דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

“כוחה של בובה”

מפגשי תמיכה קבוצתיים למטופלים במרכז הרפואי גריאטרי 'בית רבקה' בשילוב תיאטרון בובות

7/09/2011

“זה המלאך שלי שבא לבקר אותי”

כך אמר לנו אליהו** כשחיוך רחב והבעת סיפוק נסוכים על פניו. הוא אחז בידו בובה בדמות אישה עם מבט שמח על פניה והסביר כי אין לו משפחה או חברים שיגיעו לבקרו ב’בית רבקה’.

 

אליהו, מטופל בן 70, רווק ללא ילדים, מתגורר בגפו, ללא כל מערכת תמיכה, הגיע למחלקה עקב נפילה ושבר במפרק הירך. הוא נראה מבוגר מכפי גילו, משופם, שערו לבן, מרושל ומוזנח בהופעתו החיצונית. התנהגותו במחלקה הייתה לרוב נרגנת. כשבוע לאחר הגעתו למחלקה השתתף באחד ממפגשי התמיכה הקבוצתיים למאושפזים. במהלך המפגש, באמצעות דמות ‘המלאך’ אותה בחר, השתקפה הבדידות הקשה בה היה שרוי. תפיסתנו את דמותו של אליהו השתנתה ברגע והחלה מצטיירת באור אחר, חיובי.

 

את המפגשים התחלנו לקיים לפני כשנה במחלקות השיקומיות ב’בית רבקה’ בשילוב תיאטרון בובות, בהנחיית קו של שתי כותבות המאמר. המפגש הקבוצתי הינו חד פעמי, למשך 45 דקות, ובו משתתפים כ-8-10 מטופלים, בעלי רמה קוגניטיבית טובה.

 

 

פתיחה

המרכז הרפואי גריאטרי ‘בית רבקה’ עוסק במתן טיפול לשיפור מרבי בתפקוד ובאיכות החיים של המבוגר החולה. המטופלים הינם ברובם קשישים הזקוקים לשיקום לאחר אירוע מוחי, שבר במפרק הירך, ניתוח ירך, קטיעת גפה או ירידה תפקודית כתוצאה ממחלה או אישפוז ממושך. בנוסף רבים מהם סובלים מירידה בתפקוד הקוגניטיבי. במרכז מאושפזים גם חולים הסובלים מאי ספיקה נשימתית כרונית וחולים במצב סיעוד מורכב.

 

מטופלים רבים חווים במהלך האשפוז, תחושות של אובדן בעקבות המשבר שבגינו אושפזו וכן ירידה במצב הנפשי, זאת לצד הירידה התפקודית היום יומית והאבדנים המתרחשים לעתים קרובות בגיל המבוגר. תהליך השיקום מאופיין בעבודת צוות רב מקצועי הכוללת טיפול רפואי, סיעודי, פיזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק, עבודה סוציאלית, קלינאית תקשורת ודיאטנית. שיתוף הפעולה בין אנשי הצוות מאפשר הערכה כוללנית וטיפול מיטבי בקשיש.

 

עבודתנו כעו”סיות במחלקות השיקומיות כוללת, בין היתר, שיחות תמיכה לחולה ומשפחתו במהלך האשפוז וכן מתן מידע, הכוונה וסיוע לקראת שחרור. פעמים רבות קיימות ברקע בעיות פסיכו-סוציאליות והתעוררות של קונפליקטים במשפחה המצריכים התערבות נוספת וקשר עם הקהילה.

 

 

השימוש בתיאטרון בובות על כל אופניו, מאפשר ‘יציאה’ זמנית מהרמה הקונקרטית של המוגבלות לרמת הפנטזיה, אשר למרות שהיא רמה דמיונית היא מבוססת באופנים שונים על מציאות חייהם

 

 

יש לציין, כי עבודתנו נעשית תחת לחץ של עמידה בלוחות זמנים ויעדי שחרור. עקב כך אנו חשות פעמים רבות תחושת תסכול שאיננו מספיקות להעניק את התמיכה הרגשית במידה הרצויה. על מנת לתת מענה רגשי נוסף למאושפזים, ולענות על תחושות התסכול שלנו החלטנו להרחיב את מעגלי ההתערבות המקצועית מעבר להתערבות הפרטנית, ולערוך מפגשים קבוצתיים חד פעמיים בשילוב תיאטרון בובות.

 

 

מפגש קבוצתי חד פעמי

בדומה למגמה הכללית של מערכת הבריאות בארץ ובעולם של התייעלות כלכלית אשר משמעותה צמצום במשאבים וקיצור ימי אשפוז (פייגין, גלעד וכהן, 1998), גם במחלקות בהן אנו עובדות, זמן האשפוז הממוצע הוא קצר יחסית ועומד על כחודש (כאמור, מדובר במרכז גריאטרי שיקומי ולא בית-חולים כללי).

 

כמצוין בספרות (פייגין, גלעד וכהן, 1998; סוסקולני, 1989), הלחץ לשחרור מוקדם מחייב את העו”ס, האחראי על תכנון השחרור, לפתח כלים ודרכי התערבות שונים לצורך איתור של חולים בסיכון גבוה ולספק מענים הולמים. אלה מסייעים לשחרור החולה והחזרתו לקהילה תוך פרק הזמן הקצר האפשרי.

 

אחד הכלים החשובים העומדים לרשות העו”ס הוא הכלי הקבוצתי. קבוצות תמיכה מוגדרות כרשתות חברתיות מלאכותיות, המורכבות מאנשים הסובלים מבעיה דומה ונפגשים פנים אל פנים כדי לעזור זה לזה להתמודד עם הבעיה המעסיקה אותם.

 

השתתפות בקבוצות תמיכה עשויה לתרום להפגת חרדתם של חולים ולמנוע מהם מצבי דחק, העלולים להחמיר את מצב בריאותם. תהליך ההשוואה החברתית והחלפת המידע מאפשר איוורור של רגשות, לגיטימציה של פחדים, הפחתה באיומים המעלים את העוררות הרגשית ומציאת דרכים משותפות לפתרון בעיות ולהתמודדות עם מצבי לחץ. הקבוצה משמשת כסביבה בטוחה לתכנון דרכים להחזרת האיזון הנפשי שהתערער לאחר המחלה (Gottlieb, 1985). קיימות עדויות מחקריות רבות ליעילות קבוצות תמיכה לפרט או למשפחה הנמצאים במעבר מבריאות לחולי (Greene, McVinney & Adams, 1993). לדברי דרורי (2001), המציאות בבית חולים מכתיבה את הצורך בהתערבויות קצרות מועד. טלמון (1993) תיעדה התערבות קבוצתית חד פעמית ומצביעה על העוצמה החבויה במפגש החד-פעמי ועל יעילותו בהתמודדות עם הבעיה כאשר הוא מתקיים בעיתוי המתאים. מכיוון שמדובר באוכלוסייה במשבר הזקוקה להתערבות קצרת טווח, המפגש מבוסס על עקרונות התערבות בשעת משבר המתמקדת בתכני “כאן ועכשיו" (כפיר, 1989; דסברג, איציקסון ושפלר, 1989).

 

מתוך התחשבות בשיקולי המערכת החלטנו לערוך מפגשים קבוצתיים חד פעמיים, במחשבה כי יתרונות קבוצה יובאו לידי ביטוי גם במפגש חד פעמי. קיומו של מפגש קבוצתי במסגרת של בית חולים, מצריך שיתוף פעולה מצד כל אנשי הצוות. היות והמטופלים עסוקים בשעות הבוקר בפעילויות שונות הקשורות לתהליך השיקום (טיפולי פיזיותרפיה פרטניים, רפוי בעיסוק, פעילות בחדר כושר ולעיתים בדיקות שונות- כגון צילומי רנטגן וכד’), נדרשת עבודת תיאום בין אנשי הצוות. חשוב לציין, כי הצוותים בשתי המחלקות מכירים בחשיבות המפגשים ורואים בפן הנפשי- רגשי נדבך חשוב בתהליך השיקום. לפיכך, הם עושים ככל יכולתם להתגמש לטובת העניין על מנת לאפשר למטופלים להשתתף במפגשים. למה דווקא תיאטרון בובות?

 

השימוש בכלי זה בא בעקבות לימודי תיאטרון הבובות ככלי טיפולי של עו”ס עדי. במהלך הלימודים, התבררו יתרונותיו הייחודיים של הכלי, ככלי טיפולי עם מגוון רחב של אוכלוסיות (ילדים, בני נוער, פגועי נפש ועוד). כמתואר בספרות (צפריר בתוך בלזברג, Bromfield, 1995 ; 2006), כלי התיאטרון בובות, הנו כלי השלכתי המאפשר הסטת המיקוד מן המטופל לבובה (’כל מה שקורה, קורה בעצם לבובה ולא לי’) וכך מאפשר התמודדות עם בעיות מנקודת מבט אחרת. הבובה מייצגת מציאות מדומה ומאפשרת למטופל לשנות אותה בהתאם לצרכיו ולהתבטא ללא פחד מגינוי או דחייה. לפיכך היא מציעה ביטחון פיזי ופסיכולוגי ומאפשרת הבעה עצמית גדולה יותר.

 

לפי ויניקוט (1995), תחום המשחק הכולל את היצירתיות ואת החוויה התרבותית של האדם נמצא ב’מרחב הפוטנציאלי’. מרחב זה נמצא באזור ביניים, בין המציאות הנפשית הפנימית של האדם, המציאות הסובייקטיבית כפי שהיא נתפסת על ידו, לבין העולם הממשי שבו הוא חי, המציאות האובייקטיבית. במרחב זה יכול האדם לבטא את תחושת האומניפוטנטיות הסובייקטיבית שלו, את משאלותיו ותכנוניו, תוך התחברות לחוויה והנאה ממנה וכן השהיית המציאות האובייקטיבית. הפרדוקס ב’מרחב הפוטנציאלי’ הוא בהיותו מקום שכולל גם מרכיבים של דמיון וגם של מציאות, מבלי שהפכים אלו יפריעו זה לזה או שתתבקש בחירה ביניהם. ה’מרחב הפוטנציאלי’ יכול להתקיים רק בהקשר של תחושת בטחון ואמון בגורם הסביבתי. סביבה טיפולית, המשתמשת באמצעים אמנותיים ויצירתיים מסוגים שונים, עשויה להוות מסגרת מוגנת, משרת בטחון ויציבה שבה מתקיים ה’מרחב הפוטנציאלי’. היות וכלי תיאטרון הבובות מכיל מרכיבים אלו, חשבנו לנסות ולהשתמש בכלי גם עם אוכלוסיית הקשישים המאושפזים בבית החולים.

 

 

ככל שהמיקוד יהיה על החלקים הבריאים והם יתחזקו ויגברו על החלקים האחרים, כך ההתערבות תהיה מועילה יותר.

 

לפי גישת הכוחות, הפוטנציאל לשינוי תלוי ביכולת המטופל לגייס את כוחותיו ללא קשר להיקף הבעיות או לאופיין ולהפעילם לצורך שיפור איכות חייו

 

 

"מה, יהיה כאן מופע קסמים...?"

בתחילת כל מפגש, המשתתפים מתיישבים בחצי גורן (חלקם בכסאות גלגלים וחלקם בעזרת הליכונים). על השולחן שניצב מולם, אנו מניחות קופסת קרטון מלבנית גדולה, מכוסה במפה, המשמשת כמעין במה. ה’במה’ מעוררת בקרב המשתתפים תחושות של מתח וסקרנות -“מה, הולך להיות פה כישוף?!“קסמים?”, נוצרת ציפיה לחוויה מסוג אחר. לאחר עריכת חוזה קצר עם המשתתפים, עו”ס עדי מתיישבת מאחורי השולחן ומתחילה בהצגת קטע של מספר דקות, באמצעות שתי בובות תיאטרון בדמויות של קשיש מאושפז ובנו הבוגר שמגיע לבקרו.

 

לדמות הקשיש שיער לבן המעטר את חלקו האחורי של הראש, מלמעלה- קרחת, גבות לבנות, שפם לבן, עיניים בצבע תכלת עם הבעה מעט עצובה, לבוש בפיג’מה של ביה”ח מעל חולצתו שלו. הקשיש, תוך כדי הסתכלות לקהל פותח במונולוג המתאר את נסיבות אשפוזו בבית חולים ואת תפקודו טרם האשפוז וכן משתף בקושי שלו עם מגבלתו התפקודית. בהמשך עולה ל’במה’ דמות הבן שמגיע לבקרו ומתחיל דיאלוג ביניהם שמדגיש את חוסר פניותו של הבן (רגשית ופיזית) לאביו.

 

במהלך ההצגה עיניהם של המשתתפים פתוחות לרווחה, בציפייה. משמתחיל הדיאלוג, התגובות הן מיידיות. אישה אחת מזילה דמעה, השנייה מהנהנת בראשה כמסכימה עם הנאמר והשלישי נאנח. נראה שהבובות יוצרות הזדהות מיידית. בתום הצגת הקטע נשמעות מגוון של תגובות:“יו, תראי מה הבובה עושה לה”, “זה בדיוק הסיפור שלי”, “זה ממש אמיתי”, הרגשתי הכל עלי, אחד לאחד”, “נעים לדעת, באמצעות הקטע שהומחז, שהצוות המטפל מצליח להבין לליבנו”, “הזדהתי עם הקשיש שסיפר איך הוא היה אדם כ”כ פעיל ואני כמוהו”, “כן, ככה זה, אי אפשר לדרוש מהילדים..”.

 

בשלב זה מתחיל הדיון ובו מעניין לראות כי על פי רוב, המשתתפים נוטים להתייחס פחות למוגבלותם התפקודית ויותר לקשר עם הילדים. עולה השאלה האם יש לשתף את בני המשפחה בקשיים האישיים או שמא אין צורך להכביד עליהם. באופן גורף, המשתתפים מדברים על כך שהמשפחה מהווה עבורם מקור תמיכה וכוח. המשפחה מסייעת באשפוז, אך לא תמיד באופן הרצוי או במידה המספקת. הם מדברים על מחויבות הילדים כלפיהם, ציפיות מול אכזבות.

 

ישנם משתתפים שמביעים כעס כלפי הילדים וטוענים כי הם בצעירותם הצליחו להקדיש מזמנם להוריהם המזדקנים למרות הקשיים שנלוו. בנוסף הם סבורים ש”לילדים צריכה להיות את אותה חובה מוסרית לטפל בהם כפי שהם הקשישים טיפלו בילדיהם”. לעומתם יש משתתפים שמביעים הבנה לחוסר היכולת של הילדים להתפנות מעיסוקיהם לטובת ביקור וטוענים כי לא צריך לדרוש מהם -

“צריך להגיד תודה כשהם באים, גם אם זה למעט זמן”. לעתים הבנה זו מלווה בתחושות של צער -“אפילו שבתוך תוכי אני מתאכזבת, אני לא אומר להם”. כלומר, חוסר הפניות של הילדים מתקבלת, למרות הרצון ליותר.

 

המפגש הקבוצתי משמש כמקום הנותן לגיטימציה לתחושות השונות של המשתתפים ובכך מהווה מקור לחיזוק, העצמה ותמיכה הדדית עבור אלו אשר אינם שבעי רצון מתדירות או אופי ביקורי הילדים.

 

 

“כשהיא מחייכת גם אני מחייכת...”

לאחר כמחצית המפגש, אנו פורסות את המפה (של ‘הבמה’) על הרצפה במרכז הגורן ומניחות עליה מבחר של בובות תיאטרון. אנו מבקשות מהמטופלים להביט בבובות ולבחור, כל אחד בבובה אחת. בחלק זה של המפגש, אנו מרגישות כי הציפייה והסקרנות שאפיינה את המשתתפים בתחילת המפגש, עוברת אלינו. האם המשתתפים יתנגדו בטענה שזהו ‘משחק ילדים’? האם יהיה שיתוף פעולה? בניגוד לחששות, בכל מפגש אנו רואות כי שיתוף הפעולה הוא מיידי, גם כאשר לעיתים יש מטופל או שניים שמתנגדים או שמהססים בבחירת הבובה.

 

המשתתפים מתבקשים להביט בבובה ולשתף את הקבוצה בבחירה.

 

כלי התיאטרון בובות, הנו כלי השלכתי המאפשר הסטת המיקוד מן המטופל לבובה, וכך מאפשר התמודדות עם בעיות מנקודת מבט אחרת. הבובה מייצגת מציאות מדומה ומאפשרת למטופל לשנות אותה בהתאם לצרכיו ולהתבטא ללא פחד מגינוי או דחייה. לפיכך היא מציעה ביטחון פיזי ופסיכולוגי ומאפשרת הבעה עצמית גדולה יותר

 

 

ניתן לקרוא את המשך הראיון בגיליון 134 של מגזין "דורות"

 

עדי גוילי (MSW)- עו”ס במרכז הרפואי גריאטרי ‘בית רבקה’, פתח-תקוה adi.bubot@gmail.com
גליה לינצ’יץ
(MA)- עו”ס במרכז הרפואי גריאטרי ‘בית רבקה’, פתח-תקוה galiali@clalit.org.il

*המאמר נכתב במסגרת התוכנית “חוכמת המעשה”, מחזור כ’2011 , בבית הספר המרכזי להכשרת עובדים לשירותי הרווחה.
מנחה: ספי גולדברג; מרכזת: ענת הראל

**כל השמות במאמר הינם שמות בדויים.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים