דורות - מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

15 דקות של ביקור בית

רופא משפחה ועו"ס קלינית משוחחים ובוחנים את העשיה הטיפולית שלהם. במקרה המתואר טיפולו של הרופא. ההסתכלות בוחנת את המפגש בין האספקטים הרפואיים והאספקטים הנפשיים, תוך תנועה בין הטיפול בפרט לבין הסתכלות מערכתית משפחתית. בהתמודדות עם ה"כאן ועכשו" בתוך ההקשר של היסטורית החיים האישית של המטופלת. נוצר דיאלוג שבוחן ברמה האישית והמקצועית את הדברים, ומנסה להרחיב את נקודות המבט תוך תנועה ומפגש בין הפרקטיקה, הפסיכולוגיה והמקורות
8/11/2010

ד"ר אנדרה מטלון, החוג לרפואת המשפחה, ביה"ס לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב והמחלקה לרפואת המשפחה, מרכז רפואי רבין, ביה"ח בילינסון; שירותי בריאות כללית מחוז דן-פתח תקוה ות"א-יפו.

 

ד"ר לאה וולקוב, עובדת סוציאלית, מומחית ומדריכה בטיפול משפחתי, זוגי, מיני ובגרונטולוגיה, אשל, מכון אדלר ופרקטיקה פרטית, רעננה.

 

 

 

אנדרה מטלון מתאר:

נקראתי לביקור בית לפני כמה שבועות אצל רבקה, אישה בת 83, המרותקת לביתה כבר 7שנים אחרי אירוע מוחי קשה, שהשאיר אותה משותקת בחצי מגופה ועם הפרעה בדיבור. מאז נפטר בעלה לפני כ 5שנים היא גרה עם העובדת הזרה שמטפלת בה. אשה קטנה, לא צעירה במיוחד, חייכנית ולא רק משום העיניים המלוכסנות שלה.

 

בימים של שיגרה, אם אין איזשהו אירוע של חום או מחלה חריפה אחרת, אני מבקר אותה אחת לחודשיים. היחסים אתה, עם בעלה ושני ילדיהם, שהם פחות או יותר בני גילי היו תמיד טובים, מושתתים על אמון, חיבה והערכה הדדית – תחושות שרק העמיקו ב 25השנים שאני רופא המשפחה שלהם. ביקור בית אצלה תמיד היה מקור לסיפוק רב עבורי. הפעם נקראתי מפני שהילדים שמו לב שבחודש האחרון רבקה מבולבלת יותר, חוזרת על השאלות כמה פעמים, ובעיקר - חושדת שהמטפלת, המטפלת בה במסירות כבר שנים רבות,"גונבת אותה". כן, יש לה פחדים שפורצים יכנסו לביתה דרך החלון. תכננתי את הביקור בצהריים של יום ראשון, אחרי שאני מסיים את הקליניקה הקבועה שלי, ומצאתי את עצמי הולך אליה עם לב חרד - מה מצפה לי: אירוע מוחי נוסף? דמנציה? כאב? כשאני יודע שמחשבות שווא הן לאו דווקא סימן של פרנויה או מחלת נפש בגיל הזה.

 

אני מתקבל בשמחה, כרגיל, משוחחים קצת על החיים, על הקשיים של ההליכה עם הליכון, על כאבי הברכיים ועל חוסר האפקטיביות של התרופות שלוקחת, על הצורך בכיסא גלגלים כדי להגיע למועדון הקשישים הסמוך לביתה. שאלתי אותה היכן הספרים שתמיד ראיתי על השולחן, ליד המקום הקבוע של כיסא הגלגלים. מתברר שכבר כמה חודשים אינה מסוגלת לקרוא. ערפל מול העיניים מנע ממנה את האפשרות לראות טלוויזיה ובעיקר מנע ממנה את הקריאה, התחביב ששמר עד כה על בריאות נפשה.

 

הדרמות והמתח בסיפורים שקראה היו החברים שלה בשעות הארוכות של הבדידות בביתה. למרות שהילדים שלה הם אלו שהיו מביאים לה את הספרים ומחליפים אותם, הם לא שמו לב שכבר תקופה ארוכה הייתה מחזירה להם אותם בלי לקרוא. הם לא דיברו איתה עליהם, כי גם הם לא קראו אותם, לא נותר פנאי אחרי העבודה, הטלוויזיה והאינטרנט. יתכן וגם רבקה עצמה לא הייתה מודעת לירידה בראייה שהייתה מאוד הדרגתית, ולא ברור כמה זמן זה נמשך, וגם אני לא שמתי לב.

 

 

 

כאשר אנחנו מודעים, במהותנו העמוקה, שהחיים הם מסע המכיל בתוכו את הצער ואת השמחה, סבל ופרידות, אזי קל לנו יותר להימצא עם המטופלים ולראות בזיקנה תקופת חיים משמעותית עם התפתחות ואתגרים לא פשוטים

 

 

 

היא לא ממש סיפרה לי על החשדות שהמטפלת שלה גונבת ממנה; אולי התביישה, אבל כן סיפרה על החרדות שלה שגנבים יכולים להיכנס לביתה והיא מבקשת מהמטפלת לבדוק את התריסים ואת הדלתות כמה פעמים לפני שהן הולכות לישון. הזכרתי לה שלפני 8שנים, כשחזרה הביתה מהאשפוז הארוך בבית החולים השיקומי אחרי האירוע המוחי, גם אז היו לה מחשבות שפרצו לביתה ולא מצאה דברים שתמיד ידעה איפה הם נמצאים. ואז עוד לא הייתה מטפלת... היה דיכאון. שאלתי אותה לגבי מצב רוחה והיא שוב גוללה את התחושה הקיומית הקשה של הבדידות, של ההינתקות ההדרגתית מהעולם, את חוסר הסבלנות שלה לשמוע חדשות בטלוויזיה. היא כן דיברה על ההתמודדות הקשה שבהליכה עם הליכון כ-3 מטרים כדי להגיע לשירותים ושלעיתים היא עושה את הצרכים על עצמה. בשקט סיפרה לי שכל לילה היא מתפללת לא לקום בבוקר, כמהה שמלאך המוות יבוא בלילות לקחת אותה.

 

ליבי התמלא חמלה ועיניי לחלוחית. היה ברור שצריך להחזיר את הטיפול נוגד הדיכאון שקיבלה כמה שנים קודם כאשר חזרה הביתה לאחר האירוע המוחי. הפניתי אותה גם לבדיקת עיניים כדי לברר אם אפשר יהיה עוד להציל את הראייה, וקיבלתי את הסכמתה להתאים לה חיתול בלילה. בעיקר צריך היה להחזיר את התקווה. מחשבות השווא, חוסר האנרגיה והבלבול היו חלק מהדיכאון שחלחל בתקופה האחרונה, במקביל לירידה בכושר הראייה.

 

... והנה ביקור בית של 15דקות בלבד שיכול לעשות שינוי מהותי בחיי אנשים. לצערי הפגיעה בראייה הייתה בלתי הפיכה, ההפרעה הייתה תוצאה של ניוון רשתית ולא מקטרקט. ילדיה של רבקה הבינו את מצבה של אמם והחלו להביא ספרים מוקלטים בטייפ. אולי גם התרופה נגד דיכאון הועילה ומצבה השתפר מאוד; לא היו יותר מחשבות שווא והבלבול חלף.

 

ועיניי שוב התמלאו לחלוחית בביקור הבית הבא שלי כאשר שמנו לב ביחד שנר החיים נדלק מחדש ולאורו חשבתי לעצמי - איזו זכות להיות רופא משפחה!איזו זכות ללוות כרופא אדם אל זיקנתו.

 

 

 

לאה וולקוב ואנדרה מטלון בוחנים את הדברים:

מה בעבודתו של הרופא הופך את העשייה לכזאת הנוגעת בחיי החולה ומביאה לשינוי? ומה הן אותן איכויות שמביאות להסתכלות העמוקה שלו וממנה לשיפוט הנכון? מה הוא החיבור בין הרוח והחומר, אותה איכות חמקמקה שקשה להגדירה אבל יודעים כשהיא קיימת?

 

שאלות רבות מנסות לבחון מהו החיבור בין הלב והשכל, בין האינטואיציה והידע. במקורות נמצא את הביטויים "לב שומע" "לב מבין לשמוע", ו"לב לדעת" המתייחסים לאיכויות אלו. אלו היכולות להיות עם, להבין דבר מתוך דבר, לנסות להתבונן ברגישות ובעדינות בחוויית האדם האחר ולהיות בעבורו.

 

שלמה המלך מבקש מהקב"ה "ונְתַָתָּ לְעַבדְּךְָ לֵב שׁמֵֹעַ לשְִׁפּטֹ אֶת עַמְּךָ להְָביִן בּיֵן טוֹב לרְָע".

האל אהב את פנייתו של שלמה שכן לא ביקש ימים רבים, עושר או ניצחון על אויביו. כל בקשתו היא ל-הָביִן לשְִׁמעַֹ מִשְׁפָּט. על כן בורך הוא ע"י הקב"ה ב-הִנּהֵ נתַָתִּי לךְָ לבֵ חָכםָ ונְבָוֹן (מלכים א פרק ג פס' ה-כח). חז"ל אמרו:"עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע" (חגיגה דף ג עמ ב). כן בדברים כט', א-ה' פרשת כי תבוא, כתוב -"לבֵ לָדַעַת ועְֵיניַםִ לרְִאוֹת ואְָזנְיַםִ לשְִׁמעַֹ"

 

כאשר רופא מלווה חולה ובני משפחתו משך 25שנה ומצליח להקנות להם חוויה של המשכיות ושל נראות, הם מקבלים את התחושה שהמהות שלהם אינה נמדדת רק ביכולתם בהווה. דבר זה חשוב במיוחד כאשר מלווים אדם מ"אמצע החיים" לתוך הזיקנה. הרופא והמטופל נושאים בחובם זיכרון משותף של התגברות על משברים, מחלות וסכנות לחיים. כשמדברים על תחושת בטחון ושייכות בזיקנה מתייחסים לעיתים למושג של "האחר המשמעותי" (Significant other): זו חוויה פנימית של האדם שיש דמות שתמיד תמצא שם עבורו אם יזדקק לה. חוויה זו של קשר היא משמעותית בכל גיל, והיא אחד המנבאים החשובים לרווחה נפשית בזיקנה. בהרבה מקרים רופא המשפחה הוא זה שממלא את התפקיד החשוב הזה.

 

 

 

... והנה ביקור בית של 15 דקות בלבד שיכול לעשות שינוי מהותי בחיי אנשים. לצערי הפגיעה בראייה הייתה בלתי הפיכה ,ההפרעה הייתה תוצאה של ניוון רשתית ולא מקטרקט. ילדיה של רבקה הבינו את מצבה של אמם והחלו להביא ספרים מוקלטים בטייפ. אולי גם התרופה נגד דיכאון הועילה ומצבה השתפר מאוד; לא היו יותר מחשבות שווא והבלבול חלף. ועיניי שוב התמלאו לחלוחית בביקור הבית הבא שלי כאשר שמנו לב ביחד שנר החיים נדלק מחדש ולאורו חשבתי לעצמי - איזו זכות להיות רופא משפחה! איזו זכות ללוות כרופא אדם אל זיקנתו

 

 

 

המפגש בבית רבקה מהווה שילוב בין התפקיד הפורמאלי של הרופא לבין אספקטים בינאישיים של חום וחיבה. החיבור הזה מוליד תיקווה שיש פתרון שיכול לשפר את איכות החיים. הרופא מהווה עבורה ועבור המשפחה את ה"אחר המשמעותי" ממנו הם יכולים לשאוב כוחות ברגעים של חוסר אונים. מי שאוהב לטפל יודע שאין דבר מרתק ומעניין יותר מהסיפור האנושי, ושזו זכות גדולה להתחבר לחייהם של אנשים. נוצרת בנו איכות המאפשרת להתחבר לחייהם, ללוותם ולראות את ההתפתחות והשינויים לאורך השנים.

 

כאשר אנחנו מודעים, במהותנו העמוקה, שהחיים הם מסע המכיל בתוכו את הצער ואת השמחה, סבל ופרידות, אזי קל לנו יותר להימצא עם המטופלים ולראות בזיקנה תקופת חיים משמעותית עם התפתחות ואתגרים לא פשוטים. רבקה עוברת תהליך של ירידה ביכולות שלה. היא צלולה ומודעת לכך. היא נפגשת עם חוסר אונים, חוויה של השפלה (חוסר היכולת לשלוט על הסוגרים) וצורך לוותר על דברים משמעותיים בחייה. היא חווה אולי גם בדידות בתוך המשפחה, היא אינה מדברת עם בניה על הקשיים בקריאה, ויתכן שגם על דברים אחרים, מהחשש שמא זה עלול להכאיב להם. היא נפגשת עם ריבוי אובדנים. בניגוד לדימוי שרווח לעיתים בין האנשים, אין הזיקנה תקופה פאסיבית, אלא תקופת אקטיבית המצריכה דינאמיות וכוח כדי לגייס משאבים נפשיים ולהסתגל לשינויים.

 

לרבקה בטחון ואמונה שרופא המשפחה, האישי והמוכר לה, לא יחשוש להיות אתה במקומות הקשים. הרופא היודע לעשות reframingלקשיים ולמכשולים, מעורר את התקווה לפתרונות שיסייעו ויקלו, תחושה שהיא חיונית לגיוס הכוחות לשמירה על החיים.

 

תרומה מהותית להצלחת הטיפול הינה יכולתו של הרופא לנוע בין ה-doingשל העשייה הרפואית לבין ההימצאות ב-,beingהמאפשר אמפטיה, הבנה, ורגש, כמו גם היכולת להבחין מתי ה-caringהוא המשמעותי ומתי יש עדיין אפשרות ל-.cureהתחברות זאת של הרופא, הבאה מתוך כבוד וחמלה, מבוססת על האותנטית שלנו כמטפלים. אם "נזייף" קשר או חמלה ולא נמצא את היכולת להיות אמפטיים לסבל ולכאב, תיווצר תחושת מרחק וניכור. במקרים אלו יסתגר הזקן בפנינו ותאבד האמונה שיכול עדיין להיות אחרת בעבורו.

 

רופא החש חיבה וכאב, יתחבר למצוקה ולאובדנים ויאפשר לזקן לחוות את "האדם" שברופא ולשאוב מממנו כוח ותקווה. כך, במקרה זה, מצליחה רבקה לשאוב מכוחותיו של הרופא ולהישען על אמונתו ששינוי אפשרי וניתן עוד להשיג שיפור באיכות חייה.

 

על האיכויות הללו נכתב ב-אור הגנוז - סיפורי חסידים, אסף וערך : מ. בובר, רבי משה לייב מסאסוב

כיצד למד אהבה

רבי משה לייב היה אומר: כיצד לאהוב את הבריות למדתי מאיכר אחד. אותו איכר אכל ושתה עם איכרים אחרים בבית המרזח. זמן רב שתק ככל חבריו, אבל כשנתעורר ליבו בשל היין אמר לשכנו:"אמור נא, אוהב אתה אותי, או אין אתה אוהב אותי?" הלה השיב:"אני אוהב אותך מאוד." ושוב אמר:"אתה אומר: אני אוהב אותך, ואין אתה יודע מה אני חסר. אילו אהבת אותי באמת, היית יודע". אותה שעה למדתי: אהבת הבריות פירושה לחוש בצרכיהם ולישא עמם בצרתם.

 

 

כשמדברים על תחושת בטחון ושייכות בזיקנה מתייחסים לעיתים למושג של "האחר המשמעותי" (Significant other): זו חוויה פנימית של האדם שיש דמות שתמיד תמצא שם עבורו אם יזדקק לה. חוויה זו של קשר היא משמעותית בכל גיל, והיא אחד המנבאים החשובים לרווחה נפשית בזיקנה.

 

בהרבה מקרים הרופא, העובד הסוציאלי, האחות או כל אחד מחברי הצוות הרב מקצועי הוא זה שממלא את התפקיד החשוב הזה בחיי הזקן

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים