דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

"כשאני יוצא מהבית, חולפת בי המחשבה שאולי לא אחזור"

ליאורה בר-טור חוזרת לבדוק מה השתנה אצל נפתלי

27/04/2012

"מה שלום החבר שלך נפתלי?” שואלים אותי מדי פעם מכרים.“הוא עוד בחיים?” שואלים אחרים, ספק בדאגה, ספק בפסקנות.“כן” אני משיבה במהירות ובדרך כלל בנימה של כעס ובהתרסה “הוא חי ובועט! עובד ומבלה!! ואת יום ההולדת ה-90 שלו הוא יחגוג בחודש הבא במועדון “זאפה” יחד עם סינגולדה (הגיטריסט המפורסם של שלמה ארצי) ו-250 "אורחים”, אני שולפת במהירות, מותירה את השואלים בתדהמה ובחיוך. יש אולי – עתיד!.

 

חמש שנים חלפו מאז השיחות שניהלתי עם נפתלי בלומנטל בן ה-85. בעוד שלושה שבועות ימלאו לו 90 . חמש שנים הן פרק זמן משמעותי עם שינויים דרמטיים אצל ילדים ומתבגרים. בחמש שנים יכולים להתחולל שנויים דרמטיים גם אצל בני 80+ . אך העתיד של בני 85 בודאי אינו אופטימי כמו אצל הילדים והצעירים. סכנות רבות אורבות לבני 80+ כמו ירידה בתפקוד, שנוי פתאומי במצב הבריאות בעקבות אירוע מוחי, נפילה, פרקינסון, אלצהיימר. בני זוג, חברים, קרובים, נפטרים. אך יש כאלו שמצליחים להתחמק ממלתעות הזיקנה ובאופן מפתיע להמשיך ואפילו לצמוח.

 

מה השתנה במהלך חמש השנים אצל נפתלי?– האם גם אחרי חמש שנים, בגיל 90 , יש עדיין מקום לתקווה ולאופטימיות, קצת איזון לגרונטו-פוביה של רובנו?.

 

את התשובות קיבלתי השבוע כשהגעתי בבוקר בהיר וקר לביקור בביתו.

הרחוב השקט שבו הוא מתגורר שינה את פניו במהלך חמש השנים. הבתים הצנועים והקטנים פינו את מקומם למבנים חדשים, מודרניים, נעדרי גגות הרעפים האדומים ונחבאים בין חומות אבן גבוהות. גם צמוד לביתו של נפתלי צמח לו לפתע שלד של בית מגורים חדש, מאיים בגודלו על ביתו הצנוע. את פניי קיבל טרקטור מרעיש שהפר בגסות את השקט והפסטורליה שמסביב. כמה סמלי, אני תוהה בעודי מביטה סביבי, האם אין זו בבואה של החברה של היום שבה הצעיר, החדש, הגדול והרועש הוא השולט?!.

 

ביתו של נפתלי מוסתר מעט, אך נשאר כשהיה - צנוע, מוקף גינה טובלת בפרחים ועץ הברוש ניצב לו זקוף כתמיד. בבית מאום לא השתנה. מזכרות וחפצי נוי, האוספים של אשתו המנוחה, ניצבים במקומם ממלאים את חלל הסלון ופינת העבודה הצנועה, עדות לימים אחרים ומסעות חובקי עולם. זיהיתי שתי תעודות הוקרה חדשות על הקיר שבפינת העבודה. נפתלי נבוך כשאני מתייחסת אליהן. עם זאת, גאה להציג בפניי את האיי-פון החדש שלו ואת הגרסה האחרונה של הוורד במחשב.

 

נפתלי ניראה טוב. אני מתבוננת בו היטב ומחפשת לשווא את חריצי הזיקנה שנוספו בחמש השנים. הוא ממשיך לגור בגפו ובניגוד לרוב בני גילו אינו מרגיש צורך לגור בדיור מוגן . ממשיך ליהנות מהעצמאות שבחיים לבד, בסיועה של מנהלת משק הבית המסורה שמגיעה כמה פעמים בשבוע כדי לבשל ולנקות את הבית.

 

 

...מספר לי על הסרט החדש שראה אמש על מרגרט תאצ’ר ואיך היא נכנעה למחלת האלצהיימר, כאילו מנסה לרמוז שהוא במקום אחר, ממשיך במאבק התמידי בחיים ומייצג בדיוק את ההיפך מהתדמית השכיחה והפופוליסטית של זקן סנילי

 

 

הוא חביב ונעים כשהיה, מדבר בשטף, בחיוניות, בשנינות ובהומור. מספר לי על הסרט החדש שראה אמש על מרגרט תאצ’ר ואיך היא נכנעה למחלת האלצהיימר, כאילו מנסה לרמוז שהוא במקום אחר, ממשיך במאבק התמידי בחיים ומייצג בדיוק את ההיפך מהתדמית השכיחה והפופוליסטית של זקן סנילי. ממשיך ומתווכח עם הממצא ה”מסעיר” ששמונים אחוז מהאוכלוסייה מאמינים באלוהים.“להיות אתיאיסט זה לא דבר פשוט. זה דורש כוח פנימי! פשוט יותר להגיד שאני מאמין באלוהים” הוא מוסיף.

 

להיות בן 90 – התמודדות יומיומית – פיזית ונפשית

איך אתה מרגיש בגיל 90 ? אני שואלת, מנסה לעמת אותו עם המציאות של היותו לא סתם זקן אלא משתייך לקבוצה חלשה יחסית המוכרת בספרות כ-"the oldest-old" (זקן ביותר) הוא מרצין, חושב לרגע ואומר “אין ספק שהזיקנה והגיל נותנים את אותותיהם מבחינה פיזית. כל הפגעים שיש במצב הבריאותי מציקים לך יותר. אתה מרגיש קושי גדול יותר בעליה במדרגות, בהליכה. לאחרונה גם היו לי בעיות שהצריכו אשפוז קצר”. הוא מתאר את הסיבה שבגללה אושפז, טובל את דבריו כהרגלו במעט הומור שחור והתבוננות מהצד, כמעט כמו איש צעיר שמתאר אדם זקן אחר.

 

“אני לא יודע אם זה קושי פסיכולוגי או פיזי?” הוא ממשיך כשאני מתייחסת באמפטיות לקושי שתיאר “כי כשאתה מרגיש לא טוב וסובל פיזית אז זה משפיע על מצב הרוח. יש ימים שיש לך מצב רוח מחורבן בגלל הקושי הבריאותי ואתה חושב על זה יותר, צריך להקדיש לבריאות יותר זמן, יש יותר בדיקות. כל עניין התחזוקה הפיסית שלי, זה לוקח יותר זמן. מאחר שהייתי ונשארתי ‘פריק קונטרול’, מקפיד מאוד על סדר ונקיון, אני דואג לפני שאני יוצא מהבית לא להשאיר כלים לעוזרת, אני ממשיך עם סידור המיטה או העיתונים. זה חשוב לי מאוד” “ישנה גם המחשבה”, הוא ממשיך,“שאני יוצא מהבית ואולי לא אחזור. זה כל הזמן במודעות שלי. אפשר לומר שהזדקנתי בין 10 ל-15 אחוזים. אבל השגרה הברוכה, כפי שאבי בני נוהג לומר, שולטת”.

 

אני תוהה אם יש לו עם הגיל ירידה בחשק, במוטיבציה, בעניין לעבוד, לבלות, בכלל לצאת מהבית? “קשה לומר” הוא משיב “פיזית אני נזהר יותר באוכל ובהליכה. אני פחות מתלהב ממסעדה טובה, כי אני שומר יותר. אין לי פחות עניין בתרבות, אני לא חש בשינוי. גם אין לי רצון להישאר יותר בבית.

 

 

העתיד של בני 85 בודאי אינו אופטימי כמו אצל הילדים והצעירים. סכנות רבות אורבות לבני 80+ כמו ירידה בתפקוד, שנוי פתאומי במצב הבריאות בעקבות אירוע מוחי, נפילה, פרקינסון, אלצהיימר. בני זוג, חברים, קרובים, נפטרים. אך יש כאלו שמצליחים להתחמק ממלתעות הזיקנה ובאופן מפתיע להמשיך ואפילו לצמוח

 

 

נפתלי וחברתו לחיים ממשיכים להיפגש בתדירות גבוהה ולבלות במגוון פעילויות תרבותיות: סרטים, הצגות, קונצרטים, בוחרים הצגות או אירועים בעלי ייחוד ואיכות. הוא גם ממשיך בנסיעות לחו”ל, נהיגה עצמית, ועוד. “אבל אני מקפיד יותר על שנת צהרים, כשזה מתאפשר וכשאינני מחויב להיות בעבודה. כדי שאוכל לצאת בערב”.

 

בן 90 ועדיין עובד??!!

נפתלי היה רב פעלים ועיסוקים. האם הפחית מעיסוקיו כיום כשהוא מתקרב לעשור העשירי של חייו? אני תוהה אם התעייף? נפתלי מביט בי במבט בוחן ועונה שקשה לו לראות שינוי מנטאלי ולשאלתי אם ירדו דברים הוא עונה “למה לא נוספו?” ומתאר את עבודתו הפעילה והחשובה בחברה שבה הוא ממשיך בתפקידים שונים כולל גם כיושב ראש בחלק מהחברות.

 

“איך זה”? אני שואלת בסקרנות “איך זה שממשיכים לתת לזקן בן 90 להיות יושב ראש?”

“למה נותנים לזקן כזה?” הוא חוזר אחרי “כי הבעלים רואים באדם הזה מישהו שלא יפגע באינטרסים שלהם. אבל אני גם רואה את סימן השאלה. האם הוא עדיין בסדר? למשל אושפזתי לילה בבית חולים בגלל התייבשות, אז כמובן דאגו.”

 

“מה התפקיד שנותנים לך?” אני שואלת “מה מצפים ממני? להיות זקן וחכם, בעל ניסיון הרואה דברים קצת אחרת מהסטריאוטיפים המקובלים של הצעירים. זה בעצם כוחי. הם רוצים את הניסיון הניהולי שלי, את היכולת להבין תהליכים ואנשים והיכולת להיות ‘המבוגר האחראי’“

 

“ומה עם זה שהניסיון משמר ומונע התקדמות”? אני שואלת ומצטטת גישה ביקורתית שקראתי עליה, הפוכה מהעמדה שהוא מציג.

“אדם נבון צריך את המבוגר האחראי לא כדי לקבוע פעולה אלא לצורך מחשבה שנייה ושיפור. לא צריך לתת לניסיון בלבד לקבוע. אבל המבוגר המנוסה יכול לסנן שיקולים אחרים” (הוא נותן לי דוגמא מוחשית מדיון שהתנהל בחברה בשבוע שעבר שבו היה לו תפקיד חשוב).

 

“זה שיש צעירים עם אמביציות זה טוב אבל צריך לדאוג שלא ישתוללו. התפקיד שלי הוא להיות חונך לבני הדור הצעיר והמנהל כיום בחברה” ולדבריו “במצבי יש לי את הזכות להביא מחשבה עצמית ולא כזאת שבאה לרצות אנשים שאיתם אני עובד או לקבל את דעותיהם או את השיגעונות שלהם”.

 

אני ממשיכה ושואלת אם לא קרה שמישהו נכנס איתו לקונפליקט?

“זה יבוא אם לא יהיה לי שכל להפסיק בזמן. יתכן שיש נושאים שאני מראש לא נכנס אליהם. אם אתה רוצה למלא תפקיד אתה צריך להראות נוכחות. אם אני היום מוריד נוכחות במשרד למשל פחות שעות וישיבות במשרד, אני עושה את זה בחלקו מטעמי בריאות, אך אני יודע גם שבעתיד לא אוכל לתת הרבה זמן לכן אני רוצה לעשות את זה הדרגתית. אין לי ספק שתהיה נסיגה אבל אני רוצה לצמצם את תפקידי בהדרגתיות כדי שאהיה במיטבי כל הזמן. חשוב שאהיה מדויק וטוב. סוד ההישרדות וההצלחה זה הצורך להתעדכן כל הזמן ולהכיר את כל השנויים בתחום, חשובה ידיעת החוקים הכלכליים התקנות החדשות”

 

“זה לא קשה לך?” אני שואלת בהשתהות, תוהה מאיפה האנרגיה הפיזית והמנטאלית להמשיך לעבוד כל כך קשה?

“כרגע זה בסדר” הוא מוסיף “אבל החשש שלי שבין 90 ל-95 הגיל יכביד יותר”.

 

הגמול הוא בלמידה

“לא מזמן נתתי הרצאה ב”רוטרי”. הגמול הוא בלמידה. העדכון הכלכלי הוא כוח שאם אין אותו למנהל זאת בעיה. אני משקיע הרבה עבודה וזה נותן לי יתרון. אני מאוד משתדל אך נעזר גם בבני מיקי. התחושה שלי היא שאני היום נעזר בו קצת יותר ממה שאני יכול לעזור לו”. (נפתלי מחייך, אין ספק שהוא נהנה מההדדיות שבקשר המקצועי עם בנו).

 

במהלך חמש השנים נוספו לנפתלי שני נינים. הוא מספר לי בסיפוק על הקשר הנפלא עם כל בני המשפחה, על התכניות למסיבת יום הולדת ה-90 שלראשונה הוא חורג מהרגלו ומאפשר לילדים להכתיב את ההרכב והתכנים כמובן בשיתופו המלא.

 

אכן, הגמול הוא בעבודה ובלמידה אך קיומה של משפחה רחבה תומכת ואוהבת מוסיפים לתחושת הצמיחה-הרווחה הנפשית (Seligman, 2011) שמרכיביה הם: רגשות חיוביים, יחסים חיוביים, מעורבות, משמעות ותחושה של הישגיות, שחשובה מן הסתם גם לבני התשעים, כדוגמת נפתלי.

 

הזמן חלף במהירות ואני נאלצת להיפרד ממנו בחופזה ולהמשיך לפגישתי הבאה. להתראות במסיבה! אנחנו מחליפים חיוך מלא חיבה.... אני נשארת עם החיוך, האופטימיות, התקווה ובעיקר הכוח להמשיך בעשייה ובפעילות האינטנסיבית שלי ובניסיונותיי הצנועים לעודד ולחזק את מטופליי המזדקנים ויותר מכל את עצמי.

 

 

“מה מצפים ממני? – להיות זקן וחכם, בעל ניסיון הרואה דברים קצת אחרת מהסטריאוטיפים המקובלים של הצעירים. זה בעצם כוחי. הם רוצים את הניסיון הניהולי שלי, את היכולת להבין תהליכים ואנשים והיכולת להיות ‘המבוגר האחראי’

 

“ישנה גם המחשבה” הוא ממשיך “שאני יוצא מהבית ואולי לא אחזור. זה כל הזמן במודעות שלי”

 

 

 

 

בר-טור, ל. (2009). החיים במחשבה שנייה – שיחות עם נפתלי. הוצאת אח

Seligman, E.P. (2011). Flourish: A visionary new understanding of happinessand well-being. N.Y.: Free Press

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים