוון בעיות רפואיות. היא כבדת משקל, מרותקת לכיסא גלגלים ומתקשה מאוד בניידות.

·       PUSHPA בת 41, מהודו, נשואה ואם לשני בנים, בני 17 ו-19. כבר שבע שנים וחצי לא ראתה את בני משפחתה. היא אחות במקצועה, היחידה בקבוצה שמגיעה מהתחום הטיפולי והסיעודי ומכירה את מהות המקצוע והעבודה. זמן קצר לאחר שהגיעה לארץ נפטר אביה באופן פתאומי. ההתמודדות עם השכול בארץ זרה לבדה, ללא תמיכת חברים ומשפחה, הייתה לה קשה מאוד. שנתיים לאחר מכן נפטרה אמה. למרות הכול פושפה היום מחייכת. בכסף שהרוויחה ושלחה הביתה הצליחה לבנות בית ולרכוש רכב חדש, ונראה שכעת היא מתכננת את חזרתה הקרובה הביתה. פושפה עבדה כשבע שנים אצל מטופל חולה עד שנפטר. כשהדבר קרה סירבה משפחתו לשלם לה את זכויותיה כחוק, והטילה עליה סנקציות שונות כדי למרר את חייה ולא לשלם לה את המגיע לה. לבסוף התפשרה פושפה וויתרה על חלק נכבד מהכסף שהגיע לה.
כיום היא מטפלת במטופלת סיעודית חדשה.

·       NINET בת 39, מהפיליפינים, נשואה, יש לה ארבעה ילדים. במהלך המפגשים שקיימנו היא נסעה לחופשה לבקר את משפחתה בפיליפינים. כשחזרה לקבוצה הייתה שבר כלי. הפרידה מהם, הגעגוע והידיעה שכעת לא תראה אותם עוד כמה שנים, היו לה קשים. נינט היא המטפלת היחידה בקבוצה שעובדת במסגרת משפחתית, שבה שני בני הזוג הקשישים בחיים. לעתים המשולש הזה יוצר קשיים ומורכבות נוספת שאיתם היא צריכה להתמודד בעת הטיפול, משימה שיתר המטפלים בקבוצה אינם נאלצים להתמודד עמה. נינט מטפלת במטופלת סיעודית המרותקת לכיסא גלגלים, שעברה אירוע מוחי וסובלת מקשיי תקשורת חמורים על רקע אפזיה ודורשת טיפול רב.

 

·       MERI בת 41, אם לשניים, הגיעה מהודו לישראל לפני עשר שנים. אימא שנשארה בהודו היא בת 84, ואביה נפטר בילדותה. עשר שנים היא כבר בארץ, רבע מחייה, והעברית שבפיה עדיין לא טובה. מרי חיה עם המטופלת הקשישה והסיעודית שלה בת ה-94 ואוהבת אותה מאוד. קודם לכן טיפלה בבעלה של המטופלת. מרי אומרת שקשה לה "לשמור על שפיות", היא כמעט בבידוד מוחלט מהעולם, אין לה בבית אינטרנט או ערוץ טלוויזיה שהיא יכולה להבין מה קורה בעולם או לראות קצת בידור ולהירגע בסוף יום עבודה. רק כאשר היא מגיעה לבית יקינטון ופוגשת בחבריה לקבוצה, יש לה הזדמנות לשמוע ולדבר את שפת האם שלה, לצחוק וקצת ליהנות. במהלך שהותה בישראל היא נפרדה מבן זוגה, וכעת איננה יודעת למה לצפות כאשר תחזור למולדתה.

 

התכנים העיקריים שעלו במסגרת המפגשים בקבוצה

הסיפור האישי והבחירה להגיע לארץ

השאיפה של כל אחד ממשתתפי הקבוצה, שבאמצעות עבודתם בארץ יוכלו להיטיב את המצב הכלכלי של בני משפחתם ולהגשים במקצת את חלומותיהם עבור עצמם ועבור ילדיהם, היא שעמדה לנגד עיניהם בעת קבלת ההחלטה המשמעותית לבוא לכאן.

חברי הקבוצה סיפרו על התהליך שעברו כל אחד בארצו, מבחינת תשלום הכסף לחברה המתווכת, כיצד בחרו באיזו מדינה לעבוד ומדוע בחרו לעבוד במדינת ישראל, הנתפסת ונחשבת מקום משתלם שבטוח לחיות ולעבוד בו. הם מתכוונים בכך למשטר היציב במדינת חוק וסדר, ללא סכנות ביטחוניות אישיות, כלכליות ותעסוקתית, בניגוד לשחיתויות המתנהלות בארצם דרך קבע יום-יום.

 

סיפור ההגעה לישראל והמפגש עם הגורמים הקולטים

כמה ממשתתפי הקבוצה סיפרו כי הגיעו לכאן בעקבות קרוב משפחה או חבר, שעובד או עבד כאן והמליץ להם על העבודה בישראל. אלה סיפרו שהקליטה הייתה קלה ונוחה יותר. שהיו פנים מוכרות ומחייכות, מי שדיבר בשפתם, והקושי הראשוני וההלם התרבותי התעדנו. המעבר בין מולדתם לבין הקפיצה היישר למים הקרים פה, בליווי של "גורם מגשר", הקל עליהם את ההסתגלות ואת הנחיתה.

אך לא אצל כולם זה היה כך. רובם הגיעו בגפם, ללא ידיעת השפה (יש גם כאלה שאינם דוברי אנגלית). לעתים אין הם יודעים בדיוק במה יעסקו, באיזה מטופל/ת יטפלו ואיפה. לא תמיד היה נציג מחברת הסיעוד שחיכה להם בשדה התעופה, ובדרך כלל גם לא מחכה להם דירת מגורים. הקשר עם הגורמים הקולטים, דהיינו חברות העסקתם, היה מינימלי, לא מספק ומעורר חרדות וסימני שאלה רבים. בהמשך המפגשים הביעו שוב ושוב, שכאשר נזקקו לסיוע בהתמודדות עם בעיות אישיות, עם קשיים שונים שנקרו בדרכם ועם בעיות על רקע תנאי העסקתם, לא היה גורם משמעותי שסייע.

 

יצירת הקשר עם המטופלים ומשפחותיהם

המטפלים סיפרו על התהליך. חלקם קיבלו מידע חלקי ולא מספק על המטופל, מגבלותיו ודרישות הטיפול הסיעודי בו. היו מקרים שהם נשלחו לבד להגיע לבית המטופל. הם סיפרו על מסעם הקשה והמייגע לבדם, בארץ שבה אין הם מבינים את השפה או המנטליות המאפיינת את החברה כאן, דבר שהקשה עליהם מאוד בהתחלה בכניסה למשפחה ובעבודה עצמה. לדוגמה, אחד מהם הופנה לעבוד אצל משפחה ערבית בצפון הארץ. לרובם קשיים להסתגל לאוכל בבית המטופלים, בייחוד כשהמטפל הוא צמחוני על פי דתו ואמונתו. היו גם תחושות ניצול, כשבני המשפחה מבקשים שיעשו דברים אחרים עבורם שאינם קשורים בעבודתם הישירה עם המטופל. אחת המטפלות סיפרה למשל שכשהיא חוזרת במוצאי שבת מיום חופשה, מחכות לה ערימות כלים מלוכלכים של כל בני המשפחה מארוחות הסופשבוע. חלק ויתרו על מקום העבודה הראשון שנשלחו אליו ועזבו בתוך פרק זמן קצר (הנע בין כמה ימים ועד כמה חודשים).

גם אלה שעובדים שנים אצל מטופל אחד, לא תמיד מרגישים שייכות למשפחתו. מערכת היחסים מתוארת כעסקית, קרה, מרוחקת וטכנית, כמו בין מעסיק לעובד. מעטים מאוד מרגישים תחושת שייכות לבית המטופל, תחושות שיכולות להיטיב את מצבם (הנפשי והפיזי) של שני הצדדים ולהפיג את בדידותם.

כיום יש מודלים חדשים של מבנה המשפחה בגיל השלישי, המתארים מבנה של הקשיש והמטפל הסיעודי הצמוד כ"יחידה משפחתית" חדשה.

 

גיבוש זהות מקצועית ודימוי עצמי בעבודה הסיעודית

כל חברי הקבוצה, למעט אחת, לא עסקו בסיעוד ובטיפול טרם הגעתם לישראל. עובדת אחת, שהיא בהכשרתה אחות, עבדה בבית חולים טרם הגעתה ארצה. כל יתר חברי הקבוצה עשו "הסבה" מקצועית לתחום הטיפולי. על פי רוב, המטפלים עברו הכשרה מינימלית ביותר בחברות הסיעוד, ולעתים כלל לא. מדובר כידוע בעבודה קשה ותובענית עם אחריות ומסירות רבה, והמעבר לעסוק בה הוא לכשעצמו קשה. להפתעתנו לא שמענו מהם הרבה קיטורים על עבודתם, אך הועלו בעיות, קשיים ומצוקות נוגעים ללב.

אין להם רגשי נחיתות בתפקידם, כי בארצם האחריות לטפל בהורה המזדקן היא דבר מקובל, ברור ומובן מאליו. הם לא רוצים להפוך את העיסוק הזה לקריירה בארצם; הם שואפים, רוצים וחולמים לעסוק בתחומים אחרים. אך רובם דיברו על כך שהם מרגישים את הזיקנה שלהם בפתח, ובעיקר מקווים שכשהם יחזרו למשפחתם ולמולדתם, זה כבר יהיה בעיקר כדי לנוח על זרי הדפנה וליהנות מפרי עמלם.

 

תכניות וחלומות אישיים לעתיד

כל המטפלים רוצים לחזור למולדתם, לביתם ולמשפחתם. אין להם כל כוונה להשתקע בארץ. הגשמת חלומותיהם תלויה בעבודתם כאן. רוב החלומות נוגעים בהבטחת עתידם הכלכלי, באיכות רמת חייהם ובשיפורה – בניית בית, רכישת רכב, השכלה לילדים, תמיכה בהורים. מעט מאוד הזכירו, נוסף על החלומות העוסקים בצרכים הבסיסיים, גם חלומות אישיים עבור עצמם שהם בגדר מימוש עצמי, הנאה ופנאי, כגון טיול ברחבי העולם עם משפחתם, לימודים גבוהים עבור עצמם ונישואים.

לחלקם יש רצון וחלום לעשות דברים עבור אוכלוסיות חלשות, לתרום ולהקים בתי מחסה ליתומים, בתי ספר לחסרי יכולת וכדומה. רמי למשל סיפר כי אחד מחלומותיו הוא לפרסם את הספר שהוא כותב עכשיו כאן בישראל, "ספר למטייל בנפאל".
קשיים מול יתרונות ורווחים בעבודה

קיימים קשיים רבים בעבודת הטיפול בקשיש סיעודי – מקשיים פיזיים (לטפל בקשישים מורכבים וקשים לטיפול, כגון בעלי משקל רב, להיות ערים שעות רבות, ללוותם בתקופות אשפוז בבתי חולים, בניתוחים, בעת הידרדרות במצבו של המטופל ועוד). נוסף על כך עומדות בפניהם התמודדויות עם קשיים נפשיים ורגשיים של המטופל, ביניהם התמודדות עם דיכאון, דמנציה, פרנויה ובעיות התנהגות קשות. לכך מצטרפים קשייהם האישיים שפורטו, הריחוק מביתם וממולדתם וקשיים שמקורם בהבדלי תרבויות ונורמות חברתיות.

הם מוכנים לשאת בעול במשך שנים ארוכות, רק כדי להשיג את מטרתם הכלכלית, לצבור כסף כדי לקיים את משפחתם ולממש את חלומותיהם הצנועים, השכלה לילדים, קניית בית, רכב וכו'. המחיר שמטפלים אלה ובני משפחתם משלמים הוא כבד ביותר וקשה מאוד.

 

הקונפליקט הקשה בין משפחתם לבין עבודתם

באחד המפגשים אמר אחד המטפלים כי הוא מבכה את האובדן וההחמצה הגדולה של כל יום שעובר ולא יחזור, על כל הזדמנות לבלות עם ילדיו ולהיות איתם. הוא עזב אותם כשהיו ילדים רכים, מחבקים ומנשקים, וכשהוא יחזור הם כבר יהיו גדולים, מבוגרים ומרוחקים, ולא יהיה אפשר להשיב את הזמן לאחור, לתקן ולהשלים את מה שהפסיד באבהותו, בזמן שנעדר ממשפחתו. במדינתו אין מערכת בריאות מסודרת, ואפשר למות שם מכל וירוס פשוט. ולכן, כדי שהוא יוכל לשלוח להם כסף לטיפול רפואי או לתרופות, הוא חייב לעבוד פה (כי שם אין עבודה). "מה יעזור לי להיות לצידם, ללטפם, לנשקם, כשהם חולים ואני לא יכול לתת להם טיפול רפואי, כי אין לי כסף? אני מעדיף להיות פה, רחוק, אבל לדעת שהם יקבלו את הטיפול הרפואי הכי טוב כשיזדקקו לו".

 

הקשר וההתערות בחברה הישראלית

רוב המטפלים אינם מעורים בנעשה בחברה הישראלית. חלקם לא מתעניינים ואף לא רוצים בכך. הם פה כדי לעבוד, לתת שירות, הם לא באו להתערות במשפחה או בתרבות חדשה. הם דבקים מאוד במנהגיהם המסורתיים, החל בשמירה על לבוש צנוע, ציון חגים, מוזיקה, האוכל והתיבול המיוחד שלהם. מעטים בקבוצה סיפרו על הכמיהה להכיר יותר את החברה הישראלית ואת ההיסטוריה של עם ישראל. עם זאת, אחד הדברים שהרשימו אותם מאוד היה ציון יום הזיכרון לחללי צה"ל. מאוד מצא חן בעיניהם הכבוד והזיכרון שמוענק לחללי צה"ל מדי שנה.

כמעט כולם רוצים לטייל בארץ. הם יודעים לציין שמות של מקומות יפים כמו ירושלים, הגולן, אילת או ים המלח, אך רובם מעולם לא ביקרו שם וספק אם יבקרו.

 

כיצד תרמה הקבוצה למטופלים?

במסגרת המפגשים לא עסקנו במטופלים באופן ישיר. המטופלים עצמם לא רואיינו בשום שלב של התהליך, לא לפני תחילת הפעילות ולא בסוף התקופה. יכולנו להסתמך אך ורק על דיווחים של המטפלים חברי הקבוצה ועל התרשמותן של המנחות שליוו אותם.

הנחנו הנחת יסוד בסיסית כי "מטפל טוב הוא מטפל שטוב לו". כלומר, איכות עבודתו, סבלנותו, מידת האכפתיות והמחויבות שלו כלפי המטופל, יגדלו בעקבות השתתפותו בקבוצה ומכך ירוויח גם המטופל. בקבוצה יכלו המטפלים לשחרר לחצים במסגרת תומכת ומכילה, והדבר תרם להם לתחושת הקלה ורווחה.

חברי הקבוצה חלקו עם מטפלים אחרים רעיונות, הצעות ועזרה בהתמודדויות עם מטופלים. היה מקום להתייעצות ולהתחלקות בקשיים, לשיתוף בקשיים דומים וללמידה מניסיונם של אחרים. המשתתפים סיפרו שהמפגשים תרמו להם להיות יותר סבלניים ואמפטיים כלפי מטופליהם.

 

קשיים והפקת לקחים מההתערבות

במהלך ההתערבות עלו אצל המנחות כמה קשיים:

·       קושי בתקשורת ובשפה – המפגשים התנהלו בשתי שפות במקביל (עברית ואנגלית), כשכמה מהמטפלים מתקשים בכל אחת מהשפות.

·       הבדלי מנטליות ותרבות – הבעת רגשות וקיום שיח על קושי, צורך או בעיה בפרהסיה אינם מקובלים בתרבותם.

·       קושי ביכולת "לקרוא" ולאבחן את מצבם של המטפלים הזרים, הנובע מהבדלי התרבות בין המנחות למהגרי העבודה. אחת המנחות סיפרה כי במהלך רוב המפגשים הייתה מטפלת שנראתה לה אדישה לנעשה ומרוחקת מאוד. רק בסוף המפגשים היא הבינה עד כמה המטפלת הייתה מעורבות רגשית בכל הנעשה בקבוצה, עד כמה העריכה את המפגשים והייתה זקוקה לשמוע ולראות שהיא לא לבדה בתחושותיה ובחוויותיה, ועד כמה הייתה אסירת תודה על כך.

·       חוסר מענה על ציפיותיהם של משתתפים לקבלת סיוע במצוקותיהם באופן קונקרטי, כגון קבלת זכויותיהם הסוציאליות, בעיות כספיות, מגורים לא מתאימים שבהם אין פרטיות (לינה משותפת באותו חדר) או אי-מתן גישה לאינטרנט או טלוויזיה בשפת האם.

·       קושי לשמור על רצף ההשתתפות במפגשים (ההתמדה וההגעה), שנבעה בעיקר מהיעדרויות של המטופלים עקב מחלתם, שלא הגיעו למרכז היום ביום פעילותה של הקבוצה.

·       שימוש בכלי של עבודה קבוצתית שזר להם לחלוטין ומעולם לא התנסו בו.

·       קושי בהסבר מטרתה של הקבוצה, המשמשת מסגרת ל"פריקת" מצוקות רגשיות ולא סיוע מעשי לבעיות קונקרטיות. לעתים קרובות חשו המנחות תחושת תסכול וחוסר אונים כשפנו אליהן מטפלים בשאלה: "את יכולה לעזור לי בזה...?" וידיהן קצרו מלהושיע ולסייע בכל המצוקות שהועלו.

אין ספק כי ניהול קבוצת תמיכה וקבוצה לעזרה הדדית של מטפלים סיעודיים טומן בחובו תרומה רבה לחבריה. המפגש עם מצוקות אישיות ותעסוקתיות השונות והדומות עשוי להעצים ולחזק את המטפלים ולהקל ולו במעט במצבם.

מרכז היום שאליו הם מגיעים עם המטופלים מהווה עבורם מסגרת לבילוי יומי, ליציאה מקירות הבית הסוגרים עליהם יממות שלמות, למפגש עם חברים עמיתים ולמפגש עם החברה הישראלית. מובן שהמטרה העיקרית היא להגיע למקום כדי לעבוד ולסייע בטיפול הסיעודי הנדרש לקשיש במהלך היום, אך בצד זה הם גם נהנים מכמה יתרונות שפורטו בהתערבות זו.

אמנם המטפלים הסיעודיים הזרים אינם "לקוחות" של מרכז היום, אולם תפיסה וגישה שונה וייחודית יצרו במקרה זה הזדמנות מאוד לא שגרתית לסייע להם במעט במסגרת זו. השילוב בין תפיסת המנהל את הצרכים של הקבוצה הזאת, תרומת מתנדבות מקצועיות שהתגייסו להנחיה וקבוצת מטפלים מאתגרת ומוקירת תודה גדולה – הם שיצרו את הצלחת הקבוצה.

לעניות דעתנו, מטפלים שעובדים במסגרת אינטנסיבית כל כך של טיפול מסביב לשעון, הכרוך בעבודה פיזית קשה ובתעצומות נפש רבות, חייבים להיות מלווים בקבוצת תמיכה מסוג זה. העבודה שהמטפלים האלו עושים למען אוכלוסיית הקשישים בארץ היא קשה ומורכבת מאוד עבורם, אך מאפשרת לבני משפחת המטופל להתפנות לחייהם האישיים והמשפחתיים ולהמשיך בשגרת חייהם.

 

הכותבים

עו"ס יורם דוברת, M.A., מנהל בית יקינטון, מרכז יום העשרתי רב-תחומי לאוכלוסייה המבוגרת בהוד השרון, עמותת קלי"ק.

נעמי נצר לוינשטיין, מתמחה בלימודי משפחה לתואר שני, המכללה למינהל ראשון לציון.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים